מתנה נדירה לחתונת הכסף

יום נישואין הוא סיבה אמיתית למסיבה, במיוחד כאשר מגיע יום נישואין להורים עם מספר עגול מן הראוי לציין אותו בדרך מיוחדת ושונה.

הראשונה לשתף היא ברכה:

יום הנישואים הראשון שארגנו להורים שלי היה יום הנישואים העשרים. זה מספר יפה, עגול. אחותי הייתה אמנם כבר בתחילת שידוכים ואני בבגרויות, אבל היה ברור לנו, כל הגדולים, שחייבים לציין אותו. עשינו באמת התוועדות חמודה ואספנו המון ברכות יפות מכל מיני חברים וקרובי משפחה. ההורים מאוד התרגשו. עד אז הם היו צריכים לחגוג לעצמם ולא תמיד הספיקו. ילדים… עניינים… אני ממש זוכרת איך החלטנו, אנחנו ארבע בנות שפותחות שיירה של ילדים ב"ה, שבחתונת הכסף נעשה משהו מיוחד!

מאז, תמיד ציינו את היום הזה במתנה נחמדה או ברכות מכולם, אבל מיד כשנגמרו החגיגות של העשרים וארבע התישבנו לתכנן את האירוע. היינו כבר שלוש נשואות, שני נכדים בלי עין הרע. בתור התחלה החלטנו על מסיבת הפתעה, נוציא את אמא מהבית (אבא גם ככה בחוץ עד שמונה וחצי כל יום…) ונקשט את כולו בכסף. בלונים בצבע כסף, סרטים, וילונות. מפה וכלים חד פעמיים, כמו חללית. את האוכל נזמין מקייטרינג שהיא אוהבת, (בצבע טבעי…) ונקנה לה מתנה מדהימה, יקרה, כזו שהיא רק חולמת עליה. עוד לא החלטנו מה תהיה המתנה, נגשש בעז"ה. מה שכן, לא הכסף יעצור אותנו מלחגוג את חתונת הכסף!

בינתיים קרו דברים. שנה זה הרבה זמן! שבועיים אחרי האסיפה החשובה ילדה אחותי הקטנה את הנכד השלישי של אמא ברוך ה', ארבעה חודשים אחר כך עוד אחות התחתנה וחודשיים אחריה נולדה עוד נכדה. כל זה לא הפריע לנו להמשיך לתכנן את האירוע. כבר ידענו מה המתנה – מיקסר של "קנווד". כמה פעמים שמענו את אמא מתבטאת ש'מי צריך מיקסר של קנווד' כבר הבנו בדיוק מי צריכה… התחלנו לבדוק מחירים.

כמה חודשים לפני יום הנישואים שכל כך התכוננו אליו קלטנו פתאום שיש משהו שהולך אולי לשבש את התוכניות שלנו.

מישהי, אמא שלנו.

ברוך ה' אלף פעמים! היא בדרך ללדת לנו עוד אח או אחות, והתאריך, כמה מרגש, יום הנישואים העשרים וחמש! התרגשנו. אמא שלנו, שכבר חיתנה ארבע בנות וזכתה לארבעה נכדים, חמישי בדרך, תזכה ללדת את הילד השלוש עשרה, ב"ה. התאספנו להתייעצות. שואלות את עצמנו האם יש מקום לכל התוכניות שלנו? החלטנו להמשיך כמו שתכננו. מקסימום החגיגה תתבטל מסיבה טובה או תידחה. אבל לא יכול להיות שהתאריך המיוחד לא יצוין!

ההכנות נכנסו להילוך גבוה. מצאנו את כל האביזרים והכלים שרצינו באותו גוון של כסף, קנינו את המיקסר שחיכה אצלי בבית, חיכינו במתח. רק שלושה ימים קודם הזמנו את הקייטרינג, פחדנו שיתבטל. כל בוקר קמנו במתח, בודקות אם יש בשורות טובות…

הגיע היום המיוחל. אני קיבלתי את התפקיד להוציא את אמא מהבית. "אתן מארגנות הכל הכי מהר שאפשר!" הזהרתי את האחיות שלי. לאמא לא היה קל, בכל זאת היא כבר לא בת עשרים. כמה אני יכולה להסתובב איתה בחוץ?

לקח לי זמן לשכנע אותה לבוא איתי לבחור בגד לחתונה של גיסתי. "נו באמת, ברכה'לה. לא תסתדרי לבד? תאמיני לי שאין לי כוח לנשום אפילו, בטח לא להסתובב איתך בין חנויות". הפעלתי לחץ מתון, דמעה אחת. בכל זאת גם אני במצב רגיש. היא מיד באה. דאגתי לה לכיסא בחנות, נכנסתי, מדדתי, התלבטתי… כשאני כל הזמן בקשר עם האחיות שבבית. אחרי הבגד ישבנו לשתות קפה יחד, פטפטנו. בשלב כלשהו היא נשברה. "כיף לי לשבת איתך, ברכה, אבל די, אני חוזרת הביתה. צריכה נעלי בית ולהרים קצת את הרגליים…" שלחתי הודעה שאנחנו פשוט בדרך הביתה, יהיה מה שיהיה.

עלינו יחד, בבית דממה. אמא נכנסה בנחת, לא מצפה לכלום. זה היה מרגש! היא לא האמינה להפקה שארגנו לה! כל כך התרגשה. אבא והגיסים הצטרפו גם הם וההתוועדות נמשכה לתוך הלילה. אוכל, ניגונים, משפחה ענקית ושמחה. מה צריך יותר מזה בחתונת הכסף?

בשלב מסוים נכנסה אמא למטבח וגילתה את הקופסה הענקית של המיקסר. דמעות של התרגשות עלו בעיניה. כל כך שמחנו שהחלטנו לא לוותר על האירוע המרגש. אני יודעת שהכי מתאים לספר שבאותו לילה נולדה האחות הקטנה שלנו, אבל לא. לקח לה עוד שבוע להגיע לעולם. מה שכן, אמא לא שוכחת לנו את הרגעים האלה. כשהגעתי לבקר אותה בבית ההחלמה, חייכה אליי אחת היולדות, "את מהמארגנות של חתונת הכסף?" הבנתי שאמא משתפת את כולן.

ברוך ה'. עכשיו מתחילות לתכנן את חתונת הזהב…

חתונת הכסף שלי

אני יושבת לצד בעלי על כיסאות פלסטיק בפרוזדור ארוך ושקט של לשכת הרווחה. אנחנו מחכים לפגישה דחופה עם מאיר, עובד סוציאלי שמתעסק בכל מה שקשור לנוער בסיכון. הכוונה למענדי שלנו, במילים אחרות. הוא מסדר את הזקן שלו, עם השערות הלבנות שוב ושוב, בכלל לא מרגיש שהוא עושה את זה. אחר כך הוא מנקה את המכנס שלו מאבק שלא קיים. משעין את ראשו על שתי ידיו, משעין את המרפקים על הברכיים, כפוף, בוחן את הרצפה. סתם פרקט בצבע בז'.

אני סתם שותקת, ממששת טישיו מסכן שכבר כמעט מתפורר. התיק על הכיסא המיותר לידי, אף אחד לא מחפש אותי ואין לי למי לשלוח הודעה.

הוא מרים את הראש. "אנחנו לא יכולים רק לשבת אצלו ולהנהן," הוא מזכיר לי בפעם האלף. "אנחנו צריכים להיות אסרטיביים, לא לצאת מפה לפני שהוא משבץ את מענדי באיזה מוסד מתאים!"

"הוא גם רוצה לראות את מענדי מסודר במקום טוב ומשתקם," אני לוחשת. "אבל יש כללים לכל מוסד, הם רוצים בדיקה רצינית של הנושא של חומרים ממכרים, עד כמה הוא משתמש, אתה יודע"…

"אז שיבדקו את זה כבר!" הוא מתעצבן בשקט. שתי מזכירות חוצות את הפרוזדור בפטפוט קולני, נקישות עקבים, ריח סיגריות. אנחנו שותקים עד שהן עוברות.

"הם יבדקו." אני נאנחת. "התוצאות לא בדיוק יעזרו לנו לשבץ אותו, כנראה".

הוא נאנח, מתמתח. אחר כך מוציא מהתיק את החת"ת. לומד את החומש היומי. כשהוא עובר לספר "היום יום" הוא מביט רגע בתאריך, מביט בי. מופתע. "מזל טוב!" אור בעיניים שלו, מזכיר לי את האור שהיה בהן כשהגיע לכסות אותי לפני החופה.

אני מחייכת. "גם לך."

"זה, עשרים וחמש שנה כבר, וואו!" ערפל עובר בעיניו, דוק של זכרונות. אני מהנהנת, שותקת.

הוא משעין את ראשו אחורה על הקיר, עוצם עיניים. אחרי כמה דקות הוא שואל בלחש, "איך דמיינת את חתונת הכסף שלנו?"

הדמעות מתחילות לטפטף, לא נורא. לשכת הרווחה, בדיוק כמו בית רפואה, זה מקום שמקובל לבכות. וטישיו כבר יש לי ביד. "עשרה ילדים," אני לוחשת. "התוועדות גדולה, תמימים שלנו, אחד שחסר כי הוא בקבוצה, בת נשואה אחת, נכד?"

הוא מחייך חיוך מריר. "אחד שחסר קיבלת…"

אני בוחנת אותו, עייף, קצת מיואש. חושבת על שנים של ציפייה, תשע. על הטיפולים והאכזבות, על הרגע בו האיר מענדי את חיינו, נסיך מושלם. כמו בסרט אני רואה אסיפות הורים, מאכזבות, מתסכלות ומדאיגות. הפרצוף של המנהל, מותש. מאבחנים, מטפלים, ועדות. ישיבה קטנה ראשונה, ושנייה, וחקירה של חוקרת נוער, ועוד פסיכולוג, ושני העובדים הסוציאלים שקדמו למאיר שלא מקבל אותנו עדיין. הפנים של מענדי שלנו, מנוכרות. עזות. חצופות.

הטלפון מצלצל. אמא.

"כן אמא?" אני מנסה להמעיט במילים, היא שומעת דמעות דרך הקו.

"התקשרתי לאחל לך מזל טוב, יקרה." היא נשמעת חגיגית. "מאמינה שאת נשואה כבר עשרים וחמש שנים?"

אני מצחקקת, "קשה לי להאמין," אני לוחשת. לא מרגישה חגיגית בכלל.

"איך אתם חוגגים מותק?" היא מתעניינת. הדלת נפתחת, זוג יוצא מהחדר, מאיר מלווה אותם שני צעדים, ידו על הכתף של הבעל. הוא מסתכל אלינו בחיוך, רומז להיכנס. "התור שלנו הגיע," אני שמחה לסיים את השיחה כאן, לא מספרת תור למה, למי.

מי שנשא אותי לאישה לפני חצי יובל קם, נכנס לחדר. אני פוסעת אחריו. פתאום אני מתמלאת תחושה משכרת של תודה.

תודה לה' שלא עברתי את כל זה לבד, שיש לי אותו.

תודה לה' שלמרות הכל אנחנו עוד יחד.

תודה שאף אחד לא חוגג לנו את היום הזה. לא הייתי עומדת בזה.

מאיר העובד הסוציאלי מתיישב בחיוך מבין, משתתף. יש לנו אוסף של חיוכים כאלה כבר. הבעל שלי מזדקף, מנסה לחייך גם. אני פתאום כבר לא שם, מנסה לדמיין את חתונת הזהב שלנו, עוד עשרים וחמש שנים, שיהיה לי מה לענות כשהוא ישאל אותי איך דמיינתי אותה.

מה יהיה אז? מענדי בן ארבעים ואחת? חסיד? הקים משפחה יפה? אולי עוד אח או אחות שכבר יהיו בני עשרים ו…ארבע?

אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני כן יודעת מי יהיה החתן לצידי. וזו הסיבה כנראה שאחרי כל מה שעברנו אני מצליחה לדמיין חתונת זהב עם אור בעיניים ותקווה גדולה.

בקבוק משקה לחתונת הכסף

באחת ממדינות אירופה גר יהודי, איש שומר מצוות, שהחל משתתף בשיעורי חסידות ומתקרב אל השליח ואל בית חב"ד במקום מגוריו. שנה אחת הציע לו השליח במקום להצטרף לקבוצה שהוא מארגן לנסיעה לרבי מה"מ והוא הסכים. מלא התרגשות זכה לעבור בדולרים, להשתתף בתפילות, הוא הרגיש כמה טפחים מעל הקרקע.

השיא היה בהתוועדות. הוא עקב אחרי דברי הרבי, הניגונים, אמירת ה'לחיים'. בשלב מסוים הוא ראה אנשים ניגשים לרבי עם בקבוקי 'לחיים', מקבלים ממנו ברכה. הוא התלהב מאוד. מחליט שגם הוא צריך בקבוק משקה מבורך. אף אחד לא גילה את אוזנו שמדובר במנהלי מוסדות, עסקנים ולא באנשים פרטיים. מפה לשם הוא השיג בקבוק, ניגש גם הוא. הרבי חייך אליו, מאחל לו "מזל טוב לחתונה".

מאושר ושמח חזר הביתה מלא בחוויות. השיא היה כשהוציא את הבקבוק, מספר לאשתו על הברכה המיוחדת. אשתו התפלאה, צוחקת. "אבל אנחנו נשואים כבר שבע עשרה שנה!" הזכירה לו. "איזו חתונה?"

הוא נבוך. לא חשב על זה. הניח את הבקבוק מאחורי דלתות הזכוכית של הויטרינה, מחכה להבין לאיזו חתונה התכוון הרבי.

שמונה שנים עברו, יפות וטובות. ערב אחד הציעה האישה, מכיון שחתונת הכסף שלהם מתקרבת, אולי יערכו חגיגה ויוציאו בה את בקבוק המשקה המבורך והממתין? היהודי התלהב. הוא החליט לערוך ממש חתונה חוזרת, עם אולם, סעודה, צלם ומוזמנים. רק כתובה לא תהיה שם. מיהרו בני הזוג לארגן את החגיגה, הזמינו את כל מכיריהם וקרוביהם, במיוחד אלו שעוד השתתפו בחתונה המקורית לפני עשרים וחמש שנה.

היום המיוחל הגיע והחתן המרוגש הגיע למקום כדי לראות איך קורמות ההכנות עור וגידים, אבל צרה צרורה, באולם אותו שכרו התפוצץ אותו בוקר צינור ביוב ראשי. כמה אינסטלטורים הוזמנו, אך אף אחד לא הצליח לפתור את הבעיה. לא נראה שתוכל להערך כאן חתונה היום.

בעל האולם הציע, בצערו, לשכור את אולם בית הכנסת ממול. הוא אומנם קטן יותר, אבל מכיון שאין דרך להודיע לכולם על השינוי מהרגע להרגע, פשוט יתלו על האולם שלט שהחתונה עברה לאולם ממול. בנס היה אולם בית הכנסת פנוי באותו לילה, שלטים גדולים נתלו והמלצרים והקייטרינג החלו לערוך את השולחנות במקום החדש.

לפנות ערב עלה בעל השמחה אל בית הכנסת לתפילת מנחה. בית הכנסת היה כמעט ריק והתפילה הסתיימה במהירות. רגע לפני שהזדרז לרדת חזרה אל האולם לפקח על ההכנות האחרונות ולקבל את האורחים, פנה אליו יהודי נשוא פנים שעמד ליד פתח בית הכנסת. "אנחנו מעמידים חופה עכשיו, בבית הכנסת, אולי אתה מוכן להישאר רגע להשלים מניין?"

הוא היה המום. מי הזוג הזה שאין לו אפילו מניין לחתונה? הרב המקדש נאנח. מדובר בגר צדק צדיק. הכלה דווקא מגיעה ממשפחה חשובה, אולם כששמעו ההורים שהיא מתחתנת עם גר צדק החרימו את החתונה וכך אין להם אפילו מניין.

היהודי לא היה צריך לחשוב אפילו רגע. "למטה," כך סיפר לרב, "מחכה לזוג חתונה שלמה. סעודה וזמר, צלם וארבע מאות מוזמנים!" החופה הייתה מרגשת והאורחים המופתעים מן ההתפתחות, לא הפסיקו לרקוד ולשמח את הזוג הצעיר. השיא היה כאשר בעל המעשה נעמד לדבר בשעת החתונה. הוא סיפר על הנסיעה לרבי, על בקבוק המשקה. "עוד לפני שהחתן הצדיק התחיל את תהליך הגיור שלו, כבר שלח הרבי לזוג ברכת מזל טוב לחתונה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה