שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-16 למלחמת הקיום על עמנו ארצנו ותורתנו הקדושים.

בזמן האחרון יצא לי לראות בהזדמנויות שונות את עמך ישראל התמים והטהור בשיא הפשטות בהזדמנויות שונות עורכים ערבי תפילה שירה וריקודים ספונטניים בכדי להודות לה' יתברך על כל הטוב שגמל עמנו במלחמת הקיום הנוכחית.

מה לה לשירה וריקודים בעת הזו שאלתי את עצמי?

האם זה הזמן לפצוח בשירת הודיה או שמא כדאי להמתין קצת עם כל הרצון הטוב לחגיגיות הזו?

 האם ישנו רגע ואם כן מהו הרגע בו אנו יכולים וצריכים לעצור רגע מכל הטירוף הפוקד אותנו, לנשום עמוק ולהודות מכל הלב על כל הטוב שעשה עמנו ה' יתברך?

והאם יש בכלל על מה להודות לאחר האסון הגדול והכבד שפקד אותנו?

ומה טיבה של שירה והודיה בכלל, האם אין דרכים אחרות להודות על הטוב?

בכדי להבין את מהותה של שירה והודיה ומתי נכון לצאת בשירה בתופים ובמחולות ננסה ללמוד על כך מפרשת השבוע, מזווית יהודית חסידית ופסיכותרפית.

השבוע נקרא בפרשת בשלח!

בני ישראל שיצאו זה עתה מארץ מצרים הולכים בדרך עקיפה אל החירות במטרה להימנע מלפגוש שוב את העם הפלישתי ולהתמודד במלחמה מולם, בכדי לא לרכך ולפגוע בלב העם הפצוע והשותת דם ממילא לאחר כל גלות והסבל הנורא אותו חוו ועברו במצרים ולגרום להם להתחרט על שיצאו ממצרים ישירות למלחמה.

הם צועדים גברים נשים וטף  אל עבר הר סיני על פי ציווי ה' יתברך אל משה רבינו במטרה לקבל את התורה הקדושה ולהפוך רשמית לעם ומשם ימשיכו לארץ המובטחת.

בני ישראל מגיעים לחוף ים סוף לאחר סיבוב ועיקום הדרך על פי ציווי ה' יתברך ולפתע הם רואים את מצרים מאחוריהם. העם נבהל ונתקף בחרדה וזועק למשה ולה' יתברך שיציל אותם מהמצריים.

משה צועק לה' יתברך, ה' יתברך עונה לו בפשטות ובתוקף זה לא העת לזעקה, תפילה או כל דבר טוב אחר שיכול כביכול לעזור לכם כעת להיוושע מהמצריים, הדבר היחיד כעת הנו הזמן להתקדם אל עבר המטרה שלשמה יצאתם ממצרים אל עבר הר סיני!

איך עושים זאת אם כן שואל משה רבינו שהים מלפנינו ומצרים מאחורינו? ה' יתברך מורה לו לנטות את ידו עם המטה שבידו על ים סוף והים נבקע לשנים עשר גזרים, בני ישראל הולכים בתוך הים אך ביבשה החשופה שנגלית לעיניהם המשתאות!

מצרים טובעים בים סוף בני ישראל מתאוששים רגע מהרגע השמימי אותו חוו זה עתה, וממהרים לפצוח בשירה ובריקודים ולהביע תודה לה' יתברך על הניסים והנפלאות שעשה עמם כעת!

זוהי השירה המפורסמת  המכונה 'שירת-הים' אותה אנו שרים כל יום וכל בוקר בתפילת שחרית ומודים לה' יתברך על כל הטוב שעשה, עושה, ויעשה עמנו!

מה מהותה וייחודיותה של שירת הים? ומדוע באה היא רק לאחר נס בקיעת הים ולא מיד לאחר היציאה ממצרים?

"הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הנו קולמוס הנפש"!

בכדי להבין זאת נקדים את משמעות השיר והניגון בנפש האדם!

מה ההבדל בין שיר לניגון?

ניגון בוקע ממעמקי לבו של האדם ומבטא את תחושותיו ורגשותיו ללא מילים! לעומתו השיר מבטא את תחושותיו ורגשותיו של האדם במילים דווקא!

לניגון משמעות רבה בתורת החסידות ובחסידות חב"ד בפרט. על מהותו של ניגון כתב אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם: "הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הנו קולמוס הנפש".

אדמו"ר הריי"צ מבאר זאת באחת משיחותיו, אשר המחשבה משרתת את המוח, הדבור משרת ומגלה את מחשבת המוח והרגש הלב. אבל הניגון משרת ומגלה את הכוחות עונג ורצון, שהם כוחות מקיפים למעלה מכוחות הפנימיים של המוח והלב (כמבואר בתורת חב"ד) עד מהות הנפש עצמה.

כי כשם שיש אותיות לדבור כן יש אותיות לניגון. אולם הבדל גדול ביניהם!

 בעוד שאותיות הדבור עניינן  במובן כללי ירידה, זאת אומרת שעניינן להוריד ולגלות את מחשבת השכל או רגשות הלב, שהאדם מלבישן בצירופי אותיות, בדבורים מדבורים שונים בפנים מסבירות עד שיגיעו גם אל הזולת, אשר בהמשכה וירידה זו מעליון לתחתון מתגשמת דקות השכלת המוח ומתעבה זכות רגש הלב מאותה דקות ובהירות שהיו להן מקודם לכן, ולזאת יכולים בצדק לתאר בכללות אותיות הדבור בשם אותיות הירידה, הנה בנגוד לזה אותיות הניגון בכללותן הן אותיות העלייה.

אותיות הנגינה אומר אדמו"ר הריי"צ – הן אותיות העלייה, המרוממות ומעלות את האדם למדרגה גבוהה. באותה שעה שמנגן הרי הוא נסגר ונשקע כולו בחדר שלפנים מחדר ממסתורי נפשו ולשעה איננו כלל ממהותו הגלויה, כי אז הוא נדבק בעצמותה של הנפש.

על ידי אותיות הנגינה מתעלה האדם והרי הוא נמשך ברום המעלות של היכלי האור וגילוי נשמתו, וקווי אור אלה דוחים על כל פנים לשעה את כל הלא טוב הצבור בנפשו. כי אותיות הנגינה מעוררת בו, באדם, את הטוב הפנימי והנעלם, הזך והברור, אשר פועל התגברות הצורה על החומר.

אותיות הנגינה אפוא אינן מורידות מעליון לתחתון, כי אם אדרבא, הן מגביהות ומרוממות מתחתון לעליון. וכשהאדם מתעורר בכל רצונו ותשוקתו לעליה בהיכלי אור נשמתו הפנימית, אזי הוא מטפס ועולה בשליבות סולם הניגון ושם הוא יכול לינק מ-'לשד עצם נשמתו' שכולו טוב.

כי אמנם הנסתר והנעלם שבכל איש ישראל על פי תורת החסידות הוא כולו טוב, זך וברור וכשהוא מתעלה באמצעות הניגון הלבבי והנפשי, שאז מתגלה הטוב הצפון והנעלים מחדרי נשמתו, הרי האדם נעשה מזוכך ומשובח יותר.

ישנם כמה מיני ניגונים חבדיי"ם: יש ניגון המביא לידי התעוררות הכוונה בתפלה, ויש ניגון הבא מתוך התעוררות הכוונה, שאז הניגון בעצמו הוא המשך כוונה זו, שמעורר ומגלה את הטוב טעם והנועם הנפשי בהשכלת אלוקות, שאליה הוא מתכוון ומתדבק בכל נפשו.

ידוע שהאדמו"ר הזקן רכש לו הרבה נפשות בחוש נגינתו. מסופר גם עליו, שבהיותו פעם בעיר שקלאוו המלאה גאונים וחכמים, וכשסובבוהו והקיפוהו בקושיותיהם וספיקותיהם בים-התלמוד, ניגן האדמו"ר הזקן לפניהם אחד מניגוניו המלאים דביקות עצומה, אשר פעל כל כך על חושיהם של השומעים, שהתעוררו ברגש עונג ועליצות הנפש, עד אשר נפקחו מעינות חכמתם ושכלם ונפתרו להם כל קושיותיהם וספיקותיהם מעצמם!

וכך היה הסיפור: בהזדמנות מסוימת עבר אדמו״ר הזקן דרך העיר שקלוב. אז ידעו כבר ב-שקלוב שהרבי הוא גאון עצום וגאוני שקלוב באו אליו לשאול שאלותיהם. הרבי לא ענה לאף אחד מהם. והוחלט לעשות אסיפה רבה ב-"בית המדרש הקר", להזמין את הרבי לומר תורה ולתרץ קושיותיהם. הרבי קיבל הזמנתם.

הרבי בא לבית המדרש, עלה על הבימה ואמר: אומר לכם תורה, לתרץ קושיותיכם? אנגן ניגון. המשנה אומרת: "כל בעלי השיר" – נשמות ומלאכים – "יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" – ההעלאה שלהם היא על ידי שיר וניגון. והתחיל לשיר בדביקות גדולה. בבית המדרש הושלך הס וכולם היו שקועים בעמקי מחשבותיהם, ולמשך שעה לא הרגישו היכן הם נמצאים.

בשעה שהרבי שר, נפתרו אצל כל אחד מגאוני שקלוב קושיותיהם ושאלותיהם!

בניגון הדביקות שלו פתח הרבי את צינורות מעיינות החכמה, ופעל פתיחה בכלי המוח וכלי השכל של גאוני שקלוב. הרבי העלה אותם לדרגא גבוהה יותר וממילא נפתרו קושיותיהם. חסידי שקלוב קראו לניגון זה בשם "הניגון של מתן תורה". 

(מתוך לקוטי דיבורים חלק ג'-ד' עמ' 641).

פעם אחרת, מספר הרבי הריי"צ, השיב האדמו"ר הזקן לחבר אברכים לומדים, אשר התאוננו לפניו על אי הבנת ספרו "התניא", והשיבם הוא, שבכדי להבין את התניא – זקוקים לנגינה חסידית.    (הקדמה לספר הניגונים חב"ד).

עוד התבטא הרבי הריי"צ על הניגון ומעלתו:

לנגינה מעמד חשוב בחסידות והיא אחת ההנהגות היסודיות שהנהיג הבעל שם טוב בשיטתו החסידית.

שכן מעיקרי החסידות הלא המה: שמחת הלב ודביקות הנפש בגעגועים וכיסופים לאבינו שבשמים. להבעות נפשיות אלו יגיע החסיד בסיוע הניגון שבכוחו לרומם את הנפש בשליבות הסולם האלוקי ולהביאו למדרגות הגבוהות.

רב כוחו של הניגון החסידי העליז והשמח לגרש את התוגה ועצבות הלב שכל כך מאוסות הן בתורת החסידות וגדול עוזו להכניס במקומן אור חדש של שמחה חדווה ועליצות הלב. תכונות הנפש החביבות ומשובחות כל כך בפי שיטתם של החסידים.

 ההבדל בין ניגון של תפילה לניגון חסידי הוא: ניגון של תפלה בא מתוך הכוונה ואלו ניגון חסידי יוצר את הכוונה התעוררות בלב!

בניגון חסידי, משתקף מהלך הרוח של מחבר הניגון. ניגון הוא סוג של חווייה, ויש בזה שני אופנים: חווייה המתבטאת בניגון, וניגון היוצר חווייה.

 (ספר השיחות תש"ד עמ' י"ז)

בהתוועדות מחול המועד סוכות ה'תשי"ז הרבי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל שניאורסון ציטט את פתגם חמיו והסביר אותו כך: "הלשון הוא קולמוס הלב"- כלומר על ידי דיבור ניתן להעביר את הרגש שבלב. ו-"ניגון הוא קולמוס הנפש"- כלומר שעל ידו נמסר הרגש של הנפש והנשמה.

ובהמשך דבריו אמר הרבי: בהתאם לכך, הנה כאשר יהודים מתאספים יחד, אשר, וידוע ש-"אכל בי עשרה -על כל עשרה יהודים שמתאספים יחד (יהיו מי שיהיו) שכינתא שריא" – השכינה שורה עליהם!   

וכפי שמבאר רבינו הזקן ש-"אף שאינם מדברים בדברי תורה" או עוסקים במעשה המצוות, הנה עצם העובדה שעשרה מישראל מתאספים יחד בשלום ובאחווה, הרי זה גורם להשראת השכינה ביתר שאת וביתר עוז!

לכאורה הרי ידוע ממילא ש- "מלא כל הארץ כבודו" ו-"לית אתר פנוי מיניה"-אין מקום הפנוי מנוכחותו של ה' יתברך בעולם!, מה אם כן משמעותה של השראת השינה דווקא על עשרה מישראל המתאספים יחד?           

ההסבר לכך הוא: בדרך כלל עניין השראת השכינה בעולם כולו הנה בהעלם והסתר, אך כאשר עשרה מישראל מתאספים יחד (באופן שאין ביניהם מחלוקת וכולם בדעה אחת), הרי זה ממשיך ופועל השראת השכינה (יותר מאשר העניין ש- 'אין מקום הפנוי מנוכחותו של ה' יתברך') בגילוי!

ובפרט כאשר מתאספים יחד על מנת לבוא להחלטות טובות כיצד לעבוד את ה' יתברך ולהרבות טוב וחסד בעולם!

ונוסף על כל זה כאשר מצווה זו נעשית בזמן הנקרא "זמן שמחתנו", (חג הסוכות) היינו, ש-ה' יתברך מצַוה עלינו לעשות מצוה זו מתוך שמחה – שמחה כפשוטה, לא רק שמחת הנשמה, אלא גם שמחת הגוף, שלכן מתבטא הדבר בניגונים שמחים וריקודים שמחים, עד שמגיעים לשמיני- עצרת ושמחת-תורה שאז השמחה היא במילואה ובשלימותה .

הנה כאשר ישנה "צוותא" זו – בוודאי צריך את "קולמוס הנשמה", שזהו ניגון, ניגון חסידי וניגון שמח.

וסיים הרבי וניגון זה (ניגון שמחה אותו ציווה הרבי לחסידים שנכחו בהתוועדות זו לשיר) יהיה התחלה להתוועדות זו, ויסייע לקבל החלטות טובות 'אין טוב אלא תורה'.

בליל שביעי של פסח תרח"צ באטוואצק שבפולין, נסובה שיחת אדמו"ר הריי"צ אודות ניגונים, ואמר בנוגע לניגון ששרו משה ובני ישראל בשירת הים בזמן קריעת ים סוף – שאמנם "הניגון הוא בלתי ידוע, אבל ברור הדבר, שהיה זה ניגון לבבי שמח!

שירת הים היא קריאה של שבח ותהילה! (ד"ה מן המיצר קראתי תרצ"ז).

"שירת הים היא בדרגה של 'שיר פשוט' (למעלה אף משירת הלויים), הדרגה הגבוהה והעליונה ביותר מבין דרגות השיר והניגון, הבאה מתוך ה"תענוג הפשוט". (המשך תרס"ו ו-תער"ב).

'שירת-הים' של הרבי!

בהתוועדות ל״ג בעומר תש״ז, בהיותו בפריז, סיפר הרבי, שכונה אז הרמ״ש:

בשנת תש"ז, שנתיים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, הגיעה הרבנית חנה שניאורסון, אמו של הרבי מליובאוויטש, לפריז שבצרפת, על מנת להמשיך משם לארה"ב בכדי לשהות לצדו של בנה. היה זה אחרי שנים ששהתה בגלות לצד בעלה, רבי לוי יצחק שניאורסון, גלות ממנה לא חזר. הרבי, שעדיין היה רק חתנו של הרבי הריי"צ, נסע לקבל את פני אמו, אותה לא ראה שנים, וללוות אותה בדרכה לארה"ב.

הרבי שהה בפריז מספר חודשים עד להפלגה המיועדת ובמשך הזמן הזה ניצלו חסידי חב"ד בפריז את ההזדמנות ובקשו מהרבי להתוועד איתם. באחת ההתוועדויות, ביקשו כמה מהחסידים מהרבי שיעורר רחמים אצל חותנו, הרבי הריי"צ, שיצליחו להשיג ויזות כדי שיוכלו לצאת מצרפת ולהגיע לארה"ב.

הרבי הסתכל על החסידים שהיו חסידים חשובים מאד, קצת חייך לשֵמַע דבריהם ואמר: אתם חושבים שמישהו צריך להזכיר לרבי לחשוב עליכם לטובה ולעורר עליכם רחמים רבים? אין לכם מושג איזו אהבה עצומה יש לרבי (הריי׳׳צ) אליכם, אלה שהצליחו להימלט ולצאת מעמק הבכא. אספר לכם מעשה שקרה השנה, ואז תבינו את דבריי.

עקב המאסר והייסורים האיומים שעבר הרבי הקודם אצל הקומוניסטים כאשר נגזר עליו דין מות, והתעללו בו מאד, הרבי הריי"צ חלה.

הייתה תקופה מסוימת בארה"ב שכל בוקר נכנסה אחות לחדרו של הרבי להזריק לו זריקה, וזה היה בשעה מדויקת שבע בבוקר.

הרבי הריי"צ ישב מוכן ומזומן ליד השולחן שלו, האחות דפקה ונכנסה ונתנה את הזריקה. פעם אחת, מספר הרבי, היא הגיעה דקה לפני שבע ודפקה כדרכה על הדלת, ואף אחד לא ענה.

היא חיכתה עד שבע, חשבה שהקדימה דקה, והמשיכה לדפוק ועדיין לא ענו לה. היא פתחה את הדלת ונכנסה בעצמה, ופתאום רואה שהרבי לא כתמיד שהוא יושב עם הפנים כלפי הדלת כשהוא ערני לגמרי אלא יושב עם הגב לכניסה, עיניו סגורות ונראה שהוא כלל לא נמצא כאן.

היא מיהרה לחדר הרבנית וסיפרה על החיזיון הנורא והמבהיל הזה. הרבנית ניגשה, ניסתה לקרוא לו, והוא אינו מגיב. הרבנית שלחה מיד לקרוא לי. הגעתי במהירות, נכנסתי לחדרו הקדוש, ניגשתי סמוך אליו, ושמעתי שהרבי אומר "אז ישיר" בדבקות נפלאה. רמזתי לכולם שהכול בסדר ואין ממה לדאוג ולחשוש, וביקשתי בתנועת-יד שיעזבו את החדר.

לאחר שהרבי סיים את שירת-הים, החל לקוראה פעם נוספת. כאשר התבוננתי היטב, הבחנתי שהוא גם מלווה את הקריאה בנענועי רגליים חלושות. כאשר כילה את אמירת השירה, הוא נשאר ישוב על כיסאו. אנחה פנימית של שביעות-רצון יצאה מפיו, הוא פקח את עיניו וכשהבחין בי אמר בלחש: "ברוך השם, ברוך השם הכול עבר בשלום".

באותם רגעים ממש קבוצה גדולה של משפחות חב"דיות עברה את הגבול הרוסי בתקופת המשבר והרדיפה הגדולה של היהדות (בברית המועצות לשעבר) הקומוניסטית, באמצעות דרכונים פולניים מזויפים, מסע שסיכן את חייהם שכן אילו היו תופסים אותם זה היה פיקוח נפש ממש.

הרבי הריי"צ היה נתון במתח אין סופי ובדאגה לגורלם וכשקרא הרבי את שירת הים בדבקות נפלאה תודה לאל הקבוצה עברה את הגבול בשלום. השעה בה הצליחו בעזרת ה' יתברך לעבור את הגבול בשלום, הייתה בדיוק השעה שהרבי אמר בדבקות נפלאה את שירת הים.

למחרת הביא הדוור מברק בו נאמר כי אנ״ש עברו את גבול רוסיה בשלום.
והרבי סיים: אחרי ששמעתם את כל זאת, האם צריכים אתם עוד שמישהו יתווך ביניכם לרבי?! מה שצריך הוא יודע והוא עושה הכול למען כולנו!

שירה המתפרצת מעצמה:

על שירת הים כותב האדמו"ר הריי"צ כך: באופן כללי ניתן להבחין בין שני סוגי שירה: שירה המעוררת את השמחה, ושמחה המתפרצת מעצמה.

שירה המעוררת את השמחה – כמקובל במועדים לשמחה, לנגן בקול כדי לעורר את השמחה. כי באמצעות הניגון, השמחה מתעוררת ומתגלית.

ושירה המתפרצת מעצמה- בדרך ממילא כדוגמת שמחתו של האב השמח בשמחת בנו יחידו או כל שמחת לבב אחרת, שבה שמחה מתפרצת ומתגלה לעין כל בשירה ובזמרה.

בשירה הראשונה כדי לעורר את השמחה, יש להיעזר בדרך כלל בתנועות שונות שיש בהן כדי להבליט את יופי הניגון, כך שלמעשה גודל השמחה הוא כערך הניגון והשפעתו.

ואלו בשירה השנייה התופעה היא הפוכה, קודם כל האדם שמח, וכתוצאה מכך שלבו מלא שמחה בא גם הניגון, והשירה מתפרצת ומתגלה בדרך ממילא.

ויצוין כי כסוג השני של השירה, הייתה גם שירת הים. 'ואז ישיר משה'- בעקבות האור הנעלה שהאיר לישראל, התפרצה מעצמה ובדרך ממילא השירה של משה ובני ישראל.

זוהי אם כן מעלתה של 'שירת-הים' שהושרה על ידי משה ובני ישראל דווקא  על שפת הים.       כשיצאו בני ישראל ממצרים הם היו חפוזים ובהולים, הם לא היו פנויים לשיר, הם ברחו ממצרים כל עוד נפשם בם!

לעומת זאת: כשראו בני ישראל את מצרים מת על שפת הים התפרצה לה השירה מעצמה!

זוהי אם כן מהותה של שירה והודיה כאשר היא מתפרצת לה מעצמה, היא לא זקוקה לשום ציווי איפה (עולם) כדאי לשיר? או הכוונה מתי (שנה) נכון לשיר? או איזה (נפש) שיר כדאי לשיר?  השירה פורצת לה ממעמקי הנפש ומתנגנת לה מאליה!

כך גם אנו עומדים וניצבים בעיצומה של מערכה קיומית על שלמות ארצנו, עמנו ותורתנו, לצד כל הסבל הבלתי נתפס והבלתי מוכל מאסון שבת ושמחת תורה, רואים אנו כל יום וכל שעה את הניסים הגלויים והגדולים אשר ה' יתברך עושה עמנו, עם חיילנו הנלחמים עבורנו את מלחמת ה', עם אחינו ואחיותינו היושבים בדרום ובצפון הארץ, ובאופן ספונטני פורצת לה השירה והריקודים מעומק הלב והנפש ומבטאים את השבח וההודאה: "עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ,
וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם
הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ"..

יהי רצון שנזכה כבר לשיר את השירה העשירית בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש

שבת שלום ומבורכת

נכתב על ידי מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה