ההכרה שתפסה מקום מרכזי ועיקרי בחייו של יתרו שלא הייתה עבודה זרה אחת בעולם שלא הכיר ועבד אותה כשהכריז: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים".  מופנית אלינו ונועדה בכדי שאנו נכיר ונכריז בקל רם "יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים". כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהכרה ובהכרזה של עם ישראל למרגלות הר הכרמל כשאליהו הנביא מוכיח את העם התועה אחר עבודה זרה מול 450 נביאי הבעל: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים"!

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-17 למלחמת הקיום על ארצנו, עמנו ותורתנו.  ההתמודדות עם שאלת הקיום שלנו עם ישראל בארץ ישראל השומר אמונים לתורת ישראל. מקבלת משנה תוקף כאשר אנו באים לחשוב ולקבל החלטות משמעותיות על עתידנו ביום שאחרי.

עולה לה וזועקת השאלה האם ישנה בכלל זכות או אפשרת למי שהוא שהוא זר עבורנו שיחליט עבורנו מה יהיה עתידנו וגורלנו בארצנו? אם לא כיצד נקבל אנו בעצמנו את ההחלטות הטובות ביותר עבורנו? ומה נדרש מאתנו בכדי להגיע להחלטות הטובות ביותר עבורנו ועבור ילדינו שהנם עתידנו וקיומנו כאן בארץ ישראל?

בכדי לענות על שאלות אלו ננסה לחבור אל נקודת המבט הנשקפת מפרשת השבוע ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי.

כשאתה עד למה שקדם לאירוע רואה את הנס במו עיניך וחווה את הדברים על בשרך אף אחד בעולם לא יכול לערער על כך, ההכרה מכה את התודעה והזעקה פורצת לה מאליה!

השבוע נקרא בפרשת יתרו

התורה מתארת כיצד מי שהיה האפיפיור הגדול ביותר בן זמנו יתרו חמיו של משה רבנו עושה שינוי מהותי בחייו ומתקרב לעם ישראל ולתורת ישראל מתוך הכרה והבנה שה' יתברך ועם ישראל הם האמת הצרופה עלי אדמות. הדבר מתרחש כאשר יתרו שומע על הניסים המופלאים שה' יתברך עושה לבני ישראל: יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. האדם היחיד בעולם בזמנו שלא הניח שום עבודה זרה שלא הכיר ועבד אותה, מכריז עתה בקול רם: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים". 

איך מגיעים לשינוי קיצוני שכזה בחיים? מה נדרש מבן אדם בכדי להגיע להכרה בבורא עולם כמנהיג העולם? והאם בכדי להכיר בגדלותו של ה' יתברך חייבים לעבוד כל עבודה זרה שבעולם חלילה?

התשובה לכך טמונה בהמשך דבריו של יתרו:  "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".                                  
 רש"י מבאר זאת כך: "כי בדבר": כתרגומו – במים דמו לאבדם והם נאבדו במים. "אשר זדו": אשר הרשיעו, ורבותינו דרשוהו (סוטה י"א) לשון (בראשית כה) ויזד יעקב נזיד בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו.
העולה מדברי רש"י: אותה מחשבת זדון של מצרים ופרעה בגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שמשמעותה השמדת אומה שלימה התממשה אבל בדיוק בצד השני, בצד שהגה את אותה מחשבה.
כלומר: טביעת המצרים במי ים סוף אינה מקרית, היא מדויקת ומכוונת להפליא, היא באה כתיקון לאותה מחשבת זדון שהייתה פרי הגותו של פרעה ומצרים.
לאירוע מכונן זה ישנה משמעות עמוקה לא רק עבור עם ישראל אלא גם ובעיקר ליתרו שהיה מיועצי פרעה ובחר להתנגד למחשבת זדון זו.
יתרו חווה ורואה במו עיניו את התממשות ההשגחה העליונה המדויקת והמכוונת להפליא של אותה מחשבת זדון שהוא עצמו היה אמור להביע דעתו עליה כשנשאל על ידי פרעה אודות הגזירה הנוראה מכל אותה הגה פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אך בחר להתנגד אליה נחרצות. וכעת היא פשוט מכה את חושיו ובשנייה אחת הוא נזרק לאותו רגע מכונן וקשה בו היה נוכח כשאולץ להביע דעתו אך בחר להתנגד לרעיון, מה שגבה ממנו מחיר כבד גזר דין מוות שנגזר עליו ואילץ אותו לברוח למדין. והנה כעת הוא עד לתיקונו של עולם כאשר פרעה וכל עמו טובעים במים הזדונים בהם דימו להשמיד עם שלם!
חוויה עצמתית זו מוציאה ממנו באופן ספונטני קריאה וזעקה העולה מעומק לבבו תוך תודעה והכרה עמוקה למשמעותה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם."
יתרו יודע (עתה ידעתי) וחש כעת, ההכרה מכה בו ומאירה לו את מה שאף אחד אחר לא יודע וחש כלפי הגזירה שהתרגשה לבא חלילה על עם ישראל. יתרו ראה וחווה את משמעות הגזירה על בני ישראל באופן שאף אחד אחר לא חווה כפי שהוא חווה, הוא היה שם באותו פרלמנט שהתכנס וביקש את עצתו כיצד להשמיד היה לא תהיה את עם ישראל. מצפונו לא אפשר לו להיענות לגזירת השמדת עם שלם ולכן הוא התנגד אליה, מה שהוביל לפסק דין מוות על יתרו, ואילץ אותו לברוח ממצרים למדין.
את יתרו לא צריך לשכנע השגחה פרטית מהי? הוא יודע, הוא מרגיש, הוא חש, הוא חווה יותר מכל אחד אחר את משמעותה ונוכחותה של ההשגחה הכללית המופלאה על כלל הנבראים ואת ההשגחה הפרטית הייחודית על כל אחד ואחת מהם כפרט.
זוהי משמעותה של תודעה (עתה ידעתי), כשההכרה פורצת וזועקת מן התודעה היא מספרת את הסיפור שלך, את משמעותה של החוויה בחייך, עד כמה היא חלק ממך, עד כמה היא נוכחת בחייך. יתרו זעק את מה שכל ישותו חשה באותו רגע בו שמע על טביעת המצריים בים סוף, כעת התחוור לו בדיוק איזו השגחה פרטית מופלאה מנהיגה את העולם. איך כל פרט ואירוע בחיינו הוא מדויק להפליא אך בעיקר נשגב מבינתנו!
הרבי מליובאוויטש מוסיף אספקט נפלא ומבאר את משמעות התזמון בו יצא יתרו בהכרזה זו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים" דווקא כעת לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים וחוו את נס קריעת ים סוף?

מסביר הרבי הדבר יובן מסופו של הפסוק: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ואמרו על כך רז"ל 'בקדירה שבשלו בה נתבשלו'. כאשר ראה יתרו שני הפכים מנוגדים החוברים יחד באופן על טבעי השפיע עליו הדבר עמוקות והביא אותו להכרה מוחלטת בבורא עולם והזעקה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים" בקעה מתוכו ומגרונו.
משמעות הדברים היא כך: 'בקדירה שבה בישלו'. כלומר: אותה מחשבת זדון בה זממו מצרים לאבד את בני ישראל במי היאור לא רק שלא התבטלה ונשארה במציאותה, יתרה מזו 'בקדירה זו עצמה התבשלו'. מצרים ופרעה עצמם אבדו וטבעו במי ים סוף.

אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל התרחש בתקופת המלך אחאב תקופה בה עם ישראל תועה והולך בעיניים עצומות אחר עבודה זרה. אליהו הנביא לעשות נשלח על ידי ה' יתברך להאיר את עיני העם מטעותו ולהשיבם אל חיק אביהם שבשמים.

אליהו הנביא יוזם טקס הקרבת קרבן בו תיווכח האמת והעם יצטרך לבחור לו את דרכו. במהלך הטקס יצטרכו נביאי הבעל להוכיח את טענתם שהעבודה זרה הנה דרך האמת לעבוד את ה' יתברך, על ידי הקרבת פר על גבי מזבח שיבנו, הם לא יתנו עליו אש אלא יתפללו לאלוהיהם שיושיע אותם במידה ואש תרד מן השמים ותיקח את מנחתם זו ההוכחה לצדקת דרכם, אמנם אם לא תרד אש סימן שדרכם בשקר יסודה, וכן אליהו הנביא יעשה בדיוק כמותם להוכיח את צדקת דרכו!

נביאי הבעל החלו בטקס הקרבת הקרבן ובמהלכו זעקו לאלוהיהם שיענום אך מענה אין, כך נמשך הדבר במשך שעות, מן הבוקר עד שעת הצהריים.

כאשר הם התייאשו מלזעוק אליהו הנביא ניגש להקרבת הקרבן מצדו במהלכו הוא מטהר את מזבח עליו הקריבו נביאי הבעל את קרבנם, לוקח שנים עשר אבנים חדשות כמניין שבטי ובני ישראל, הוא כורה תעלה סביב המזבח וממלאה במים וכן על עצי המזבח והפר שעליהם הוא שופך כמות מים גדולה ואז הוא נושא את עיניו לשמים ומתחנן לה' יתברך..

 כפי שמתאר הכתוב: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אלוקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אלוקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' האלוקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים".

 אליהו הנביא נאלץ לחולל נס גלוי לעיני כל בית ישראל על מנת להטמיע בהם את אמונתם ב-ה' יתברך כמנהיג לעולם וככזה הראוי לעבדו! נס שהוכיח את תרמית העבודה זרה אותה עבדו 450 נביאי הבעל (כינוי לעבודה זרה) וגררו אחריהם את עם ישראל.

הנס הזה הוביל לביטול גמור ומוחלט מצדו של עם ישראל הנופל על פניו משתחווה לה' אלוקי ישראל ומודה בפה מלא ה' הוא האלוקים פעמיים!

גם כאן עצמת החוויה העין הרואה את גילוי ה' יתברך לעיני כל, הגוף החומרי החווה על בשרו את עצמת המעמד ורועד מהתרגשות, אין דבר בעולם שיוכל לגרום להם להמשיך הלאה בדרכם ולתעות אחר העבודה זרה, הם ראו במו עיניהם את הנס הגלוי ואת כוחו של ה' יתברך בעולם ובכך הם התמסרו מאליהם אליו.

 ההכרה פרצה וזעקה מן התודעה היא ספרה את הסיפור של העם היהודי לאורך הדורות שמסר את נפשו על קדושת שמו של ה' יתברך בעולם. המעמד הגדול והנורא אותו חוו כעת בנוכחותו של אליהו הנביא חשף וגילה את עצמת הקשר של עם ישראל עם ה' יתברך, את משמעותה של החוויה אותה חווה כעת ועד כמה היא מכה גלים בתודעתם ובחייהם, עד כמה היא חלק מהם, עד כמה היא נוכחת בחייהם ומהווה חלק מהותי ובלתי נפרד ממי שהם העם הנבחר על ידי ה' יתברך המחויב אליו בלבד!

הדבר בא לידי ביטוי בזעקה שעלתה מפיהם באותם רגעים ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים!

גם יהודי פשוט יכול לשדד את מערכות הטבע בתמימות ובאמונה פשוטה!

בשנים טרם התגלה בפומבי וייסד את התנועה החסידית, נהג רבי ישראל שהתפרסם בכינוי ה'בעל שם טוב' לטייל תכופות באזורים הכפריים, שבהם חיו יהודי מזרח אירופה בכפרים קטנים ומבודדים או בפונדקי דרכים נידחים. רבי ישראל היה מתרועע עם יהודים אלו, שואב השראה מאמונתם הפשוטה ומעודד את רוחם.

יום אחד הגיע הבעש"ט לפונדק קטן שעמד בצומת דרכים מרחק מילין רבים מן הקהילה היהודית הסמוכה. הוא הוזמן פנימה בחום ומשפחת בעל הפונדק הגישה לו מיני טעימה. "היכן אביכם?" שאל את הילדים. "מתפלל", השיבו לו, ורבי ישראל התיישב להמתין למארחו.

חלפה שעה, חלפו שעתיים. כשהגיח בעל הפונדק מחדרו הייתה כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת. לאחר שבירך את אורחו לשלום, התנצל על היעדרותו הממושכת. "אני יהודי בור ועם הארץ", הסביר כשבושה מכסה את פניו. "אני בקושי מצליח לבטא את מלות התפילה מן הסידור, ולפענח את ההנחיות הכתובות ללא ניקוד זו משימה שמעבר ליכולתי. לכן, אין לי ברירה אלא לקרוא כל יום את כל הסידור, מתחילתו ועד סופו".

"אולי אוכל לעזור לך", אמר רבי ישראל. במשך השעה הקרובה הוא ישב עם בעל הפונדק והנחה אותו בסבלנות כיצד להשתמש בסידור. רבי ישראל כתב לו ביידיש פשוטה על פיסות נייר קטנות, "תפילת שחרית", "תוספת מיוחדת לימי שני וחמישי", "ברכה אחרי הסעודה", "תפילת מנחה", "תפילת ערבית", "לשבת", "לראש חודש", "לראש השנה" וכן הלאה, ותחב אותן במקומות הנכונים בסידור של בעל הפונדק. "תודה רבה", אמר בעל הפונדק כשנפרד רבי ישראל לשלום כדי להמשיך במסעו. "עכשיו אוכל להתחיל להתפלל כמו יהודי הגון".

אך שמחתו של בעל הפונדק לא האריכה ימים, אפילו לא שעות! כמה שעות לאחר שיצא הבעל שם טוב את הפונדק, נפל הסידור באופן בלתי מוסבר ממדפו, וכל פתקי הנייר שתחב בו הבעש"ט התעופפו מבין דפיו. "אבוי לי!" בכה בעל הפונדק. "מי יודע כמה חודשים יחלפו בטרם יגיע שוב יהודי תלמיד-חכם לפונדקי?" נחוש בדעתו שלא להניח להזדמנות זו להתחיל להתפלל כיאות לחמוק ממנו, תפס את הסידור ואת הפתקים ורץ לכיוון שאליו צעד האורח.

מקץ כמה מילין של הליכה נמרצת זיהה סוף סוף את הבעש"ט ממרחק, וראה אותו מגיע לנהר. "איך הוא יחצה את הנהר?" תהה בעל הפונדק. "בעונה זו המים בנהר עמוקים ושוצפים. לא ניתן לחצות את הנהר". הוא עמד לצעוק לו כדי להזהירו, אך אז ראה את רבי ישראל פורש את ממחטתו על המים, צועד עליה כאילו הייתה רפסודה חזקה, מחליק על פני המים ונעלם ביערות שעל גדת הנהר השנייה.

כהרף עין ניצב בעל הפונדק על שפת המים. הוא פרש את ממחטתו על המים, דרך עליה ואופס, גם ממחטתו עמדה כמו רפסודה חזקה. הוא רץ לאורך השביל שבו צעד רבי ישראל. "חכה, רבי!" הוא קרא. "חכה! אל תלך עד שתסמן שוב את סידור התפילות שלי! כל הפתקים שלך נפלו!"

מששמע את האיש קורא לו, עצר רבי ישראל ופנה לאחור, וראה את מארחו מן הלילה הקודם רץ לקראתו, אוחז בחוזקה את הסידור ביד אחת ואת פתקי הנייר בידו השנייה. "איך הגעת לכאן?" שאל רבי ישראל בפליאה. "איך חצית את הנהר?"

"עם הממחטה שלי, בדיוק כמוך", השיב היהודי הפשוט. "דרך אגב, יש לך טריק אדיר. אף פעם לא חשבתי שאפשר לעשות את זה כך".

"אני חושב שאלוקים מרוצה ביותר מתפילותיך כמות שהן" אמר הבעל שם טוב לאיטו. "אולי מוטב שתמשיך להתפלל בדיוק כמו שהתפללת עד עכשיו".

'לראות ולא להאמין'! 'או לראות כדי להאמין'?

הביטוי השגור בפינו: 'לראות ולא להאמין' מבטא מצב בו אנו עדים לחוויה רגשית ונפשית מטלטלת אך כצופים מן הצד! אנו אמנם אחוזי התפעלות ממראה עיננו, או בהלם נפשי והרגשי מגודל החוויה אליה נחשפנו ולה אנו עדים. גודל האירוע הוא הוא בלתי נתפס ובלתי מוכל נפשית ורגשית עבורנו ולא מאפשר לנו להאמין שאכן כך הם פני הדברים לטוב ולמוטב! אנו זקוקים לתיווך ולהמשגה של האירוע כדי שנוכל להתמודד אתו.

לעומת זאת המושג 'לראות כדי להאמין' משקף ומבטא מצב של התמודדות נפשית ורגשית כאשר אנו נתונים ומתמודדים בעצמנו עם מצב מורכב בחיים, אנו מצפים ומייחלים לשינוי שיוציא אותנו מהמצב בו אנו נתונים, במצב זה אנו דווקא מאוד זקוקים לאירוע יוצא דופן בלתי מוכל ובלתי מובן בכדי לצאת מהצב בו אנו נתונים! אנו זקוקים לנס!

במילים אחרות: המפגש עם אירוע בלתי מוכל ובלתי מובן בחיינו יכול להיות עוד מפגש עם אירוע חולף ועובר שפגשנו והלך לו כלעומת שבא מחיינו ואל חיינו ומצד שני מפגש שכזה יכול להיות ציון דרך בחיינו!

כאשר אנו חווים ורואים אירוע מן הצד, איננו חלק מהאירוע, אנו אמנם מתרגשים ומתפעלים, נבהלים ונרעשים, אבל האירוע לא חודר אותנו, הוא לא נוגע בנו בכדי שמשהו יזוז אצלנו ויוביל לאיזה שינוי בחיינו! זאת משום שאנו 'צופים מן הצד' של האירוע המכונן הזה.

לעומת זאת כאשר אנחנו חווים את האירוע כחלק מאתנו ומעצם היותנו, אנו מתחברים באופן טבעי אל המקורות והשורשים שלנו ומצפים שהחיבור שלנו אל 'הלא נודע' שזימן עבורנו את האירוע יסייע לנו לעבור את המשבר הלא מובן והלא מוכל! אנו מנסים להיאחז בכל דרך אל מה שקושר אותנו ומחבר אותנו אל 'הלא נודע הזה' ולהיות חלק בלתי נפרד ממנו ובכך לצלוח את המשבר.

ברגעים אלו אנו חווים את ההתעוררות הפנימית והעצמית של הקשר שלנו אל 'הלא נודע', זה שאנו יודעים ובטוחים בדבר קיומו ועצם היותו, רק שאנחנו לא יודעים איך בטא זאת במילים!

זהו רגע בו הקשר שלנו בא לידי ביטוי בגלוי עם מי שאנחנו עלי אדמות ועם מי שיצר עבורנו את האדמות, עם מי שאנחנו כאן בגללו!

אותו בורא עולם שיצר עבורנו את העולם והעלים מאתנו את סיבת מצבנו, את סיבת המשבר בו אנו נתונים בו כעת!

החוסר אונים מעורר ומגלה את הקשר ביננו ומזמין את הזעקה הפנימית, את הקריאה להתגלות מציאותו של הנעלם מאתנו כאן בעולם הזה הגשמי והחומרי. אנו מייחלים וקוראים אל הלא נודע הזה ומבקשים ממנו להראות לנו את הפשר שבסבל ובמשבר בו אנו נתונים.

אנו זקוקים לפשר למי שאנחנו, למה שאנחנו, לעצם היותנו, והפשר הזה הנו בגדר לא נודע עבורנו ברגעים בהם אנו מנסים להבין את הפשר לסבל בעולם!

לשם כך אנו מתוודעים ונחשפים בראיה בעין ובחוויה על בשרנו למצב שהנו בגדר תעלומה עבורנו, שאין לנו יכולת להסביר אותו או להבין אותו ומשם אנו נזעקים וזועקים להבנת הלא נודע.

המענה לו אנו זוכים הנו גילוי הנעלם מכל שכל ורעיון המשדד עבורנו את כל מערכות הטבע ומציב אותנו בהתפעלות עצומה נכח גילוי אלוקי מופלא החושף אותנו לחוויה שמימית המציבה אותנו בעמדת ביטול נפשי ורגשי מוחלט המשפיע עלינו אוטומטית ומנהל אותנו לסמוך ולבטוח בצורה ובאופן מוחלט ב-ה' יתברך בורא עולם ומנהיגו.

זהו האירוע בו ניצב יתרו כאשר נחשף והתוודע למציאות ה' יתברך בעולם על ידי ראיית וחוויית הניסים והנפלאות שעשה ה' יתברך עם בני ישראל. הוא חווה מחדש את האירוע ואת המעמד אליו ובו היה שותף בניסיון להביא כליה היה לא תהיה על עם ישראל ורק בגלל התנגדותו הנחרצת לגזירת פרעה זכה התוודע ונחשף למציאותו ולגדלותו של ה' יתברך בעולם בראיית ושמיעת הניסים והנפלאות אותן עשה ה' יתברך עם בני ישראל יציאת מצרים, קריעת ים סוף והניצחון על עמלק!

זהו גם הזמן המאוד מיוחד בו אנו נתונים בימים טרופים אלו, כאשר התרגשו ובאו עלינו המאורעות הקשים והנוראים אותם ראינו וחווינו כולנו כעם אחד בשבת ושמחת תורה.

מצד אחד הזמן עצר מלכת עבורנו, נפלנו וחווינו משבר עצום שכמוהו לא ידענו, לא ראינו ולא הכרנו. אך מאידך נתוודענו למציאות חדשה שגם אותה לא הכרנו ולא נחשפנו אליה לפני כן.

מציאות המעידה על קיומו וגדלותו של ה' יתברך בעולם בניסים ונפלאות אותם ראינו, עליהם שמענו, נחשפנו והתוודענו לכל אורך 120 הימים שעברו עלינו, יום יום שעה שעה!

לא היה יום בו לא שמענו ולא נחשפנו אל גודל הניסים והנפלאות אותם חוו ועברו אחינו ואחיותינו תושבי הדרום והצפון עם סיפורים מצמררים ממש ובלתי נתפסים, עדויות ממקור ראשון על ניסים גלויים אותם חוו הניצולים מהטבח הנורא בשבת ושמחת תורה, סיפורים של חיילנו הגיבורים על חייהם שניצלו בניסים גלויים במלחמה ברצועת עזה. ישנם בוודאי עוד אין ספור סיפורים שלא סופרו ובוודאי נשמע עליהם במהלך הזמן החולף, וישנם סיפורים כאלה שמידי יום ביומו אנו נחשפים אליהם, סיפורים של אנשים שהצילו או שניצלו בניסים גלויים מהמחבלים בצורה לא הגיונית ובלתי נתפסת על פי דרך הטבע, אירועים שמימיים שהשכל לא יכול להבין או לתפוס את עצמתם הפלאית והניסית ממש! 

מציאות ותפיסת מציאות זו מובילה אך ורק למסקנה אחת ויחידה, אנחנו לא מתנהלים בשום צורה ודרך כעם באופן המובן המוכל או המוסבר בשכלו של אדם, קיומנו כעם הנו נסי לאורך כל הדורות בהם חי וקיים העם היהודי סיפור חייו והישרדותו של העם היהודי נשען על הנהגה שמימית וניסית כאחד, ה' יתברך שומר ומגן עלינו בדרך לא דרך ודואג לקיומנו בכל רגע ורגע!

מה שמובילך אותנו להבנה ולמסקנה ברורה שאין אפשרות כזו בעולם בו גורל העם היהודי הופקד, מופקד או יופקד חלילה בידיהם של זרים בטח שלא בידיהם של אויבנו אבל גם לא בידיהם של ידידנו! גורלנו וקיומנו מופקד אך ורק בידיו של ה' יתברך, הוא זה שהחליט, מחליט ויחליט על המשך ועל אופן קיומנו בעולם הזה, הוא זה שיוביל אותנו לשקט ולשלווה, לשלום ולביטחון בארצנו הקדושה!

יהי רצון שנזכה ותיכף ומיד ממש ישלח לנו ה' יתברך את משיח צדקנו שיוביל אותנו לגאולה האמיתית והשלימה בשמחה ובטוב לבב בחסד וברחמים בטוב הנראה והנגלה לעיני כל העמים ובני ישראל יוצאים ביד רמה!

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה