אנו עומדים בסוף השבוע ה-20 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ומולדתנו.  

בעקבות השיח הגואה בימים טרופים אלו בחברה הישראלית על גורלם של יקירנו החטופים בעזה זה 140 יום והקולות העולים ועוברים בתוכנו בדמות: 'מי דואג לגורלם יותר או פחות'?, למי אכפת יותר ולמי פחות'? מי עושה יותר או פחות למענם? וכד'..

אז לפני שנחפש את התשובות לשאלה זו כדאי שנעצור ונתבונן רגע במהות השיח ומה עולה ממנו מהר מאוד נגלה שהוא מיותר, אין יותר ואין פחות בדאגה ובאכפתיות לגורלם של אחינו ואחיותינו, כולנו יחד באותה סירה, כולנו דואגים וחרדים לשלומם וחפצים בשובם אלינו כמה שיותר מהר באותה מידה!

כשאנו עומדים וצופים על האמפתיה והחמלה האנושית הנובעת לה מאליה מבני עמנו החשים את כאבם וצערם של משפחות החטופים. מתעוררת לה השראה בנפשנו, הערכה והערצה גדולה בלבנו כלפי העם הנפלא שלנו, אל מול הערבות ההדדית, האכפתיות, הדאגה, והשותפות גורל העמוקה האחד כלפי השני ואנחנו מיד מבינים שזה לא הוגן כלל לנסות ולהטיל דופי במידת האכפתיות של מי שהוא בחברה הישראלית בדבר גורלם של החטופים.

אם כבר כדאי שנתעסק בשאלה העולה לה מהצד הנגדי: איך? כיצד אפשר באמת לחוש קרבה רגשית ונפשית כל כך גדולה ואינטימית כלפי מי שאנו כלל לא מכירים אותו, אף פעם לא נפגשנו ואף לא ראינו אותו לפני כן אף פעם, ובכל זאת אנו חשים אותם כאילו היו בני משפחתנו ממש? עד כדי שגורלנו גורלם, כאבנו כאבם, תחושותינו תחושתם!

אז בכדי להבין את שותפות הגורל העמוקה הזו ואת משמעותה בחיינו ואיך היא משפיעה עלינו, ננסה להאיר את נקודת המבט היהודית-תורנית, חסידית ופסיכותרפית הניבטת מפרשת השבוע על הקשר הנפלא והבלתי מותנה האחד כלפי השני.

בכדי להיכנס 'לקודש-הקדשים' אנו חייבים לדאוג שהכאב והסבל של הזולת יהפוך לחלק מסדר היום שלנו ילך אתנו לכל מקום ויכנס יחד אתנו 'לקדש הקדשים'!

השבוע נקרא בפרשת תצווה

התורה מתארת ומשתפת אותנו באחד מאירועי השיא של עם ישראל המעמד המרגש ביותר בשנה כניסת כהן גדול לקודש הקדשים להתפלל על עם ישראל לשנה טובה מבורכת ומתוקה בכל.

אחד הציוויים אליו נדרש הכהן הגדול בבואו אל הקודש הנו לבישת 'מעיל-האפוד' (אפוד=חגורה) כשבשולי המעיל תופרים לו פעמון ורימון המשמיעים קול צלצלים.

וכפי שהדבר מתואר במקרא: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת..  וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב.. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". (שמות כ"ח, ל"א-ל"ו).

מה מסמלים הפעמון והרימון בבגד הכהן הגדול ומה משמעותם שבהיעדרותם אין הכהן הגדול יכול להיכנס לקודש הקדשים?

מסביר הרבי מליובאוויטש: הרימון מסמל כידוע את אותם אנשים שבעמנו המשולים לרימון המלא מתוכו ומעצמו בגרגירים הרומז לכך שעם ישראל כולו ללא הבדל גם אלה שלכאורה לא ניכר עליהם בחיצוניות מלאים הם בזכויות מעצמם ומתוכם. וכפי שהתלמוד הבבלי מתאר זאת:  "על הפסוק 'כפלח הרימון רקתך' (שיר השירים ד', ג'). אמר ריש לקיש אל תקרי 'רַ‏קתך' אלא רֵיקתך ללמדנו שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון) "עירובין י"ט).

צלצולי הפעמון הנשמעים  משולי מעיל הכהן הגדול מסמלים ומבטאים את רעשי הרקע בחייהם ואת קולם הפנימי הלא נשמע של אותם יהודים, הזועק את כאבם על רקע תחושת הריחוק בקשר הרוחני שלהם מול ה' יתברך, הם זועקים ומתחננים לעזרה, לסיוע והדרכה בחייהם כדי לשוב ולחוש את הקרבה אל ה' יתברך.

זהו הסמל וזוהי המשמעות של הרימונים והפעמונים המוצבים באופן סימבולי דווקא בשולי מעילו של הכהן הגדול המספרים לנו על אותם אנשים שמרגישים או שאנחנו דאגנו שירגישו ב'שולי החברה'..

ועל זה באה התורה ומצווה: 'וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב'.. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה.                                                                                                          

כאשר הכהן הגדול מביא עמו לקודש הקדשים את ההכרה בתחושת השייכות של כל חלקי העם, והוא נושא עמו את תחושת האמפתיה החמלה והאכפתיות כלפי אותם יהודים שכלפי חוץ אין ניכר עליהם שהם מלאים מצוות כרימון הניצבים 'בשולי-החברה' (מעיל)..

ובמקביל לזאת ויחד עם זאת הוא שת לבו ומאזין לקול הפנימי העולה מדם לבם של אותם יהודים החפצים בקרבת ה' יתברך ומיצרים במר ליבם על ריחוקם ממנו..

רק אז הוא יכול להוות שליח ציבור בבואו לשרת את עם ישראל בנושאו תפילה במקום הכי קדוש (עולם), ביום (שנה), הכי קדוש ובמעמד (נפש) הכי משמעותי עבור עם ישראל! ואז 'וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה', תפילתו מתקבלת לפני ה' יתברך!

אומר הרבי מליובאוויטש: שתי הוראות מרכזיות אנו למדים מכך.

ראשית: 'אף אחד לא נשאר מאחור' – לא משנה מה מעמדו ומצבו הרוחני של יהודי יהיה מי שיהיה, ה' יתברך לא מוותר על אף אחד ודואג שעם הכהן הגדול ייכנסו לקודש הקודשים כולם ללא ההבדל מעמד ומצב!

שנית: לא משנה מה מעמדך ומצבך הרוחני ועד כמה אתה חש קרוב אל ה' יתברך, עליך תמיד לחוש ולדאוג שגם חברך יחוש את קרבת ה' יתברך אליו, זאת על ידי כך שלא נשכח ולא נסיח דעתנו אף לרגע ממצבו ומעמדו הרוחני של חברנו וניתן את דעתנו על כך לעשות ככל שביכולתנו ואף יותר מיכולתנו כדי שגם הוא ירגיש ויחוש חלק מאתנו!

פעם ביקר אצל הרבי מליובאוויטש יהודי מחסידות מסוימת, והרבי ביקש ממנו לחזור על מה ששמע אצל רבו. הוא סיפר שהרבי שלו שאל על מאמר חז"ל הנ"ל מהתלמוד הבבלי: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" – איך יכול להיות שהם מלאים מצוות כרימון, הרי הם ריקנים? חייך אליו הרבי ואמר: "מעניין גם אני למדתי את מאמר חז"ל הזה, ולי הייתה קושיה אחרת: איך על מלאים מצוות כרימון אפשר לומר שהם ריקנים"?

בכדי לשמוע את הקול של יקירנו שקולם לא נשמע יש להאזין היטב לקול העולה מהם ולנסות להבין מה הוא מספר לנו ומה המסר העובר מהם אלינו? כדי שלא נאבד אותם חלילה!

ה-'קול האבוד': כך מתואר בספרות הטיפולית המצב הנפשי והרגשי בו נתונים אנשים החיים לצדנו ובתוכנו המנסים להשמיע את קולם אך חשים כי קולם לא נשמע בחלל, אין מי שמאזין להם באמת, לא באמת סופרים אותם, עד שהם מחליטים שאין טעם לנסות ולהשמיע את קולם ברבים וכי אין באמת משמעות לקול אותו הם מנסים להשמיע!

אדם החש שלקולו אין משמעות והוא לא נשמע פשוט לא מנסה יותר להשמיע אותו!

בזרם הפסיכו דינמי בפסיכותרפיה הנשען על הזרם הראשון בפסיכולוגיה – הפסיכואנליזה, מתוארים ומכונים יחסי התינוק ואמו בשלב הראשון בשם 'יחסי אובייקט'- כלומר היחס בין הדמויות הקרובות והמשמעותיות לתינוק, המתייחס לסובבים אותו כאובייקט האמון על צרכיו, בשל חוסר היכולת שלו להגדיר את האמונים על שלומו ולהבין מי הם ומה תפקידם בחייו ובשל היותו חסר ישע שאיננו מסוגל לדאוג לצרכיו בשלב זה בחייו עד יהפוך לעצמאי.

 יחסי האובייקט באים לידי ביטוי החל מהרגע בו יצא לאוויר העולם. עת הוא משמיע את בכיו כדי לזכות למענה לצרכיו מישהו שאפילו הוא לא יודע להגדיר אותו. הוא פשוט משמיע את קולו בחלל האוויר ומצפה למענה שיגיע מאיפה שהוא.

לאט לאט עם הזמן הוא כבר מזהה את המענה הניתן לו דרך קבע ולומד להכיר שיש מישהו שדואג לו בכל עת שהוא משמיע את קולו ומספק את צרכיו באופן מותאם מדויק ומושלם. ככל שיעבור ויחלוף הזמן והוא יתפתח הוא ילמד ויבין שמי שדאג לו בכל פעם בה השמיע את קולו הייתה לא אחרת מאשר אמו. הוא לומד להעביר לאמו את הנדרש לו בדרכו שלו ואת המסר אותו הוא רוצה שאמו תשמע 'שאי נא אותי על ידייך, חבקיני חזק, לטפי את ראשי אמא יקרה, הזיני אותי כי רעב אני'..

קול ראשוני זה כאשר זוכה הוא למענה מגלה לפעוט הרך כי להשמעת קולו ישנה משמעות וכי בכל עת בה ישמיע את קול יזכה למענה!

לא כך הם פני הדברים כאשר הפעוט מנסה להשמיע את קולו אך איננו זוכה למענה בחזרה ואף אחד לא ניגש אליו, הוא מנסה שוב ושוב, עד אשר הוא חש חסר אונים וכאן הוא פשוט מפסיק לנסות! הוא בוכה ומשמיע את קולו אשר הופך אט אט לקריאת מצוקה, ומתוך כך הוא פשוט נרדם! כשיתעורר הפעוט הוא יבכה שוב, אך כאשר ישוב על עצמו המצב בו אין מענה לקולו ולבכיו, הוא פשוט יפנים שאין משמעות לקולו ושם הוא פשוט יוותר על קולו שיהפוך 'לקול האבוד' שלו!

כך הם פני הדברים לאורך כל שנות חיי האדם עלי אדמות, בכל עת אשר ישמיע את קולו ויבטא את רחשי לבו בקול רם יזכה לתשומת לבה של הסביבה ויקבל את המענה והיחס המותאם לו ולצרכיו!

אמנם כאשר פעם אחר פעם מנסה האדם להעביר מסר לסביבתו בדרכים שונות יצירתיות ומגוונות ולא זוכה למענה, הוא יחדל לנסות ולהשמיע את קולו, וימנע מלהעביר מסרים בקולו.

אנו עשויים לצפות במסרים העוברים דרך התנהגות אבנורמלית, התנהגויות סיכוניות המבטאות מצוקה וחוסר אונים, כצורך במענה 'לקול האבוד'..

אנו לא תמיד נצליח להבין את המסר כאשר הוא עובר דרך התנהגויות אלו, אבל נצטרך לתת את דעתנו בניסיון להבין מה פשרם של התנהגויות אלו ואיזה מסר הם מעבירים אלינו?

כאשר נתבונן היטב ובשימת לב הראויה ונתייחס להתנהגויות אלו כמסרים סמויים ולא מובנים עבורנו נוכל לפענח את אותן התנהגויות בעזרת אנשי המקצוע ולתת להן את המענה הראוי.

אולם אם נמשיך להתעלם מהן הן יחמירו וילבשו צורות שונות ומורכבות אף יותר!

אנחנו חייבים להאזין למסרים הסמויים ולהעניק להם את הפרשנות המותאמת במקום לנסות ולפרשן כהתנהגות מתריסה שכל מטרתה היא לפגוע בנו! הורים המתעקשים לראות בהתנהגויות אבנורמליות חוצפה, התרסה וכד' יגלו מאוד מהר שהם לא 'הסיפור שבתמונה' ישנו מנעד ומרחב גדול הרבה יותר בו מכפי הנראה לנו בו מסופר הסיפור של 'הקול האבוד של' יקירנו!

הם מחפשים אותנו כדי לתת קונטקסט לתמהיל ההתנהגויות הבא מהם ולמצוא אוזן קשבת לצרכים שלא נענו, עת זעקו את בקולם את צרכיהם וקולם לא נשמע בחלל! 

בסוף שכלום לא זז סביבם הם עלולים לוותר על עצמם ועלינו..

קול ילד בוכה.

לפני 60 שנה, בי"ד כסלו תשכ"ג (1963), שיגר הרבי מכתב כללי אל כל המשתתפים והמשתתפות בהתוועדות י"ט כסלו. נושא המכתב: "קול ילד בוכה". כך סיפר הרבי את הסיפור וזה מה שלמד ממנו:

"בעל התניא המכונה 'אדמו"ר הזקן', מייסד חסידות חב"ד גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבי דובער, המכונה 'אדמו"ר האמצעי'. רבנו דובער הצטיין בכוחות הריכוז, העמקה ודביקות מאין כמותם. בעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבו.

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, ובקרן זווית חדרו הייתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר.

אולם, אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו הייתה בקומה העליונה וגם הוא היה שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.

ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בענייני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד – ע"י אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, ובוודאי שישנם בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד.

אחת ההוראות היא:

אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.

בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמיתית, והם בוכים בקול הנשמע, או בקול פנימי שלא נשמע  מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' יתברך ולתורתו ומצוותיו, ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקדש.

וכן רבים מאחינו מבני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות הם בכל הנוגע לתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה, ואף אם הם אינם רואים ומבחינים בכך, אמנם נשמתם חשה בכך כפי שאפשר לראות מידי פעם כשהם בוכים מתוך מועקה נפשית שגם הם לא יודעים ומבינים מה פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראויים לשמם.

אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצוה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:

אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, כדי שילמד תורת אבינו ויקיים מצוותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים".

'עמך עמי אלוקייך אלוקיי'.. כשהמחבר ביננו כעם הוא אחד אלוקינו, אזי אין צורך בהיכרות מוקדמת כדי ללחוש ולהרגיש את סבלו או שמחתו של הזולת כאילו היו שלי ממש!

זהו המרחב האנושי אותו יצרנו כעם בדאגה ובאכפתיות שלנו וברגישות שלנו האחד כלפי השני. היכולת להאזין 'לקול האבוד' האחד של השני המוביל אותנו לגלות את הקשר הספון והטמון לו במעמקי לבנו מוחנו ונשמותינו, נשען על חיבור עמוק הרבה יותר הקשר הרוחני שלנו!

כאשר אנחנו חוברים האחד לשני ממקום בו אין את הגבלת המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש) נגלה עד כמה אנו מסוגלים להקשיב האחד לסבלו של השני כאליו היה זה סבלנו ממש! כאשר אנו מגלים את הקשר הרוחני העמוק ביננו הנשען על חיבור אלוקי בשל היותנו אחים האחד של השני וילדים לה' יתברך, גם אף פעם לא נפגשנו, ומעולם לא ראינו האחד את השני ואין לנו שום היכרות מוקדמת אנו מתמסרים האחד לשני ושותפים מלאים לסבלם של אחינו ואחיותינו, ולהיפך אנו שמחים בשמחתם כאילו היו שלנו ממש!

המפגש המרגש המתואר בכתובים בין נעמי לכלותיה ערפה ורות מבטא את הקשר העצמי שלנו יותר מכל כאשר רות מתעקשת לדבוק בנעמי ומתחננת אליה לאפשר לה להמשיך את מסע חייה יחד אתה כך היא אומרת לה: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". (מגילת רות א' , ט"ז).

הדבקות במשימה וההתעקשות של הזולת להמשיך במשימה בה החל ולסיים אותה בכל מקום (עולם) בכל זמן (שנה) ובכל תנאי וסיטואציה (נפש), קשורה לגורל אחד ומשותף הקיים בין אנשים החיים במקום בו הם הפכו לשותפי גורל, בזמן בו הם חשים את אותה שותפות גורל ובסיטואציה בה הם חוברים יחד לאותו גורל מאחד!

היכולת לחבר ולאחד בצורה כזו שאין את הגבלת המקום (עולם), הזמן (שנה), והסיטואציה (נפש) חייבת להישען כאמור על משהו שלמעלה משלושתם, המשהו הזה הנו הקשר הרוחני בו אנו חשים וחווים האחד את השני באופן שאין מגבלה כל שהיא היכולה או העלולה למנוע מאתנו לבטא את הקשר הזה.

מי שאמון על הקשר הייחודי הזה הוא ה' יתברך שיצר את החיבור הייחודי ביננו דרך נשמותינו אותן יצר יחד ולכן רק הוא יכול לאפשר את החיבור הבלתי אפשרי הזה על פי דרך הטבע בו אין שום מגבלה על ובקשר ביננו!

 ישנו פסוק בתהילים הנותן הסבר מעמיק ומעניק את המשמעות הייחודית לחיבור הרוחני ומשמעותו בחיינו: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". (ל"ג, ט"ו). דווקא משום שהוא יוצר יחד לבם, לכן הוא זה שיכול להבין אל כל מעשיהם. כלומר: שמחפשים מקור לחבירה אל הזולת שלא ראיתיו אף פעם, לא נפגשנו אף פעם ואינני מכירו, יש להביט אל צור חוצבתו מקור נשמתו ולבו, על מקום בו אפשר להבין אותו ואת מעשיו כמקור מאחד ולא ממקום בו הוא זולת נפרד, זר ולא מוכר. שם באמת יהיה  קשה יותר לחבור אליו ולהבין תמיד את מעשיו!

גורל החטופים הוא של כולנו, לאף אחד אין עליו מונופול עליו. כולם הם אחינו ואחיותינו כולנו רוצים אותם כאן ועכשיו יחד חזרה בריאים ושלימים בגופם ובנפשם!

כולנו מגויסים עבורם, כולם עושים כל מה שבאפשרותו וביכולתו, האחד לוחם, שני מתפלל, זה מכין אוכל, האחר דואג לביגוד חם, זה מתנדב להסיע חיילים, השני עושה 'בייבי-סיטר' למען האשה שנותרה בעורף לבד עם ילדיה וזקוקה לעזרה, כולנו כאן כל אחד בדרכו שלו מתגייס למשימה הגדולה והקדושה הזו מתוך אמונה שכולנו שותפים מלאים להשבת החטופים הביתה!

הקשר שלנו הוא עצמי ולכן כולנו נעשה כל אשר ביכולתנו ויותר מיכולתנו להשיבם הביתה בשלום! זהו גורלנו המשותף לטוב ולמוטב כעם אחד לבורא אחד!

שבת שלום ומבורכת

נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה