שלום לכולם

אנו עומדים בשבוע ה-13 למלחמת הקיום על ארצנו הקדושה בעקבות אותו יום מר ונמהר שבת וחג שמחת תורה.

אחת השאלות הקשות שעלו בעקבות השבר הגדול והנורא הזה הייתה למה? למה כל זה קרה לנו בכלל?

רבים וטובים ניסו לתת פשר לסבל דרך חיפוש אחר גורמים אפשריים כמו: המצב הפוליטי שכרסם ופגע באחדות העם, יש כאלה שחשבו שתחושת השאננות ותחושת הרברבנות של המנהיגות בייחס לאויב מי הם בכלל בייחס לצבא שלנו? הם כל הזמן רק מאיימים ולא עושים כלום, האם הם בכלל יכולים להעז לצאת למלחמה נגדנו? 'כוחי ועוצם ידי' שקדם למלחמת יום כיפור חוזר על עצמו באותה וורסיה, ועוד כהנה וכהנה..

האם נכון בכלל לחפש פשר לסבל? מה משמעות החיפוש אחר הפשר? וכיצד הוא עוזר אם בכלל? בכדי לענות על שאלות אלו ננסה להאיר את הסוגיא מפרשת השבוע כפי שהיא באה לידי ביטוי בהיבט התורני חסידי ומההיבט הפסיכותרפי.

השבוע נקרא בפרשת שמות:

הפרשה שפותחת את ספר שמות עסוקה בתיאור היום שלאחרי מותו של יוסף המשנה למלך מצרים ואחיו שנפטרו ואיתם הדור שחלף ועבר לו מהעולם, אך בעיקר סביב המשך קיומו של הדור הבא אחריהם בני משפחות בני ישראל ביום שלאחרי פטירתם.

התורה מתארת את שינוי המצב שנוצר בשטח כתוצאה מפטירתו של יוסף המשנה לפרעה המלך, ועל חוסר ההכרה לה 'זכו' בני ישראל כתוצאה מהמצב החדש.

התיאור לכך בתורה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף."

רש"י על אתר מפרש: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ – רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו.

אֲשֶׁר לֹא יָדַע – עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ (שמות רבה פרק א', פסקא ח'. מסכת סוטה דף י"א עמ' א').

ההתכחשות והפניית העורף של פרעה מלך מצרים ליוסף וכעת לממשיכי דרכו בני ישראל יצרה מציאות חדשה במצרים.

מציאות בה העם המצרי חש מאוים מבני ישראל בשל הריבוי הטבעי בילודה כפי שמתארת התורה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".

וַיִּשְׁרְצוּ – שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שִׁשָּׁה בְכֶרֶס אֶחָד (שמות רבה פרק א', פסקא ח').

ומהכח הרב אותו צברו בשל ריבוי הילודה וכפי שמתארת התורה: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".

ולכן יש למצוא כעת פתרון להתמודד עם המצב החדש כדי שלא נופתע יום אחד אם תיפתח מלחמה רב אזורית והם ישתלטו עלינו. וכפי שמתואר בפסוק הבא מקרא: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".

פרעה מלך מצרים מוצא 'פתרון יצירתי' – 'לפתרון הסופי' אותו הוא רוקם במוחו השמדת בני ישראל היה לא תהיה. הוא מגייס את בני ישראל לעבודה כביכול אותה הוא מתכנן לבניית שני ערים גדולות וחדשות במצרים 'פיתום ורעמסס'. הוא מוציא מכרז פומבי ובני ישראל נוהרים לעבודה החדשה שתסייע להם בפרנסת בני ביתם ההולכים ורבים כאמור.

המצרים מדברים תחילה אל בני ישראל 'בפה-רך' (פרך) בשפה עדינה ומאפשרת שהופכת מהר מאוד לעבודת פרך הלכה למעשה, בה מצאו בני ישראל עצמם משועבדים למצרים בסבל ובייסורים קשים מהכיל ומנשוא.

התיאורים הזוועתיים אותם מתארת התורה והמדרשים סביב אותה עבודת פרך קשים לשמיעה ולהכלה בנפש האדם. זה החל ברצח בדם קר המלוות במכות רצח, של בני ישראל שלא עמדו בהספק היומי אותו קבעו המצריים. עובר בשימוש החולני והאכזרי מאין כמותו כאשר תינוקות ופעוטות חיים נלקחו מאמותיהם באכזריות שאין כדוגמתה ומול עיניהם המשתאות המלוות בזעקות ובתחינות שבר הוכנסו בעודם בחיים לתוך קיר הלבנים כתחליף ללבנים אותם לא הספיקו בני ישראל להכין בכוחות עצמם בשל שלילת פרעה מבני ישראל חומר להכנת לבנים לבנייה! וכלה בשימוש היום יומי החולני והפרברטי של פרעה בדמם של תינוקות אותם שחט ורצח לצורך שימוש למרחץ עצמי כמענה למחלת הצרעת בה חלה ביאור ה-'נילוס' של מצרים. ולצד כל זאת אונס אכזרי של נשות בני ישראל.

נשמע מוכר לצערנו מאותם זוועות משבת שמחת תורה אותם ביצעו אותם חיות אדם הקרויים חמאס!

למרות כל המצב הנורא והבלתי אפשרי הזה מתארת התורה שבני ישראל לא וויתרו על חייהם, קיומם ותקוותם כעם! נשות בני ישראל השתדלו בכל דרך אפשרית להרים את מורל העם ושכנעו את בעליהן שהתשובה הניצחת שלנו למצב הבלתי אפשרי הזה היא להמשיך את קיומנו ולהביא עוד ילדים לעולם. בכדי לנצח את החיים טענו יש להמשיך ולקיים אותם בהבאת חיים חדשים לעולם לצד ולמרות השבר הקיומי הגדול אותו אנו חווים יום יום, שעה שעה!

בתוך המצב הקשה והנורא הזה מתארת התורה רגע אחד קשה מנשוא בו בני ישראל מיואשים שבורים ורצוצים לחלוטין מהמצב, זה קרה כאשר פרעה מלך מצרים חלה בצרעת והחליט על פי עצת יועציו שהפתרון למחלתו היא רחיצה בדמם של תינוקות בני ישראל. מצב זה הוליד זעקת שבר וייאוש אצל בני ישראל הם הרימו עיניהם למרום וזעקו בשארית כוחותיהם עד מתי? אלוקים שומע, מרגיש וחש את בני ישראל, הדבר נוגע לו מאוד. הוא כאילו רק ייחל וחיכה לרגע הזה בו בני ישראל יזעקו אליו והוא מחליט לפעול.

וכפי שמתאר המקרא: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה."

רש"י על אתר מפרש: וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרָיִם – נִצְטָרַע, וְהָיָה שׁוֹחֵט תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל וְרוֹחֵץ בְּדָמָם (שמות רבה פרק א' פיסקא ל"ד).

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

רש"י מפרש: וַיֵּדַע אֱלֹהִים – נָתַן עֲלֵיהֶם לֵב וְלֹא הֶעֱלִים עֵינָיו מֵהֶם.

אותו תיאור של תחושת אכפתיות ואמפתיה כלפי בני ישראל עולה גם מכיוונו של משה רבינו הרואה וחש במצבם הנורא והקשה של בני עמו כפי שמתארת התורה.

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו."

וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם (שמות רבה א', כ"ז).

ה' יתברך מזעיק ומגייס את משה רבינו להצלת בני ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת.

כפי שמתארת התורה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.

רש"י על אתר: כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו – כְּמוֹ "וַיֵּדַע אֱלֹהִים" כְּלוֹמַר: כִּי שַׂמְתִּי לֵב לְהִתְבּוֹנֵן וְלָדַעַת אֶת מַכְאוֹבָיו וְלֹא הֶעֱלַמְתִּי עֵינַי וְלֹא אָטוּם אָזְנִי מִצַּעֲקָתָם.

"וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".

התורה מתארת את הסאגה המאלפת בין ה' יתברך למשה רבינו במפגש במדבר והתגלות ה' יתברך אל משה בסנה הבוער שאיננו אוכל (מתכלה ונשרף)במשך שבעה ימים ועל השליחות אותה מטיל עליו ה' יתברך להוציא את בני ישראל ממצרים על סירובו של משה רבינו בשל צניעותו וענוותנותו הרבה שהוא לא הבן אדם הנכון והמתאים לתפקיד הזה..

עד שבסופו של דבר משה מואיל לקחת את האחריות על עצמו בשליחות ה' יתברך להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא נפרד מחותנו ומאשתו ציפורה ומתכונן לצאת לדרך יחד עם אהרון אחיו המשמש לו ל-'פה' לפני פרעה, בשל היותו כבד פה וכבד לשון.

משה רבינו ואהרון מגיעים למצרים ומיד פונים אל זקני בני ישראל ומבשרים להם על הבשורה הטובה שה' יתברך שמע אל קולם וכעת הוא מתעתד להוציאם ממצרים ולבחור בהם כעם.

העם שומע את הדברים ומתרגש מאוד הם מאמינים למשה ואהרון ומודים בקידה והשתחוויה לה' יתברך על כך שסוף סוף ראה אותם, שמע את סבלם וכעת הוא עתיד לפקדם, לגאלם ולהוציאם ממצרים.

כפי שמתארת זאת התורה: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

לאחר מכן מתארת התורה את המפגש של משה ואהרון עם פרעה מלך מצרים. בו דורש ממנו משה בשם ה' יתברך את שחרור בני ישראל ממצרים. התורה מתארת שהמצב לא רק שלא הוטב כתוצאה מהפגישה אלא הורע אף יותר. פרעה התכחש למציאות ה' יתברך בעולם וסרב לשחרר את בני ישראל. יתרה מכך פרעה בוחר לפרש את בקשת משה לשחרר את בני ישראל כנרפות שלהם מהעבודה ומניסיון להתחמק ממנה ולכן הוא מרע את תנאיהם של בני ישראל בעבודה. כעת הוא אומר להם לא רק שתצטרכו לבנות את הערים פיתום ורעמסס במו ידכם, ולא רק שתצטרכו להכין את הלבנים במו ידכם מהחומר שעד עתה ניתן לכם, כעת תצטרכו ללקט ולאסוף במו ידכם אף את החומר ליצור לבנים בעצמכם ובמידה ולא תעמדו במכסה היומית המוטלת עליכם לבניית הערים אצווה להכניס את התינוקות שלכם בעודם בחיים כלבנים בקיר במקום הלבנה שלא הספקתם לייצר!

וכפי שמתארת זאת התורה: "אַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.

ובהמשך דבריו מצווה פרעה: "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

בני ישראל שבורים ורצוצים בלאו הכי וכעת הם פשוט מתרסקים לנכח הגזירה החדשה. הם פוגשים את משה ואהרון לאחר שיצאו מהפגישה עם פרעה ובייאושם הגדול הם כובלים עליהם על כך שלא רק שמצבם לא הוטב אלא אף הורע.

וכפי שמתארת זאת התורה: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ."

ואז מגיע משפט המחץ של משה רבינו כפי שמתארת זאת התורה:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּך.."

ורש"י על אתר מפרש: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה- וְאִם תֹּאמַר: מָה אִכְפַּת לְךָ? קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי (שמות רבה ה', כ"ב).

עם זעקה מהדהדת זו מסתיימת לה הפרשה לא לפני שה' יתברך משיב למשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ."

עַתָּה תִרְאֶה… – הִרְהַרְתָּ עַל מִדּוֹתַי, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" וְאַחַר כָּךְ אָמַרְתִּי לוֹ "הַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה" וְלֹא הִרְהֵר אַחֲרֵי מִדּוֹתַי. לְפִיכָךְ עַתָּה תִרְאֶה – הֶעָשׂוּי לְפַרְעֹה תִּרְאֶה, וְלֹא הֶעָשׂוּי לְמַלְכֵי שִׁבְעָה אֻמּוֹת כְּשֶׁאֲבִיאֵם לָאָרֶץ.

במילים אחרות משה רבינו משלם מחיר אישי יקר באכפתיות העמוקה באמפתיה ובחמלה העצומה אותה הוא מגלה כלפי מצבם העגום של בני ישראל בעוז ותעצומות נפש כאשר הוא זועק את זעקתם בפני ה' יתברך, ומתנה בפניו את מורת רוחו מכך ששלח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים, אך כעת לא רק שלא הוטב מצבם אלא אף הורע שבעתיים!

על כך עונה לו ה' יתברך שאמירה זו מבטאת הרהור אחר מידותיו! לכן כעת יזכה לראות במו עיניו את ישועת ה' בהוציאו את בני ישראל ממצרים אך לא את הניסים אותם יעשה ה' יתברך לעם ישראל בכניסה לארץ המובטחת אליה לא יזכה להיכנס יחד עם עם ישראל לצערו!

משמעות האמירה "הִרְהַרְתָּ עַל מִדּוֹתַי" הנה הבעת מורת רוח של ה' יתברך על כך שמשה רבינו מתקשה לקבל את הדרך בה הוא פועל בעולם ובמקרה זה מול פרעה, בכך שהוא מקשה את לבו שלא לשחרר את בני ישראל ואף להוסיף ולהרע איתם..

משה רבינו רואה את הסבל העצום בו נתונים בני ישראל 'כאן ועכשיו' ומיד נזעק לעזרתם, ה' יתברך מצפה ממנו להמתין ולראות את כל התהליך כולו בשלמותו ולא רק את ה-'כאן ועכשיו' ובכך להרהר אחר דרכו בעולם!

חוסר יכולת לשאת סבל:

'בספרות הטיפולית ישנה התייחסות רחבה למושג: "חוסר יכולת לשאת סבל'. משמעותו של מושג זה משקף מצב בו אדם מתמודד עם קושי רגשי המציף את רגשותיו ולא מאפשר לו לעמוד מנגד כאשר הוא עד לחוויה רגשית של הזולת הגורמת לו טלטלה רגשית פנימית. מצב זה מניע את הצופה לפעולה שמטרתה היא להשקיט את הסבל האישי שלו על ידי פעולות שונות שאינן קשורות או נוגעות בצרכיו של הסובל, אלא בסבלו האישי של האדם המוצף מהאירוע שלעיתים עלולה להזיק לאדם הסובל באמת.

תומס סאס -במקור שלזינגר, היה רופא יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי. פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטה של מדינת ניו יורק. סאס נודע כאחת הדמויות הבולטות בתנועה האנטי-פסיכיאטרית, כמבקר של המוסריות שבפסיכיאטריה המודרנית והיסודות המדעיים שלה והשימוש בפסיכיאטריה ככלי לשליטה חברתית בחברה המודרנית. ספרו המפורסם ביותר הוא: "המיתוס של מחלת הנפש".

במאמר עומק נפלא שלו "תקשורת של מצוקה בין ילד להורה" "The Communication of Distress Between Child and Parent"- Thomas S. Szasz The British j. of Medical Psychology. (1959).

מרחיב סאס על משמעותה של תקשורת מצוקה בין ילד להוריו: "מקור התקשורת – המדַבר, כביכול – הוא הילד. הוא בוכה, מילל, מתייפח, צורח, מתייסר – בקיצור, מודיע על מה שאנו רואים כתחושת מצוקה, ככאב או כסֵבל. מה גורם מסר זה אצל המקבל? השומע – במיוחד אם הוא הורה שאוהב את הילד ואחראי עליו חוקית ומוסרית – יהיה מודאג, כואב, או נרגש. אין בזה, כמובן, כל מסתורין, אלא פשוט תקשורת. אנשים משפיעים איש על רעהו – ואפילו עמוקות -באמצעות מסרים. במקרה שלנו, הדבר נעשה על-ידי חשיפת אדם אחד לסבלו של השני.

ברגע שתקשורת זאת מתרחשת, מתעורר במקביל הצורך להתגבר על ה"כאב". הכאב או אי-הנחת עשוי להתמקם באורח זמני בתינוק, בהורה או בשניהם גם יחד. בתחילה אין זה חשוב היכן מתמקם הכאב. לאחר מכן, כפי שנראה, יהיה זה חשוב.

כיצד אפשר למתן או להשתלט על ה"כאב" או אי-הנחת של התינוק? ראשית, קיימים התכסיסים של האכלתו, החלפת החיתולים, חיבוקו, הליכה אתו וכדומה. אם אלה מצליחים והתינוק מפסיק לבכות ונעשה נינוח, הרי שהמעגל של מתיחות-והתגברות עליה מגיע לסיומו. לעתים תכופות, מעגלים אלה ניתנים לפתרון משביע רצון. על-כן נפנה מיד למקרים שבהם שידור המצוקה של הילד מתמיד לאורך זמן, כנגד כל מאמציהם של ההורים להקל עליו. מה שקורה עתה הוא שהמתח, הדאגה וה-"כאב" של ההורים מתגברים גם הם, ומהר מאוד הם חשים שאינם יכולים לעמוד בהם עוד. הם חווים תחושת חרדה, כאילו המתח מציף אותם. זוהי אחת החוויות האנושיות המאיימות ביותר. תחושת ההצפה דומה לזו הנגרמת ממתחים הנובעים מבכי הילד, בכל המקרים הללו קיימת סכנה ש-'האני' יאבד שליטה על גורלו ויתפורר. זהו משבר שעלול להיגמר במעשה ייאוש.

עם זאת, לפני שההורים נוקטים בצעדי ייאוש כאלה, הם פונים בדרך כלל לתכסיס אחד מתוך הבאים, כדי להקל על המתח שלהם:

א) אם האם היא זאת שטיפלה בילד, היא עשויה לגייס מישהו אחר לקבל את תפקידה: בן הזוג, סבא או סבתא, מטפלת או אדם אחר עשויים להיקרא כדי לרכז את קשבם להקשבה לבכי התינוק לבדה.

ב) אפשר להזעיק רופא ילדים לסיוע, מתוך הנחה ש"כאבו" של הילד נובע ממחלה. הנחה זאת עשויה להיות נכונה או לא, אך הרופא-אישיותו, עצתו, טיפולו-עשוי להיקרא כחיץ לשעת חירום שהאם מציבה בינה לבין הילד הבוכה.

ג) אם המצב מחמיר, הצורך של ההורה (או תחליף ההורה) להפסיק את בכיו של הילד נעשה נואש יותר ויותר. מצב זה עשוי להוביל לדברים כגון: לתת לילד "לבכות עד הסוף" בפינה רחוקה של הבית וכד'.

ד) אחרון-אחרון חביב, הורים ואחרים יכולים ללמוד להכיל את בכיו ו"כאבו" של הילד מבלי לפעול בכל צורה. הם לומדים פשוט להמתין.

לאור יחסי הגומלין בין ההורה והילד כפי שהוצגו לעיל, אפשר להבין בנקל שהורים נוטים לחשוש מבכיו של הילד. חשש זה אינו שונה ביסודו מן הפחד שאנשים חווים כאשר הם עצמם נפגעים או סובלים מכאב. זהו אותו כאב, רק מרוחק מעט. בנוסף לאופייה המכאיב של החוויה להורה כמו גם לילד, בכי הילד מאיים על ההורה גם מזווית אחרת. מקור האיום הוא בעובדה שבכל יחסי אנוש קרובים המאופיינים בדרגה גבוהה של תלות הדדית, הסבל והאומללות של האחד מעניקים תפקיד לשני. פירוש הדבר שסבל התינוק יסמן לא רק את העובדה שהוא חולה או פגוע (דבר העשוי להיות נכון או לא) אלא גם שהמבוגר בדיאדה (באינטראקציה עם הילד) הוא רע, כי לא סיפק את צרכיו!

מכאן עולה ההנחה הכללית שבכל סוגי יחסי האנוש, אומללות או אי-נחת של השותף מסמלים את הרוע של 'האני'. כאשר צעד זה ננקט, השלב הבא הוא שמירה על ההערכה העצמית או הגברתה על-ידי גרימת אושר לשני. הדוגמא שמסבירה זאת הנו המקרה בו התגובה לבכי עקשני של הילד, הנשמע כאילו הוא אומר, "אני כל כך אומלל. . .", ההורים עונים, "אנא, היה מאושר. . ." הפיכת ההערכה העצמית לתלויה באושרו או בסבלו (נוחות או אי-נוחות) של השותף מובילה לתסבוכות רבות בחיי האנשים".

משמעות ופשר הסבל: הפשר לסבל הנו הרגע בו המשמעות לסבל מקבלת ביטוי ומאפשרת לשאתו!

במשפט מפתח בהקדמתו לספרו 'האדם מחפש משמעות' של ד"ר ויקטור פרנקל פסיכיאטר ונוירולוג מייסד שיטת וגישת ה'לוגו-תרפיה' שצוטט ממשנתו של הפילוסוף פידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".

העיסוק בחיפוש אחר פשר לסבל נובע ממקום ראשוני והישרדותי בנפש האדם התר אחר משמעות לסבל וכשזה נמצא הוא מאפשר לנו להתמודד אתו.

"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק האדם עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה בכדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' 1970).

גישתו של משה רבינו בבואו לפני ה' להביע את כאבו על מצבו העגום של בני ישראל הכורע ליפול ולקרוס גופנית ונפשית תחת הנטל של שעבוד מצרים הנה: חיפוש פשר למשמעות הסבל!

חיפוש זה עולה בזעקה הפנימית לפני ה' "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

משה רבינו מנסה להבין את הפשר שבמשמעות הסבל, את ה- לְמָה שבסבל כדי להגיע לאפשרות לשאת את ה-איך עבור בני ישראל.

כאשר הגישה היא התרסה כנגד ה-איך בשאלת ה- לַמָּה אזי באמת אין דרך לשאת את ה-איך, משום שאין אפשרות לשאת את הסבל כאשר חסרה נתינת משמעות לסבל עצמו.

אמנם כאשר משה שומע את אמירתו של ה' יתברך בהמשך דבריו (בתחילת פרשת וארא): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה".

הוא נרגע. מדוע? משום שמשה מבין את משמעות הסבל כעת! ישנה פשר למשמעות הסבל.

מה בעצם גרם למשה להירגע כאשר שמע את משמעות הסבל האומרת שישנה דרך שצריך לעבור כדי להגיע לגאולת מצרים והדרך היא תחת שעבוד מצרים? איך זה בדיוק מרגיע?

על פניו בהתבוננות על המציאות לאחר שמשה שומע את דברי ה' ומעבירם לבני ישראל לא רק שאינם נרגעים ומתמלאים תקווה, להיפך המצב נותר מדאיג ואף נעשה גרוע יותר, כפי שהתורה מתארת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

עם ישראל לא פנוי נפשית ורגשית לשמוע בכלל, הוא נמצא במצב של 'חוסר אונים נרכש' מצב נפשי המתאר עמדה בנפש של ייאוש וחוסר תקווה עד כדי כך שהם כבר לא מאמינים בשינוי ולא מנסים להיאבק כלל.

הסיבה בגינה משה רבנו נרגע ומתמלא תקווה נעוצה במשמעותה של הבחירה החופשית בחיינו. כיצד אנו בוחרים להתייחס לכל מצב בו אנו נתונים בחיינו? באיזה אופן ובאיזו עמדה אנו נצבים מולו? וכיצד אנו מחליטים להתמודד אתו? כשאנו בוחרים להעניק למצב משמעות ייחודית לנו ועבורנו למרות שעובדתית אין באפשרותנו לשנותו, ברגע זה מתחולל לו השינוי בנפשנו ומשם השפעתו על חיינו קצרה!

כלומר: כאשר משה שומע את התכלית שבסבל גאולת מצרים, הוא ניצב בעמדה נפשית המאפשרת עבורו את היכולת להכיל ולשאת את הסבל למרות שהסבל נוכח עדיין ומכה במלוא העצמה.

בני ישראל לא יצאו ממצרים לחופש חסר משמעות, בני ישראל יהפכו לעם! היציאה משעבוד מצרים הנה מעבר בין שעבוד נפשי לאומה, שחרתה על דגלה לחסל את בני ישראל היה לא תהיה דרך שעבוד נפשי, לחירות נפשית בה חיי בני ישראל יקבלו משמעות מהפכנית בהפכו לעם של ה' יתברך.

מעבר ממעמד נפשי של אובייקט המשעבד אותי לרצונותיו צרכיו ומאווייו, לבן חורין אמיתי המקיים את העולם אותו ברא -ה' יתברך הרואה בכל אדם סובייקט ייחודי בעל רצונות צרכים ומאוויים. ומאפשר לאדם להגשים את עצמו וייחודיותו בבחירה חופשית מוחלטת!

אפשרות זו הנולדת בנפש האדם המעניק משמעות סובייקטיבית למצבו הנה החלון דרכו ניבט הנוף לחירות ולחופש הנשקף מבין סדקי חומות הכלא דווקא!

התקווה לה זקוק אדם הניצב בעמדה של חוסר אונים היא קריטית ביכולת לשאת את ה'כמעט כל איך'. למרות שבעצם הסבל אין אפשרות לשאת את ה-'איך'.

ותקווה זו נולדת מתוך החומות של מצרים דווקא, בהענקת פשר ומשמעות ייחודית לסבל מולו אנו עומדים ואותו אנו נושאים.

תקווה זו חיפש משה רבינו להעביר לעם ישראל בשאלתו לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי".

וכאשר שמע את הבטחת ה' לאבות וקיומה: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ."

הוא מבין שאבות האומה 'החומות הבצורות' של עם ישראל חיפשו ומצאו משמעות ייחודית עבורם בברית בין הבתרים, בהבטחה האלוקית בהבנת הפשר לסבל.

אם כן סבר משה גם אני אצליח לשאת עבורי ועבור עם ישראל את הסבל הכרוך בדרך לגאולת מצרים כאשר אעניק משמעות ייחודית עבורנו לסבל האדיר של בני ישראל במצרים.

משמעות זו נמצאה על ידי משה וקיבלה משנה תוקף באמירת והבטחת ה' בחמישה לשונות הגאולה אותם הוא מבטיח למשה עבור עם ישראל.

והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי.

ניפוץ חומותיה של מצרים מודיע ה' יתברך למשה רבנו עוברת בחמישה שלבים של גאולה כנגד 5 השמות שניתנו לנשמת האדם: נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה.

הצירוף והזיקוק של כל חלקי נשמת האדם מובילים לגאולתו הפרטית ונמשם לגאולה הכללית של העולם כולו.

התהליך שעוברים בני ישראל לא מסתכם בסבל הרגעי, גדול ועמוק ככל שיהיה, הוא נועד לאפשר להם לעבור תהליך עמוק לפני שיהפכו לעם. כור ההיתוך של מצרים נועד אך ורק כדי 'להוציא יקר מזולל'. להציב את בני ישראל במקום ראוי לגאולה.

בשמיעת פשר ומשמעות זו מוצא משה רבנו את משמעות הסבל הייחודית אותה חיפש בסבל הגדול של בני ישראל במצרים.

כאשר ישמעו ישראל סבור משה את הבחירה של ה' בהם לקחתם לו לעם סגולה הם יצליחו לשאת את ה'איך' בדרך לייעד הנכסף.

ואכן צדק משה בתפיסתו והבנתו זו, רק שבמצב הנתון ב'כאן ועכשיו' של בני ישראל לא נמצאה הפניות הנפשית להכיל בשורה כל כך ייחודית שכעת נחווית כפנטזיה בלתי אפשרית.

מה שדרש עוד כברת דרך ארוכה עד שבני ישראל אכן הגיעו אל היעד הנכסף..

אבל מה שכבר ברור למשה כעת הנה העובדה שבסוף הדרך עם ישראל יהיה מאושר ולכן הסבל מקבל משמעות משנית בייחס ליעד הנכסף, מה שמאפשר לשאתו ולהכילו..

בכך טבע משה את ניצחון ה- לְמָה על ה- לַמָּה!

הדרך למצוא את הפשר באסון הנורא שאירע בשבת חג שמחת תורה איננו עובר ביכולת להסביר בדעת בני האדם הבריאים את המעוות שבדעת חיות האדם. מה שאירע בשבת ושמחת תורה הנו בלתי מוכל ובלתי מובן וטוב שיישאר כך, לנו כבני אדם אין צורך או אפשרות להבין את עצם קיומו של הרוע המעוות בעולם!

הכאב שלנו וחוסר היכולת לשאת את הסבל הנורא הזה הנו אך טבעי, אין אפשרות לשום אדם בריא להבין, לשאת ולהכיל סבל כל כך גדול ונורא הנובע מעיוות של כל סממן אנושי, הנעשה על ידי מי שאמורים לייצג את מעשי האדם האנושי עלי אדמות, אך בפועל מתנהגים גרוע יותר מחיה טורפת שזו דרכה בטבע ובג'ונגל להשיג את טרפה ולאכלו!

לנו נותר רק לחפש ולהעניק פשר ומשמעות פנימית לאן האירוע הגדול והנורא הזה אמור להוביל אותנו? מה הוא טומן בחובו עבורנו? איפה הגאולה הפרטית והכללית של כל אחד ואחת מאתנו מסתתרת לה באסון הנורא הזה?

אנו צריכים לשאול את עצמנו איזו וצמיחה  ותועלת אישית ובין אישית אנו יכולים להפיק מאסון זה?  זה יכול להיות בכל אחד מהממדים של היקום, זה יכול להיות בכל אחת ואחת מהקטגוריות שמאפיינות את הקשר האישי שלנו בעולם ולפעולות הנוגעות לנו ובנו כבני אדם דרכם אנו מוצאים את החיבור הבין אישי לעולם. אם זה בהיבט החברתי, האמוני, הרגשי, השכלי, ועוד..

איך אנחנו יכולים לצמוח ולהתפתח באחד מהביטים הללו ולהעצים את החיבור שלנו לעולם דרכו? ובכך לחבור לעצמנו ולמשמעות לשמה אנו חיים בעולם וכיצד דרכה אנו ממשים את שליחותינו בעולם שלשמה נבראנו!

יהי רצון שכבר נזכה לראות בעיננו את הטוב שיצמח לנו ולכל עם ישראל מהאסון הגדול והנורא הזה ויתקיים בנו הכתוב: "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו י"ב, א'). בגאולה האמיתית והשלימה שתבוא תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

נכתב ע"י מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימו מורתו שיום השנה שלה יחול השבוע בר"ח שבט