שלום וברכה

אנו עומדים בשבוע ה-24 למלחמה על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים. אנו בפתחו של חג הפורים החג שמסמל יותר מכל את המאבק הקיומי של עם ישראל הנאבק על הזהות היהודית בגינה אנו נרדפים לאורך ההיסטוריה. ולצד זאת ולא פחות חשוב מכך הניצחון של העם היהודי לאורך ההיסטוריה על כל אלה שעמדו ועומדים עלינו לכלותינו, מה שמבטיח שגם הפעם בוודאי שיד העם היהודי תהיה על העליונה בסופו של יום..

השנה חגיגות הפורים עומדת בסימן שאלה, של איך נכון והאם אפשר לחגוג בכלל נוכח המצב המורכב בו אנו עומדים כעם וכחברה, אך בעיקר ובפרט כאשר לצדנו עומד ונכח לו בעצמה כאב וצער משפחות החטופים ומשפחות השכול הכאובים והשבורים?

לפני שנענה על השאלה הנוקבת הזו, ננסה להבין את מהותה של השמחה בנפש האדם ועל תפקידה בחיינו, כפי שהיא משתקפת מפרשת השבוע מהיבט חסידי ופסיכותרפי.

ידיעה והכרה של האדם במעלות עצמו לצד הכרה וידיעה בחסרונותיו הנה הנוסחא המדויקת לענווה של אמת המביאה את האדם לשמחה אמיתית ומהווה את הכח המניע הפנימי למימוש עצמי!

השבוע נקרא בפרשת ויקרא

פרשה זו פותחת בקריאה של ה' יתברך למשה רבינו. 

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".

בתורה המילה ויקרא נכתבה ב-א' קטנה מהרגיל.

מסביר הרבי מליובאוויטש: הסיבה לכך שאות א' זו הקטנה מהרגיל נכתבה דווקא במילה זו בתורה, הנה כדי לרמז לנו על ענוותנותו של משה רבנו, שלמרות כל מעלותיו הנשגבות היה 'עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה'.

לעומת זאת בספר דברי הימים הספר האחרון שבתנ"ך. האות א' של המילה 'אדם' – המיוחסת לאדם הראשון, נכתבה גדול מהרגיל. 'אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ'.

הסיבה לכך שכאן בחרה התורה דווקא לכתוב את האות א' גדולה מהרגיל הנה משום שבגודלה רומזת האות א' על מעלותיו העצומות של אדם הראשון, יציר כפיו של ה' יתברך ואת העובדה שאף הוא הכיר במעלת עצמו.

רוב אותיות התורה הן אותיות בינוניות. דבר הרומז על ייעודו הכללי של האדם, ועל הציפיה ממנו שעליו להיות לפחות במדרגת 'בינוני' לזה הוא יכול להגיע על-ידי לימוד תורה, קיום מצוות ובריבוי מעשים טובים. אך פה ושם יש גם אותיות זעירות ואותיות גדולות, שגם מהן עלינו ללמוד דרכי התנהגות כמו האות א' הקטנה בפרשתנו והאות א' הגדולה בדברי הימים.

ה-א' הגדולה, שבמילה 'אדם', מתארת את גדולתו הנפלאה של אדם הראשון, ש-ה' יתברך בכבודו ובעצמו העיד עליו, שחכמתו מרובה מחכמת מלאכי השרת. היא מלמדת את האדם שעליו להכיר את מעלותיו ואת תכונותיו הייחודיות שניחן בהן. כשם שעל האדם לדעת ולהכיר את בחסרונותיו, כן עליו לדעת ולהכיר במעלותיו.

אלא שהכרת מעלותיו של האדם לא אמורות להביאו ולגרום לו לחטא היוהרה. אדם הראשון למרות מעלותיו הנשגבות נכשל בחטא עץ-הדעת. מה שמלמד אותנו, שההכרה במעלות האישיות שלנו כשלעצמה לא מספיקה, שכן היא עלולה להביא לידי חטא היוהרה. לצד הכרת במעלותיו וייחודיותו נדרש האדם שתהיה בו גם תחושת שפלות וענווה, כפי שמסמלת ה-א' הקטנה שנכתבה בתיבת 'ויקרא' האמורה אצל משה רבנו.

משה רבנו הכיר אף הוא את מעלותיו. כפי שבא לידי ביטוי בפסוק זה עצמו, שבו כתובה ה-א' קטנה המילה 'ויקרא'- אומר רש"י מבטאת את חיבתו של משה רבינו, ה' יתברך קורא למשה בחיבה.

משה ידע שהוא זה דווקא שזכה להיבחר להיות מנהיגם של עם ישראל, להוציאם ממצרים, לבקוע להם את הים, להעניק להם את התורה שקיבל מסיני, ולהביאם אל הארץ המובטחת, למרות שהוא עצמו לא זכה להיכנס. הוא ידע והכיר במעלותיו הייחודיות, אלא שחשב לתומו באמת, כי מעלות אלו ניתנו לו במתנה מאת ה' יתברך ולכן אין זו סיבה להתגאות בהם, שכן אם מישהו אחר היה זוכה לתכונות ייחודיות אלו, כנראה שהיה ביכולתו להגיע לדרגה גבוהה לאין-ערוך מזו שהגעתי אליה אני. זו הייתה מעלת ייחודיותו של משה רבינו בכך שהיה 'עניו מכל האדם אשר על פני האדמה'. הוא פשוט לא רימה את עצמו, הוא ידע בדיוק מי הוא ומה ייחודיותו, רק שידיעה זו לא הביאה אותו לגאווה עצמית וליוהרה בפני אנשים סביבו!

במאמר שנאמר על יד על ידי האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) בחג השבועות, על הפסוק: "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ". (ישעיהו כ"ט, י"ט). מבאר הריי"צ את השייכות שבין ענוה לשמחה, שלא זו בלבד שאינם הפכיים זה מזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

נקודת הביאור בזה הנה – שבעצם מהותו הנה העניו הוא תקיף בדעתו וכל מה שהוא עושה הכל הוא בדעה חזקה ומוצקה, כי שפלות העניו אינה ענין הכנעה וביטול הבאים מעצם היותו חש שפל בעצם. להיפך העניו יודע מעלת ומכיר היטב עצמו, ויודע שמעלותיו ומידותיו נעלות ביותר, אבל בשל הכרתו את האמת אינו חושבן למעלותיו ומדרגותיו, זאת מצד הכרתו שכל ענין הטוב הבא לאדם אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו הקדושים, ומשום זה הוא מתנהל ומתנהג בביטול, אבל ביטול זה אינו ענין השפלת עצמו, כי אם הנחת עצמו כלפי מה שלמעלה ממנו, ה' יתברך, מעצם ידיעתו והכרתו את האמת, וביטול זה (ענוה) הוא כלי לשמחה פנימית אמיתית.

כאשר האדם נתון במצב של שמחה אמיתית הנובעת מהכרה והודאה פנימית בטוב לו הוא זוכה בחייו, כשמצד אחד יודע הוא ומכיר היטב במעלות עצמו, אך לצד זאת הוא חי בתחושת הכרה שכל הטוב לו הוא זוכה לא נובע מיכולתיו האישיות ומעלותיו לצד כשרונותיו האישיים, אלא זו מתנה לה זכה מ-ה' יתברך כדי שעל ידי כוחות אלו יוכל להוסיף עוד טוב ואור בעולם, כתוצאה מכך נפעלת תוספת של שמחה למעלה אצל ה' יתברך, מן האדם כאן למטה. מה שגורם להמשיך לאדם מלמעלה שפע של טוב בגשמיות וברוחניות.

לפשט את העקמומיות שבלב פירושה לאמץ את יושר הלב – המחפש והרואה את הטוב שבכל דבר המובילה לשמחה אמיתית!

אחת התכונות הנפשיות והרגשיות בעולמם של בני אנוש הנה הכרת הטוב.

היכולת להודות על הניסים והנפלאות שה' יתברך עושה עמנו, לצד הכאב העמוק ועצמת השכול הנה המפתח לשמחה השלימה שבלב ועל השמחה הפורצת מתוכנו.

שמחה היא מצב נפשי בו האדם נתון כתוצאה מהחוויה שלו את העולם סביבו ומה שקורב בו, אך שמחה אמיתית נובעת בעיקר מההחלטה הנפשית הפנימית איך להתייחס למצב סביבי ואיך אני בוחר לחוות אותו?

להחלטה הסובייקטיבית ל-איך להתייחס למצב ולאיזה ביטוי הוא מקבל בתוכי פנימה, ישנה השפעה עצומה לאופי ולביטוי השמחה הפורץ ממני החוצה!

אני זה שמעצב ובוחר את מידת ההשפעה של כל אירוע בחיי, איך אחווה אותו?, איזה משמעות הוא יקבל?, עד כמה הוא יכול לעצב ולהשפיע על מצב רוחי לטוב ולמוטב?

ישנו מאמר חז"ל בתלמוד הבבלי: אמר רבי יהושע בן לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר: 'והאלהים עשה שייראו מלפניו' .
(מסכת ברכות דף נ"ט א׳)

הראי"ה קוק מפרש את מאמר חז"ל זה כך: "אנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט. ע"כ חלילה לייחס את הפגישה המוסרית עם החוק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית בלב, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה.

אבל הסיבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהיפרד מעט משרירות לב היותר קשה, הוא הרכות שבלב הבאה ע"י המקרים החיצונים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסרים, כי גם לעניין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כוחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות" ('עין-איה' על מסכת ברכות דף נ"ט).

רבי אליהו לאפייאן זצ"ל (בספרו "לב אליהו" פרשת יתרו דף ק"כ) מבאר את מאמרו של רבי יהושע בן לוי 'לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב' כך: לכאורה אם מטרת הרעמים היא בכדי לפשט עקמומיות שבלב מדוע מביאם ה' יתברך קודם ירידת הגשמים דווקא? הסיבה לכך היא משום שלפעמים עולה ברצון הבורא יתברך להוריד גשמים ושפע רב לעולם, אלא שאין העולם ראוי לכך עדיין, לכן מביא הוא רעמים לעולם 'לפשט את אותה עקמומית שבלב' כלומר: ליישר ולהכניע לבם אליו יתברך, ובזה הם נעשים ראויים לברכה ואז זוכים לגשמים.

השמחה הבאה לאחר הריחוק ועיקום הדרך נעלית היא כמו שנאמר: "ולישרי לב שמחה" (תהילים).  'ישר'-מורה על אדם שעובד על עקמומית לבו לישרה ובכך מגיע הוא לעבוד את ה' יתברך בשמחה ובאהבה. כלומר: על ידי שמיישר את ליבו על ידי התפילה יכול אח"כ להגיע לידי שמחה נעלית על ידי לימוד התורה, קיום המצוות ומעשים טובים (תורה אור פרשת פנחס).

"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להווייתו (זה מה שפוגם בשמחה) על כן ישרי לב שמחים תמיד" (האור החיים הקדוש).

על האדם לחפש בכל דרך בכדי למצוא את הטוב הגנוז והנעלם שבתוכו, ולפשט את העקמומיות שבלבו- כלומר לא לאפשר לחלקים הפחות טובים, והפחות נעימים הנראים לעין להשתלט על מצב רוחו ולאפשר לעצב להשתלט על לבו, בכל דבר אתו הוא בא במגע הוא צריך למצוא את הטוב שבו כדי לאפשר לעצמו למצוא את המרחב המאפשר בלב ובכך למצוא את השמחה ממלאת את לבו! שמחה מאפשרת הנה ביטוי עמוק לתחושת טוב על מה שיש ולא על מה שאין.

להפיח שמחת חיים באחרים בכל מצב:

מעשה זה קרה (בערך) בשנת תשס"ב (2002).

תשעה בחורים נסעו ברכבת בדרכם לישיבה של חב"ד במינסק. באזור מסוים במסלול נסיעתם הוציא ה' יתברך רוח מאוצרותיו, וכעבור זמן מה התחיל לרדת שלג כבד. פתיתי השלג נערמו על פסי הרכבת עד שנהג הרכבת נאלץ לעצור. 

לאחר בדיקה הודיע הנהג לנוסעים שאי-אפשר להמשיך בנסיעה בשלב זה וצריך לקרוא לעזרה על מנת לפנות את ערמות השלג הגדולות מפסי הרכבת. לשאלת הנוסעים כמה זמן יצטרכו לחכות?, הייתה התשובה: "עד יממה". 

בחורי הישיבה לא רצו לשבת ולחכות ברכבת ולכן שמו את דרכם לכפר הסמוך אולי ימצאו שם יהודים. לאחר הליכה בשלג העמוק הגיעו לכפר ושאלו האם יש בית כנסת במקום. לשמחתם נודע להם שאכן יש בית כנסת בכפר.

הם הלכו לפי ההנחיות שקיבלו ומצאו את המקום. משהתקרבו הבחינו שאור בוקע מחלונות בית הכנסת! בהיכנסם פנימה מצאו שרק אדם אחד נמצא במקום יהודי זקן שישב בפינה ובכה מקירות לבו.

הבחורים הרגיעו את הזקן ושוחחו עמו. בין היתר הוא סיפר להם שנולד בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. יחד עם אביו עבר את השואה. אביו היה אדם שמח ועליז במיוחד וידע להשפיע על כל הסובבים אותו שגם בהם תדבק השמחה בכל מצב, גם ברגעים הקשים ביותר.

לגרמנים ימ"ש נודע שיש אדם בגטו שמפיח שמחת חיים ביהודים. הם תפסו אותו, הכו אותו מכות רצח והזהירו אותו שיפסיק לשמח יהודים אחרים. אך הוא המשיך בשלו, ביתר שאת עד ששוב נתפס. הפעם הוכה עד שכמעט נותר ללא רוח חיים.

נודע לנו  ממשיך הזקן את סיפורו שבקרבת מקום נמצא צדיק גדול, הרבי הריי"צ מליובאוויטש, והלכנו אל הרבי על מנת לקבל את ברכתו הקדושה.

הרבי בירך את אבי באריכות ימים ושיזכרו אותו. הברכה אכן התקיימה. עברנו את השואה, ואבי האריך ימים ונפטר בגיל 102.

 שאלו הבחורים: "ומדוע אתה בוכה כעת?" ענה להם הזקן: "היום יום היאר־צייט (יום הפטירה) של אבי, ולא היה לי מנין לומד קדיש אחריו". ענו הבחורים: "הרי אנחנו תשעה, ויחד אתך יש מנין!" נקל היה לתאר את שמחת הזקן באות רגע…

 גם למחרת התפללו הבחורים עמו במניין. לאחר תפילת המנחה נודע לבחורים שעוד מעט יסיימו לפנות את השלג והרכבת תמשיך בנסיעתה. כך זכה היהודי הזקן לומר קדיש אחרי אביו בכל שלושת התפילות. (מפי שלוחי הרבי מליובאוויטש ברוסיה).

מה היה המאורע שהותיר חותם עז בלבו של הרבי הריי"צ במי מלחמת עולם השנייה ומה למד ממנו? ואיזה מסר עצום עובר אלינו ממנו!

"תורת החסידות מלמדת שעל האדם לשלוט על עצמו, ואחת מדרכי החסידות היא, שעל חסיד לדעת איך לכלוא במידה מסוימת את חוויית רגש הלב הפנימית, כמו שהרבי נשמתו עדן אומר: 'מוח שליט על הלב'. אכן, מוח שליט על הלב, חסידות מלמדת איך אפשר להביא לכך שהשכל שבמוח ישלוט לא רק על המידות שבלב שתהיינה מדות על פי השכל, אלא שהשכל שבמוח גם יכלא את חוויית רגש הלב הפנימית, ודרכי החסידות מלמדות איך לנצל במידה הטובה ביותר את המוח שליט על הלב בחיי עבודת השם.

ברם מוח שליט רק על הלב ולא על עצם הנפש. עצם הנפש אינו מרשה שיכסו עליו, עצם הנפש זועק מתחת לכל מכסה. עצם הנפש מבטא עצמו בכל כוח הנפש, בלי הבדל של זמן ומקום. בכל מקום ובכל זמן אומר עצם הנפש: דבר זה מעסיק את עצם הנפש. ביושבי כעת כאן בסעודת פורים, הריני חי ברוחי עם היהודים ואנשי שלומנו וביחוד עם תלמידי ישיבות 'תומכי תמימים' שנשארו שם, ועצם נפשי קורא אליכם ולכל אחד מישראל: הצילו! הצילו!..

ביודעי חוזק האמונה הפשוטה הביטחון והתקווה, שישנם ביהודים ובאנ"ש בכלל ובבני תורה ותלמידי 'תומכי תמימים' בפרט, הריני בטוח שגם אלה היושבים בארץ צלמוות, המתחבאים במרתפים ובחורבות, רוצים גם הם לשמח עצמם בשמחת פורים, אבל במצבם אין זה מציאותי כלל. ירחם השם יתברך ויעניק ישועה לכלל ישראל.

ליבי המריר מצרות הכלל אינו כלל במצב רוח של שמחה. אך אנחנו חיילים, כשהשם יתברך מצווה לשמח עצמנו בשמחת פורים מוכרחים אנו לשמח את עצמנו. אך מוכרחים אנו לזכור את מצב אחינו בכלל ותלמידי הישיבות בפרט, וזכות מסירות הנפש על יהדות של אחינו ומשפחותיהם. תגן על כלל ישראל.

הבעל שם טוב הקדוש נשמתו עדן אומר: כל מה שיהודי שומע או רואה, יש בו משום הוראה בעבודת השם יתברך. כלומר, לא רק שכל הקורה עם האדם הוא בהשגחה פרטית, אלא שמכל אירוע, ואפילו מכל דבר או אמרה שיהודי שומע או רואה, עליו ללמוד עניינים בתורה ובעבודה. בכל מאורע, טוב או רע חס ושלום, יש בוודאי משהו שיכול להביא תועלת בעבודת הבורא ברוך הוא. דבר ידוע ומפורסם, שאין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב, בכל דבר ישנה תערובת רע ובכל רע ישנה תערובת טוב.

התאריך י"ב תשרי מתוך ימי המלחמה, רשום אצלי כאחד הימים הקשים ביותר. י"ב תשרי, בשעה 12 בצהרים יצאנו כולנו מהבית כדי למצוא מחסה במרתף עמוק באדמה. אחרי מנחה, בשעה ארבע, זועזע המרתף מהפצצה כבדה שנערכה ברחובות הסמוכים, להבות אש כיסו את הרחובות ובנינים גבוהים התמוטטו וקרסו תחתם וקברו את כל אלה שנמצאו בהם. כאשר ראינו את הסכנה הגדולה, שלא נוכל להינצל חלילה, עזבנו את המקלט ורצנו לחפש מחסה באחד השערים של הבית הגדול.

תמונת הרחוב והבניינים הבוערים. צעקותיהם של הנשרפים האומללים ואנשים נפחדים, ביחוד של הילדים הנשים והזקנים אין ואי אפשר לתאר. להבות הקיף את הרובע, ענני עשן ההפצצה גברה מרגע לרגע, ים של שחור את פני השמים הסתירו. את אור השמש. וכך במשך כמה שעות רצנו ממקום למקום חסרי אונים, כדי למצוא מחסה מפני ההפצצה.

באחד המקלטים התאספו מאות אנשים, מחוגים שונים, היו שם יהודים בעלי זקן ופאות ויהודים מגולחים, נשים בפאות נכריות ונשים מודרניות שדיברו רק פולנית, כולם עמדו שבורים ומלאי ייאוש. הקבוצה שלנו, שמנתה אותי, משפחתי וכמה עשרות מתלמידי ישיבת 'תומכי תמימים', אמרה תהילים, ופתאום, קול נפץ אדיר זעזע אותנו. הייתה זו פצצה שנפלה בקרבת מקום. ובו ברגע התפשטו מסביבנו נחלי אש וכל אחד מאתנו ראה את המוות לנגד עיניו.

זעקה אדירה פרצה ספונטנית מפי כולם: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. כל אחד היה בטוח כי אלה הם הרגעים האחרונים לחייו. קריאת 'שמע ישראל' כזו הבאה בזעקה מעומק הלב, מפי אנשים שונים בעלי השקפות שונות לא שמעתי מעולם. ואני בקשה מהשם יתברך שקריאה זו של 'שמע ישראל' תישאר חקוקה בזיכרוני לנצח.

בימי המלחמה הללו, מלבד מה שראינו השגחה פרטית ואלוקית על כל צעד ושעל, ראינו גם באותם ימים טרופים את הלב היהודי הספוג כולו אמונה פשוטה. לראות מה גדולה ועמוקה האמונה בהרי המושרשת בלב היהודי זה הטוב שלמדתי מהרע.

אותה קריאת 'שמע ישראל' שבאה מתוך אמונה תמימה, פתחה בפניי מעיינות חדשים של אהבה ודרך ארץ כלפי בני ובנות ישראל, יהיו מי שיהיו!

 הנני משוכנע על יסוד עובדות שליבו של יהודי ער לכל דבר שבקדושה, אלא שבמקומות שונים הוא במצב של התעלפות ועל המעוררים, המחנכים והמדריכים לעורר את היהודי מהתעלפותו." (משיחת והתוועדות פורים ת"ש 1940).

המסר המאלף אותו מעביר אדמו"ר הריי"צ אלינו ולפיו כל יהודי באשר הוא ובכל מצב שהוא לבו ער לכל דבר שבקדושה וכשזה מגיע לרגע בו הוא נאלץ לגלות את נקודת היהדות הבוערת בתוכו, מתגלה הטוב ועצם הטוב החבוי בו ומתנקז לו לרגע אחד בו כולם יחד זועקים 'שמע ישראל'!

וזו הסיבה היחידה בגינה צריך לאהוב כל יהודי ויהודייה באשר הם יהיו מי שיהיו! ולנהוג כלפיהם בדרך ארץ ובכבוד!

אתמול ראינו, שמענו וחווינו כולנו את זעקת שמע ישראל האדירה המרגשת ומרטיטת הלב שבקעה מכל גווני העם כולם יחד אנשים נשים וטף נאספו מכל רחבי הארץ מכל החוגים מכל העדות ומכל הזרמים!

נקודת היהדות היא זו שעיצבה אותנו ובנתה אותנו כעם, היא זו שהקושרת ביננו ומאחדת אותנו כעת, והיא זו האחראית על גורלנו ועתידנו כעם וכחברה בארץ ישראל לעד ולנצח נצחים.

אויבנו האכזריים והגרועים מחיות, רצו להשמיד להרוג ואבד היה לא תהיה את העם היהודי בשבת שמחת תורה! הם היו שם לא בגלל שלצדם חיים, מתיישבים, ימניים או שמאלניים, הם היו שם כי לצדם חיים יהודים! ולא משנה איך הם נראים, מה דעותיהם, האם הם שומרים בגלוי על מסורת ישראל, או מה השקפותיהם הפוליטיות? זה ממש לא עניין אותם, מה שעניין אותם זה רק דבר אחד כולכם יהודים!

זה בדיוק מה שרצה המן הרשע לחולל לעמינו היה לא תהיה, הוא טען בלהט וגרם למלך אחשוורוש בדברי ההסתה הארסיים שלו להטיל את הגזירה על עם ישראל, ומה הייתה טענתו?  "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם!" 

המן ניסה לרקוד על כך שעם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים! אך שכח לגמרי את מה שהוא עצמו אמר באותו משפט, 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד'- זהו הסוד הגדול השומר עלינו לאורך כל ההיסטוריה אנחנו עם אחד! לטוב ולמוטב אנחנו עם אחד לעד ולמצח  נצחים!

זכרו גם שאי אפשר לקיים מצווה זו מצווה ומצוות יש לקיים בשמחה!

בשבת שמחת תורה הושלכנו אל האירוע הכי קשה שידע עם ישראל כנראה מאז השואה האיומה שגרר בעקבתו תקופה מורכבת..

הפניות הנפשית והרגשית לא ממש בנמצא מאז, כך שההתעסקות בקיום מצוות שמחת הפורים לא ממש על הפרק אצל אחינו ואחיותינו שהאסון פקד אותם, אין עם מי לשמוח, אין על מה לשמוח הם טוענים בצדק מבחינתם, וגם לנו למען האמת אין ממש חשק לשמוח..

אז מה?, איך בכל זאת אפשר?, ומה עושים?

הסיפור הבא פתר עבורי במידה רבה את הספק סביב שאלה הזו!

כמו הרבה יהודים טובים ברוסיה גם האחים הצדיקים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק
מצאו את עצמם יום אחד מושלכים לבית הכלא העירוני, כמובן על לא עוול בכפם אלא מתוך עלילת שווא.
בתא מצחין בבית הכלא ישבו השנים במצוקה נוראה, כשבתאם ישבו וחברו פושעים גויים.
אם לא די בכך הסוהרים הוסיפו שמן למדורה והניחו באמצע תא מגוריהם דלי של צרכים.
כך שהאחים לא יכלו ללמוד תורה ולא להתפלל.

כשהגיע זמן מנחה היה רבי אלימלך עצוב, הביט אליו אחיו רבי זושא בפנים שוחקות ואמר לו:
גם כשאינך יכול להתפלל בגלל הצחנה אתה מקיים מצוה ומצוות יש לקיים מתוך שמחה…
אם כן, יש לנו סיבה לשמוח ולרקוד מה לך עצוב קום לרקוד.

החלו שני האחים לרקוד כשאליהם מצטרפים כל היהודים שבבית הסוהר.
השירה והריקודים הרקיעו שחקים עד שהאסירים הגויים התפלאו: לשמחה זו מה עושה?
ובמסדרונות בית הסוהר נשמעו קולות היהודים שמחים!… היהודים שמחים!…
הגויים שואלים על מה ולמה ותשובה אין, היהודים עסוקים בשירה וריקודים ואינם עונים
רק הצביעו על הדלי.

זמרת החסידים וקולות הריקודים הגיעו למנהל בית הכלא, וכששאל לסיבת הרעש והריקודים
ענו לו שבגלל איזה דלי שנמצא באחד התאים היהודים שמחים. צעק המנהל: הוציאו את הדלי משם תיכף ומיד. מיד נענו הסוהרים לפקודתו והוציאו את הדלי. לפתע פתאום נפסק הרעש פסקו הריקודים
והיהודים החלו בהתרגשות את תפילת המנחה…

גם לנו אין אפשרות מבחינה נפשית ורגשית לקיים את שמחת הפורים השנה כמו שהיינו רגילים עד עתה כבכל שנה, אבל זו הנקודה שגם כשאין אפשרות לקיים מצווה מאיזו סיבה שלא תהיה חייבים לעשות זאת בשמחה, כי גם חוסר האפשרות לקיימה הנה ציוויו של ה' יתברך שלא לעשות את המצווה במקום (עולם), בזמן (שנה), ובסיטואציה (נפש) שלא ניתן לקיימה! ואם זה רצון ה' אז אני חייב לקיימו אבל בשמחה!

אם קשה לנו לשמוח מאיזו סיבה שלא תהיה ובצדק רב מבחינתנו, אך ה' יתברך רוצה שנשמח אנו מחויבים לעשות הכל, אבל הכל כדי להיות בשמחה!

יעזור ה' יתברך ובפורים זה נזכה לחגוג יחד עם כל אחינו ואחיותינו החטופים ובני משפחותיהם ועם כל חיילינו ועם ישראל כולו יחד את שמחת הגאולה האמיתית והשלימה בבית המקדש אמן!

שבת שלום ופורים שמח

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה