נפשה נשפכת 

משפט כל כך פשוט לכאורה, כל כך בנאלי. אל המשכן בשילה נכנסת אישה מרת נפש. היא מוצאת לעצמה פינה ונעמדת להתפלל. ממלמלת בדביקות. רק שפתיה נעות, אך קולה – לא נשמע. היא צועקת צעקה גדולה בפנים, אבל כלפי חוץ – קול דממה דקה.

יושב במשכן הכהן הגדול, איש צדיק, זקן ומכובד. הוא מביט בה מהצד וזה נראה לו מוגזם. זה בסדר להתפלל, זה מצויין לבקש מה', זה נצרך, ואפילו מצווה, אבל יש גבול!

"את מרבה מידי בתפילה" הוא מוכיח אותה. "כמה את יכולה להיות מרוכזת בעצמך, ולבקש על הצרכים האישיים שלך, בעודך בבית ה'?! הזיזי את עצמך קצת הצידה, ופני מקום לקדושה, כאן בבית הזה".

"אני לא סתם מרבה בתפילה" משיבה האישה לכהן, כל עצמותיה אומרות ביטול. יראת כבוד עמוקה מציפה אותה. "אני שופכת את נפשי לפני השם, ומבקשת ממנו בן, לא עבור עצמי. לא מתוך רגש אנושי (ובעיקר נשי) טבעי, לא בגלל שיקולים אישיים ואנוכיים, ולא למען אינטרס כזה או אחר. אני מבקשת מהקדוש ברוך הוא בן, שיוקדש לו, שיעבוד אותו, שיעשה לו נחת. מבטיחה לתת לו את הבן הזה. אני רק רוצה, שהקדוש ברוך הוא יאפשר לי לתת לו בצורה הטובה ביותר. זה היעד לו אני שואפת. זו המטרה שאליה אני מכוונת".

הכהן הגדול שומע ומהנהן בראשו בהסכמה. כעת הוא מבין את תנועת הנפש של העומדת מולו, ומברך אותה, שה' ימלא את משאלות ליבה.

אחרי שנים ארוכות, קשות ומייסרות של כאב מחד, ותקווה מאידך; שנים של ציפייה מהולה בצער עמוק – היא נפקדת. סוף כל סוף נולד לה בן, ועוד איזה בן.

היא מתמסרת לגידולו ולחינוכו, ובמשך שנתיים ימים היא אינה מצטרפת לעלייה לרגל השנתית למשכן; היא נכונה לוותר על טובתה הרוחנית, על החוויה הקדושה ועל הגילוי האלוקי שהיא יכולה לספוג ולקבל במשכן – לטובת גידולו של הילד בו חנן אותה ה'. רק אחרי שנתיים היא עולה אל משכן שילה עם הילד, הנער אליו התפללה, כדי לקיים את הבטחה. משאירה אותו שם. מפקידה את חינוכו בידי הכהן שבברכתו נולד, שילמדהו היאך לשרת את ה', וכיצד לטפס במעלות התורה, היראה והקדושה.

* * *

נשמע לך מוכר, הסיפור הזה?

שמעת אותו פעם?

מזהה את הדמויות?

ברור שכן.

זאת חנה אֵם שמואל, ועלי הכהן.

ברור לנו, שלא מדובר רק בסיפור יפה ומרגש, חלילה. מובן לנו היטב, שהסיפור נועד ללמד אותנו מסר.

מהו המסר המיוחד, שאפשר ללמוד מהסיפור הזה? סיפורי ניסים יש הרבה. אנחנו יכולים למצוא בתורה כמה וכמה סיפורי ניסים שילמדו אותנו על ידו הגדולה של הקדוש ברוך הוא; על יכולתו לפקוד עקרות, לנצח אויבים ולשבור את גדרי הטבע.

סיפורה של חנה איננו עוד נס כזה. יש בו מסר שאמור ללוות אותנו, בעזרת השם, כל הזמן.

כשאת עומדת מול הנוכחות הגדולה שלו

כמה פעמים בחייך הרגשת שחסר לך משהו, שאת זקוקה למשהו שאין לך?

בהנחה שכולנו בני אדם עם נפש בהמית, ובהסתמך על הכלל 'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים', כנראה שזה קרה יותר מפעם־פעמיים.

מה את עושה במצב כזה?

כמובן – מתפללת. פונה להשם הכל יכול ומבקשת את צרכייך ואת משאלות לבך, במילים פשוטות:

השם, תן לי פרנסה טובה, בלי דאגות.

תן לי להיות בריאה, בעלת כוח, אנרגיה וחיוניות.

שלח לי חתן,

תן לי ילדים,

תעשה שאתקבל לעבודה,

שידוכים טובים לילדים,

שאספיק את האוטובוס,

שאגיע בזמן ל…"

וכן הלאה והלאה, בכל תחום, מצב וזמן בחיים.

למה מבקשת את כל הצרכים האלה? מה הסיבה שאת רוצה בהם ומרגישה זקוקה להם?

יכול להיות שאת חושבת עכשיו 'מה זאת אומרת? כי אני רוצה שיהיו לי חיים טובים. אני רוצה להיות בריאה, זקוקה לכסף כדי לכלכל את עצמי. רוצה להקים בית ומשפחה כי זה יגרום לי אושר, מעוניינת להתקבל לעבודה כדי לממש את כישוריי ולעסוק במשהו שיעניק לי תחושת סיפוק, רוצה להספיק את האוטובוס כדי להגיע בזמן ליעד שלי'.

אם אלו המחשבות שלך – זה בסדר. זה סימן שאת אנושית. ה' רוצה שתבקשי ממנו את מה שאת צריכה, זו מצווה מהתורה.

אבל אם תחשבי עוד רגע, אולי תציף אותך בושה.

את עומדת לפני השם, איך את יכולה להיות כל כך אגואיסטית?

יש פה נוכחות אלוקית, את לא אמורה לתפוס מקום בכלל.

את עומדת מול מלך מלכי המלכים. זה הזמן הכי מתאים בו תחושי ביטול וקטנות מול הנוכחות שלו, בעוד שהנוכחות שלך תצטמצם קצת.

אם כך, כיצד יתכן שרוב רובה של תפילת שמונה עשרה, החלק הנעלה ביותר בתפילה, עוסק בבקשת הצרכים האישיים שלנו? הרי כשאני מבקשת מה' שימלא לי צורך כלשהו, אני אמורה לרצות באמת את מה שאני מבקשת. לא מהשפה ולחוץ.

אם כן, איך אפשר להתעסק בצורך אישי שלי הקטנה, בזמן כל כך מרומם?

הסיבה האמיתית שאני רעבה

באה חנה, ונותנת לך משקפיים שרואים דרכם עמוק, ראיה שחודרת אל הפְּנים. היא גורמת לך להבין, שבעצם כל מה שאת רוצה, את אכן רוצה – אבל, לא בשבילך אלא כדי להגשים בצורה הטובה ביותר את רצון ה'.

הקו של הנפש האלוקית שלך הוא כזה: "ה', תן לי בבקשה בריאות כדי שאני אוכל לעבוד אותך עם כל איבריי וגידיי, במלוא הכוחות. כך שכל חלק בגופי ובנפשי יוכל לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

ה', תן לי בבקשה פרנסה טובה כדי שאוכל לכלכל את משפחתי ברווח ובכבוד, כמו שמתאים לבני אברהם יצחק ויעקב. תן לי שפע כדי שאוכל לתת צדקה בהרחבה, ולהכניס הרבה אורחים.

תן לי חתן חסידי, כדי שאזכה להקים בית נאמן על יסודי התורה והמצווה, בית שמואר באור החסידות, כזה שיעשה לך נחת ויזרז את בניין בית המקדש השלישי.

תן לי ילדים בריאים, שיוכלו לעבוד אותך בכל חושיהם, באופן הטוב ביותר, ותזכה אותי להדריך אותם בדרך זו.

ה', עזור לי לממש בצורה הכי טובה את כל הכוחות, היכולות, הכישרונות והמתנות שנתת לי, כדי לעשות לך דירה נאה בליבי פנימה, ובחלק שלי בעולם, וכן כדי שאוכל באמצעות עבודתי, להיות לעזר ליהודים נוספים", ועוד על זו הדרך.

אולי זה נראה לך חיצוני, מעושה ומזויף. את חושבת לעצמך: 'אני הרי יודעת מי אני. כשאני מבקשת את צרכיי, אין לי בראש מחשבות נעלות ואלוקיות שכאלה. אני חושבת על עצמי וזהו'.

אבל זה לא נכון.

הבעל שם טוב אומר על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" שהסיבה שאדם רעב או צמא, כי הנפש צמאה לניצוץ האלוקי שבאותו מאכל או משקה, ומשדרת לגוף את הרצון הזה כרעב או צמא. היא מדברת עם הגוף בשפתו, כדי לזכות להקשבה והיענות מצידו, אבל באמת היא מבקשת לברר את המאכל או המשקה כדי להעלות אותו ולהתעלות בעצמה.

כך גם בענייננו: הנפש שלך רוצה לעבוד את ה' ולמלא את רצונו בשלמות. והיות שה' רוצה דירה בתחתונים, יש צורך שהנתונים התחתוניים והגשמיים שלך, יהיו בהתאם לרצונו, ויאפשרו לך לעבוד אותו כמו שצריך. הנשמה מעבירה את המסרים שלה בצורה שגם הגוף ישמע, בסגנון של 'אני'. "אני רוצה", "אני צריכה". אבל לאמיתו של דבר, הנשמה צועקת: "ה' רוצה". אנחנו רק צריכים לבטא את הצעקה שלה באופן גלוי, לומר ברור: "השם, עשה למענך!"

תתחילי לתרגל את זה, תתאמני. בסופו של דבר, הפנים והחוץ שלך יהיו מסונכרנים. גם אם עכשיו זה עוד לא המצב – ה' יענה לתפילותייך ולתפילות כל בניו ובנותיו, ויספק כל צורכיהם הגשמיים כדי שנוכל לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.

(מעובד על־פי ליקוטי שיחות כרך י"ט, שיחה לר"ה-ו' תשרי, עמ' 291, 293 ואילך)

באדיבות מגזין עטרת חיה