שעת ערב עמוסה. מקלחות, ארוחת ערב, השכבות, כשבין לבין מריבות בריאות של ילדים. קריאת שמע, סיפור חסידי. ו…סוף סוף משתרר שקט בבית. האמא המותשת מנסה להחזיר את הבית לקדמותו, תוך שהיא משחזרת את מאורעות היום. קטעים מהתנהלות הילדים זה כלפי זה במהלך היום עוברים כסך במוחה, רגעים של רגישות, התחשבות, ויתור וגילויי אהבת ישראל, למול רגעים של מריבות וויכוחים. 'מה יגבר על מה?' היא תוהה לעצמה אגב פיהוק עייף. 'האם כשיגדלו יתחזקו רגעי הקסם של הויתור והשיתוף ההדדי, או שמא חלילה להיפך? איך מגבירים את תחושת האהבה והאחדות בין הילדים? איך משמרים אותה ומקבעים אותה למשך כל החיים?!'

איתנו כמה משפחות, שכבר עברו את השלב הראשון, ומשתפות אותנו באהבת ישראל בין האחים והאחיות הבוגרים. כי אהבת ישראל, כך ברור לכולנו, מתחילה בבית.

"בסך הכל מחזירות לך"

מושקא, אחות בכורה, משתפת:

כאחות בכורה נשואה ואמא לקטנטנים, אני נהנית רבות מעזרתן של אחיותיי הקטנות, שכבר אינן כל כך קטנות, למרות שלל העיסוקים שלהן כבנות תיכון וסמינר עסוקות, הן מוצאות את הזמן להגיע כמעט בכל פעם שאני זקוקה להן. אם זה לשמור על הילדים כשאנו לא נמצאים. אם זה לבוא ולהוציא אותם קצת כדי שאני אוכל להתפנות לצרכי הבית השוטפים.

העזרה שלהן במקרה שלי, חיונית יותר, שכן הבן הגדול שלי הינו ילד בעל צרכים מיוחדים, מה שמצריך טיפול והשגחה הדוקים יותר. כמו גם יציאות תכופות יותר למרפאות ולטיפולים שונים. מרגיעה אותי העובדה שאני יודעת שברוב הפעמים, אחת מאחיותיי הצעירות תוכל להיענות לבקשתי ולהגיע להשגיח על הילדים האחרים בבית, או לבוא להעסיק אותו כשאני צריכה לצאת עם האחרים.

באחת הפעמים פגשתי במרפאה אמא שהגיעה עם כל ילדיה, מאחר שלא מצאה סידור הולם בעבורם. הוריה והורי בעלה גרים במרחק, והיא לא תמיד מצליחה למצוא בייביסיטר שתשמור על הילדים. "כמה טוב לך שיש לך אחיות שמוכנות לבוא לעזרתך" היא אמרה לי בקנאה.

פתאום האירה בי ההבנה עד כמה זה לא מובן מאליו. תמיד הערכתי את אחיותיי, אך הפעם ההערכה גברה שבעתיים. התחלתי לחפש הזדמנות להשיב להן ולו מעט ממה שהן עושות בעבורי. בחג הקרוב, קניתי עבור שלושתן מתנה מיוחדת ורשמתי פתק עם מילות הערכה. התרגשתי לגלות שהן לא הבינו בכלל למה זה כל כך מיוחד. והגדולה שבהן אפילו אמרה לי בפשטות: "אני זוכרת שכשהיינו ילדות, תמיד שמרת עלינו, שיחקת איתנו ועזרת לנו בשיעורי הבית. אנחנו בסך הכל מחזירות לך על מה שעשית בשבילנו בתור אחות בכורה".

חברות מתחלפות, משפחה לא

אורית מספרת:

ב"ה, האחווה והאחדות במשפחתנו חזקות מאוד. זכינו שמתוך עשרה ילדים, כן־ירבו, שכולם כבר נשואים, שמונה מאיתנו מתגוררים בסמיכות להורים. הקירבה הזו מאפשרת לנו לעזור ולסייע אחד לשני בכל דבר. אם זה להזמין לשבת אחות שאת יודעת שהשבוע היה לה קשה כי שלושת הקטנים שלה היו חולים, או לשלוח את הבנות היותר גדולות שלך לשחק עם הילדים של השלישית… לכל אחת מהאחיות, וגם מהגיסות אגב, ברור שאם היא הכינה איזשהו סלט חדש ויצא מוצלח, היא תשתף את כולן ואפילו תשלח טעימות.

אנחנו נפגשות המון עם הילדים בגינה, או אצל ההורים, או גם קופצות לביקור ולסעודת שבת גם בלי סיבה מיוחדת, וזה מיוחד לראות איך הילדים שלנו מחוברים אחד לשני ומשחקים יחד כמשפחה אחת גדולה.

כמובן שאנחנו 'קונות' בגדים אחת אצל השניה. וזה ברור מאליו שאם יש משהו שקטן לאחד הילדים והילד הבא אחריו עוד לא הגיע לגיל המתאים. אם יש באמצע איזה אחיין שזה יכול להתאים לו, זה עובר אליו בשמחה. לפעמים הבגדים חוזרים אחר כך במצב תקין, אבל גם אם לא, אף אחת מאתנו לא מוטרדת. מישהי אחרת תשלים לה את החסר…

הקירבה ההדוקה הזו גם מייצרת אתגרים, לפעמים. לא כולנו כמובן חולקים בדיוק את אותן הדעות והמחשבות על כל דבר. וכל משפחה מיוחדת לעצמה בניואנסים דקים של התנהלות בחיים. אבל מניסיון, כשיש אהבה, היא מנצחת את הכל. אנחנו מכבדים זה את זה, לומדים להחליק לפעמים על דברים, נושכים שפתיים וגם יודעים לדבר פתוח אם משהו מפריע לנו.

כילדים, אני זוכרת שרבנו הרבה יותר. כדרכם של ילדים… אבל ההורים שלנו שיחיו, החדירו בנו מאוד את החשיבות של האהבה והכבוד אחד לשני. גם בזמן של ויכוחים מתלהטים של מתבגרים, היו עוצרים אותנו ומבקשים לנהוג בכבוד אחד כלפי השני, לא להיגרר למקומות אישיים, תמיד הדגישו לנו את העניין שבסופו של דבר אנחנו משפחה אחת. חברות מתחלפות, משפחה לא. ויש מקומות שבהם רק המשפחה תהיה איתך באמת.

מסתבר שהמילים הללו פעלו בסופו של דבר את פעולתן, וכיום אנחנו מחוברים זה לזה באופן שמעורר התפעלות אצל הרבה אנשים. בסופו של דבר, אנחנו יודעים שאנחנו המרוויחים העיקריים מכך. מי שקצת יוצא נפסד, הם שני האחים הגרים במרחקים… אבל גם אותם אנחנו לא שוכחים ומשתדלים להזמין, לפנק ולשמח ככל האפשר. אחרי ככלות הכל, גם הם חלק מהמשפחה.

הגמ"ח המשפחתי

"במשפחה שלנו יש הרבה גמח"ים משפחתיים פנימיים" משתפת רחלי, "יש גמ"ח תחפושות. כל הכנה לפורים נפתחת בלבדוק אחת אצל השנייה אילו תחפושות יש לה במידות המתאימות, והאם מישהו מהם יכול לשמש את הילדים של האחרת. אם כן, נמצא את הדרך לשלוח, למרות שכל אחת מאיתנו גרה בעיר אחרת. יש גם גמ"ח של בגדים, כמובן, שעובר גם הוא מעיר לעיר. כל אחת תורמת לשנייה בגדים טובים שקטנים על הילדים שלה, או שאין להם ביקוש כרגע, כי הבת הבאה נמצאת במרחק של שלושה בנים ולא משתלם לשמור בארון בגדים כל כך הרבה שנים. גם כאן, המרחק לא מפריע לנו. החבילות מוצאות את עצמן עושות את הדרך גם מהצפון לדרום, כי כשיש רצון טוב, תמצא גם הדרך.

לא נדיר שאחת האחיות שלי תתקשר אליי באמצע יום שגרתי: "אני בדיוק בחנות x ויש כאן מבצע על נעליים/בגדים/כל פריט אחר. את צריכה בשביל מישהו מהילדים שלך?"

גם כשאני יוצאת לקניות, חוץ מהילדים הפרטיים שלי, גם האחיינים שלי נמצאים אצלי במחשבה, ככה זה במשפחה.

יש גם גמ"ח מידע, כל אחד מהאחים והאחיות יודע שהוא יכול להתייעץ עם האחר בעניין שהשני מבין, התנסה בו או עובד בתחום. וכמובן שכל אחד נרתם לעזור לשני בשמחה בכל מה שאפשר.

וכמובן קיים גמ"ח של רעיונות לכל דבר, החל ממתכונים לארוחת צהריים, וכלה ברעיון לשיעור חברה שמסרתי ויכול להתאים גם לכיתה של אחותי שגרה בקצה השני של הארץ…

למרות המרחק הפיזי שקיים בינינו, הקשר המשפחתי הפנימי חזק ביותר, אנחנו נעזרים הרבה אחד בשני, משתפים הרבה. כל אחד שמח לסייע בכל מה שהוא יכול. הרי כולנו אחים!

מה שמקשה עלינו זה המרחק הפיזי שלא מאפשר לילדים שלנו להיפגש הרבה האחד עם השני. לרובנו ילדים קטנים שלא פשוט להיטלטל איתם בדרכים, והפגישות שלנו די נדירות. דווקא בגלל זה ברור לכולנו שעושים מאמץ להתייצב לכל שמחה, משתדלים לעשות שבתות אצל ההורים, לפחות עם עוד משפחה אחת, כדי לפגוש עוד. ומדי פעם גם להתארח זה אצל זה. הבנות הגדולות במשפחה כבר יכולות יותר לשמור באופן עצמאי על קשר, וגם נוסעות לבד מדי פעם להתארח בשבת. כי כמו שאחותי הבכורה אומרת "לא יתכן שאנחנו אחיות כל כך מחוברות, והילדים שלנו בקושי יכירו אחד את השני".

במבט לאחור, אני חושבת שהלכידות המשפחתית הזו נבנתה אצלינו במהלך שנות הילדות שלנו. ואולי דווקא העובדה שלא היו לנו כמעט קרובי משפחה, סייעה לגבש אותנו ביחד. אז נכון שכילדים היו מריבות כמו בכל משפחה בריאה. אבל בבסיס היה ברור לכולנו שאנחנו אחד, ואין תחליף למשפחה. עם הידיעה הזו יצאנו לחיים, והיא כל כך חלק מאיתנו, שלמרות המרחק הפיזי הגדול, הנשמות שלנו קרובות מאוד אחת לשנייה.

באדיבות מגזין עטרת חיה