לא רק בשעת מלחמה יש צורך לפנות לסיוע נפשי. אם פעם לפנות לטיפול נפשי היה מאורע נדיר, הרי היום זה חלק מהחיים. לילדה יש חרדות, המתבגרת יותר מדי מסוגרת, אני עצמי בקושי מתמודדת עם כל מה שעובר עליי…

לצד המודעות ההולכת וגוברת בצורך לקבלת סיוע והכוונה מקצועית בתחום הנפש, הלכו והתרבו גם המטפלים והמטפלות עם ריבוי תארים וסיווגים אשר יצרו חוסר בהירות לאדם הפשוט מן הצד שמבקש למצוא את המענה המקצועי הנכון והמדויק למצבו.

אלו שאלות את צריכה לשאול לפני שאת פונה לקבל טיפול רגשי? האם מספיק שהמטפלת היא אמפתית ומלאה ברצון טוב? וכי העובדה שהיא בוגרת קורס בן שנה־שנתיים מכשירה אותה לטפל בכל סיטואציה?

לשם כך קיימנו ריאיון עם הפסיכולוגית אילנה ישראל, אשר ניאותה להעניק לנו מידע וכלים למציאת המטפל הנכון רגע לפני שמפקידים את הנפש העדינה שלנו בידיים של אשת מקצוע.

רישיון זה המון

מה כבר צריך לבדוק כשהולכים למטפלת רגשית? אחרי הכל מדובר בסך הכל בדיבורים, לא במנתח שיש לו סכין ביד. מספיק שיש גישה טובה, לא?

היום, רישיון רשמי של משרד הבריאות לעסוק בטיפול נפשי ניתן רק לארבעה בעלי מקצוע: פסיכיאטרים, פסיכולוגים בעלי תואר שני שעברו בהצלחה התמחות בתחום הטיפול שלהם, עובדים סוציאליים קליניים בעלי תואר שני והתמחות בטיפול נפשי ומטפלים באומנות שגם להם דרוש תואר שני והתמחות.

הרישיון הוא לא רק תואר רשמי. יש לו מעלות רבות:

1. ברירה של האנשים הנכונים.

אדם שהגיע לאחת מארבעת התעודות האלה עבר דרך ארוכה. שנים של לימודים, התמחות ארוכה ומקצועית, ועמד במבחנים בהצלחה. המטפל בעל הרישיון עבר קודם כל סלקציה כשניסה להתקבל ללימודים. בחינות כניסה, מיון, ראיון אישי ולפעמים גם מבחני אישיות. לא מדובר בקורס משווק המעוניין לקבל כמה שיותר אנשים. כאשר הוא רק מתחיל את לימודיו כבר בדקו שהוא אדם אמין, בריא בנפשו, יש לו יכולת טובה ליצור קשרים עם אנשים, ביקורת עצמית ומודעות עצמית.

2. הדרכה צמודה וצבירת ניסיון

במהלך הלימודים ובעיקר בשנות ההתמחות ניתנת לו הדרכה צמודה מאוד. הוא מקבל הדרכה פרטית וקבוצתית, שיחות שלו מוקלטות ומוסרטות לפעמים כדי לאפשר לו כמטפל לקבל ביקורת על עבודתו ועליו לעמוד בתנאים מחמירים כדי לעבור את ההתמחות.

גם אדם שמצליח בעבודתו אולם נתפס משקר או נוהג בהתנהגות אחרת שאינה הולמת את התפקיד, התמחותו נפסלת.

3. הקוד האתי

גם מבחינה אתית, במקצועות האלו יש המון השגחה. גם בין פסיכולוגים קורה שמגלים מטפל שנכשל במעשה לא ראוי או ניצל מטופל. אבל יש ועדת אתיקה ומיד שוללים רישיון ולפעמים ממליצים אפילו על פנייה למשטרה. יש השגחה על המטפלים, מה הם עושים, איך הם פועלים. יש למי לפנות אם הם פועלים בדרך אסורה.

המטפלים לומדים את כללי האתיקה, נושמים אותם.

כאשר פונים לשוק הפרוץ של מטפלים ומאמנים למיניהם אין פיקוח על המטפלים, אין למי לפנות. הרבה פעמים סודיות לא נשמרת מספיק. אין מודעות לכללים הנוקשים לחובת שמירת הסודיות שדורשת אצל מטופל מעל גיל 18 חתימה בכתב כדי לשתף במשהו אפילו את הוריו. כשלומדים את המקצוע במקום מסודר ומוכר רשמית מפנימים את זה עמוק במהלך הלימודים.

טיפול נפשי רק אצל מומחה מורשה!

אז מה, לא ללכת למטפלת בסי. בי. טי.? בדמיון מודרך?

סי. בי. טי. ודמיון מודרך הם כלים מצוינים ויכולים מאוד להועיל לנשים. גם אימון אישי טוב יכול להביא אישה להתפתחות ויציאה מתקיעות. אבל צריך לזכור שכל זה טוב לאנשים בריאים נפשית עם קושי ספציפי וצורך לקבל מודעות לחסימות, לחרדות ועידוד לשינוי

מטפלים טובים יכולים לעזור לאנשים להשיג מטרות, להרגיש שהם צומחים, להתמודד מול אתגרים ובעיות חיים רגילות. מנחות הורים טובות, למשל, יכולות לפעול גדולות ונצורות אצל אימהות בשלבים שונים של גידול הילדים.

אבל חייבים לזכור, שמטפל שלא הוכשר באופן מקצועי באחד מהמסלולים המורשים שהוזכרו, אסור לו לעבוד עם אנשים שאינם בריאים בנפשם.

כאשר אנשים סובלים מהפרעות, מבעיות נפשיות, צריך קודם כל לאבחן נכון. אבחון זה נושא שצריך ללמוד אותו ולעומק. פעם הוזמנתי ללמד ב"בית יעקב" בתוכנית להשלמת תואר בי. איי. התוכנית נקראה אומנויות בחינוך ומסרו בה קורסים נחמדים, המון מידע וטכניקות טיפול מעניינות. אני למשל מסרתי קורס תיאורטי שסקר שיטות טיפול שונות.

בשלב מסוים ניגשו אליי תלמידות והחלו להתייעץ. "מה הייתי עושה במקרה כזה, ומה עם ילד ש…" ואני מבינה לתדהמתי שהן רואות את עצמן כמטפלות והתחילו תוך כדי הלימודים לקבל ילדים. אני מדברת איתן ושומעת שהן בכלל לא מבינות ולא קולטות את המקום שלהן כמטפלות. זה מפחיד, הפסקתי ללמד שם, ומאז אני לא נותנת יד לדברים כאלה. להכשיר לטיפול נפשי בלי סלקציה מתאימה ובלי לימודים ארוכים ואינטנסיביים והתמחות רצינית זה לא אחראי.

מה כבר יכול לקרות?

קורסים מהירים לטיפול נפשי יכולים להזיק מאוד בהרבה תחומים:

1. יחסי מטופלת – מטפלת

בין מטופלת ומטפלת צריכים לשרור יחסים מסוימים מאוד. כאשר לומדים כראוי מפנימים את המיקום מול המטופלת שלי, להבין מה קורה ביני ובין היושבת מולי. איך היא תופסת אותי, מה היא מצפה ממני, האם זה מעוות או מוגזם ולעזור לה לראות את זה וללמוד.

זו יכולת שאי אפשר ללמוד אותה בקלות, לוקח זמן לקלוט אותה. הטיפול דורש ממני גם הרבה מודעות עצמית וביקורת עצמית. לדעת איפה ההעברות ההנגדיות שלך על המטופלת, איפה אמרת משהו או כעסת או כאב לך ובעצם  זה נבע מרגישות יתר שלך או חוויות אישיות בחיי המטפלת שמשפיעות על תגובותייך כמטפלת. את כל זה לא מקבלים בקורסים המהירים האלה.

2. פגיעה באמון המשתלמת

המון נשים חרדיות טובות מאוד רוצות להיות מטפלות, זה באמת מושך. יש היום אפשרות לאישה חרדית ללמוד עבודה סוציאלית במסגרת חרדית במכללת 'מבחר', לעשות תואר ראשון וגם שני למי שבאמת רוצה לטפל. יש גם טיפול באומנויות שאחרי בי. איי. בחינוך אפשר להמשיך במכללת 'מבחר'. יש היום מסלולים אבל ארוכים, רציניים, עם התמחות ארוכה. נשים חרדיות שאין להן את היכולות לפנות כל כך הרבה זמן לרכישת מקצוע מתפתות ללכת לקורסים שעולים המון כסף ו'כאילו' יתנו להם את האפשרות להיות מטפלת.

חלק מהן מאוד כועסות בסיום הקורס על כך שהבטיחו להן שיוכלו לטפל והן לא מרגישות שהן יודעות בכלל, שיש להן את הכלים. מכרו להן אשליה. יש כאן לדעתי ניצול של נשים חרדיות שרוצות מאוד לעבוד במקצוע טיפולי, משלמות המון כסף על שנה, שנה וחצי, והן לא מקבלות מה שהן צריכות לקבל בכלל.

3. פגיעה במטופלות

כאשר משתלמת מרגישה שהיא בכלל לא מוכנה להתחיל טיפול, המצב עוד טוב. הוא נהיה גרוע יותר כאשר היא כן מרגישה מוכנה ואז הפגיעה היא באמון של המטופלים. הילד שמגיע לפגישה אחרי פגישה, ההורים מוציאים כסף ומבזבזים זמן ולא רואים תוצאות כלשהן. גם ככה קשה לקום וללכת לטיפול וכשהוא בנוסף לכל גם לא עוזר נוצר חוסר אמון בכל עולם הטיפול, מתייאשים כבר מכל טיפול שהוא. ההורה לא יודע שהוא פשוט נפל על המטפלת הלא נכונה.

אלי הגיעה נערה מתבגרת אחרי שנה וחצי אצל מטפלת אחרת שלא הביאו אותה לשום מקום. המטפלת היתה פאסיבית, בעיקר הקשיבה, הילדה הרגישה מתוסכלת, וההורים היו חסרי אונים כי המטפלת סרבה לכל קשר איתם ולא הציעה או הפנתה להדרכת הורים במקביל. כשמטפלים בילדים ומתבגרים חייבים להשתדל לשפר את היחסים במשפחה ולהדריך את ההורים כדי לאפשר שינוי.

במקרה חמור יותר הגיעה אלי אישה שטופלה אצל מטפלת חרדית בעלת שם ללא כל השכלה מוכרת שאבחנה אותה על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה. היא הייתה מזועזעת, בחנה את עצמה כל הזמן, התחילה לחשוש שאכן מדובר באבחנה נכונה. כשהיא הגיעה אלי היא היתה בחרדה אמיתית. ואני לא האמנתי, איך בכלל אפשר לחשוד באפשרות הזו אצל אישה נעימה, חברותית, מתקשרת, מקיימת מערכות יחסים נעימות במשפחה ובעבודה… לקח לה זמן להשתחרר מהאיבחון המפחיד. לחזור להאמין בעצמה.

במקרה אחר, אישה שטופלה על ידי מטפלת רוחנית ללא מקצוע טפולי קבעה אתי פגישה והתעקשה שהמטפלת הרוחנית תבוא אתה. האישה סבלה מדכאון כבר למעלה משנה, פתחה יחסי תלות במטפלת הרוחנית שעבדה על חזוק האמונה אבל לא הבינה שהמצב הדכאוני דורש טיפול תרופתי. כאב לי לשמוע שכבר אבדה 20 ק״ג ממשקלה, בקושי תפקדה בבית ובעבודה וכל המשפחה סובלת אתה.

הפניתי אותה לרופא לקבלת טיפול תרופתי וכבר חודש אחר כך השתפרה פלאים.

כנגד כל אחת מהמיואשות שהגיעו אלי, מי יודע כמה יש שפשוט התייאשו וכבר לא פונות לאף אחד לקבל את העזרה הנדרשת להן.

התאימי לך מטפלת

אז מה אני צריכה לבדוק לפני פנייה לטיפול נפשי? תעודה מוכרת?

קודם כל כן. להיות צרכנית נבונה, לא להתבייש לשאול הכל. ״מה ההכשרה שלך? איפה עשית את התואר? האם עברת את ההתמחות? האם את רשומה במשרד הבריאות?״

מלבד זאת עלייך לבדוק שהיא אכן מתעסקת בתחום המסוים בו את נזקקת לעזרה. ישנן שהתמחו במיוחד בהתמכרויות, אחרות בהפרעות אכילה וכדומה. תבררי שהיא אכן מתמחה בתחום המסוים הנדרש לך.

תחשבי, האם לרופא שלמד רק שנה וחצי ולא עבר התמחות, היית הולכת?

האם כל מטפלת מוכרת היא טובה, או שחשוב ללכת למטפלת חב"דית דווקא?

כשאני בוחרת מטפלת היא לא חייבת להיות חבדניקית אבל מאוד חשוב שתהיה התאמה בין ערכים ואמונות בין המטפל והמטופלת. יש מקרים נדירים של מטפלים/ות לא דתיים שמכירים את העולם הדתי חרדי ומגלים כבוד למערכת הערכים של מי שיושב מולם וזהירים לא להתערב במקום של אמונה וערכים. יש פה ושם כאלה. קשה בארץ למצוא מטפלים שיכבדו אמונה דתית. יש בעולם החילוני התנשאות ודעות קדומות לגבי אנשים חרדיים במיוחד. רואים בהם אנשים משועבדים, ללא חשיבה עצמאית ובחירה, ויש רצון לשחרר אותם ממערכת החוקים שמכתיבה להם את חייהם, כלומר שמירת ההלכה.

לא תמיד המטפל הלא דתי מודע להשפעת הפער הערכי והתרבותי על הטיפול.

אני ממליצה מאוד לפנות למישהי דתית או לפחות אישה מאמינה. גם אם לא ממש דתית, מכבדת את המקום של הדת והאמונה.

אצל מתבגרות זה קריטי במיוחד כי הדמות להזדהות הרבה פעמים יכולה להיות המטפלת ואם היא ממש לא באותו כיוון של ההורים שזה בהחלט יכול להזיק.

הרבי הורה פעמים רבות לאנשים ללכת לטיפול נפשי רק אצל אנשי מקצוע דתיים ומאמינים. לכן אני ממליצה מאוד לפנות למישהי דתית או לפחות אישה מאמינה המכבדת ומוקירה את התורה הקדושה ואת האמונה הטהורה.

באדיבות מגזין עטרת חיה