שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-31 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.

השבוע התמודדנו עם נושא רגיש התלות בקשר ביחסים בינלאומיים עם ידידתנו הגדולה ארה"ב הנוגעים לקיומנו בעת מלחמה לאור הודעת נשיא ארה"ב על עיכוב במשלוחי נשק לישראל.

מה נכון לעשות? ומה לא נכון לעשות? כיצד לעשות? האם להגיב? שאלות רבות ותגובות רבות הופרכו לחלל האוויר, אני לא מתיימר לנסות על שאלה זו..

אך מה שברור לי יותר זה שכנראה כל מי שבחר להגיב (כפי שקורה בכל נושא בו אנו בוחרים להגיב) דיבר בעצם את עצמו את מי שהוא מייצג באישיותו הייחודית לו דרך התגובה שבחר להגיב!

איפה זה פוגש אותנו: פגיעה ישירה בבטן הרכה של כולנו איך יכול להיות אנחנו שואלים? איך הם עושים לנו את זה? למה הם עושים לנו את זה? הלא הם בעלי בריתנו הקרובים ביותר? בוודאי מאחורי הקלעים יש דברים שאנחנו לא יודעים ולא רואים את השלם שבתמונה הכוללת, והם מתכוונים להיטיב אתנו!

שאלות נוקבות ללא תשובות של ממש, אך כדאי לנסות להרחיב את נקודת המבט על נושא רגיש ועדין כל כך, אך מורכב לא פחות מנקודת מבט יהודית, חסידית ופסיכותרפית.

הציווי 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' זה לא רק מי שלא רואה אלא גם מי שלא יודע שמשיאים לו עצה שאינה הוגנת לו!  כשנותנים עצה לזולת היא חייבת להיות מותאמת מדויקת והוגנת עבורו!

השבוע נקרא בפרשת קדושים

רוב הנושאים המדוברים בפרשתנו עוסקים במצוות על התפר שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ועל הקשר שביניהם. אחד מהם הנה הזהירות מלתת מכשול  לפני עיוור כפי שמובא במקרא:

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה". (פרק י"ט פסוק י"ד ).

רש"י על אתר מפרש: וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל – לִפְנֵי 'הַסּוּמָא-בַּדָּבָר' לֹא תִּתֵּן עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. אַל תֹּאמַר: מְכוֹר שָׂדְךָ וְקַח לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנוּ.

וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ – לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת, לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ: וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ. וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ, וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ: 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'.

בהסתכלות ראשונה כשמתבוננים בפסוק זה, פירושה של המילה 'מכשול' יתפרש כלפי הזולת. כלומר: היזהר מלתת מכשול לפני עיוור.

רש"י מפנה אותנו לפן עמוק יותר ומשמעותי: המילה 'מכשול' מופנה אמנם כלפי הזולת, אך הזהירות עליה מצווה נותן המכשול עולה על הזהירות מסתם מכשול הניתן לפני עיוור.

אם נתבונן בפירוש המילה 'עיוור' נגלה שהיא אינה מתייחסת רק לאדם  עיוור, זה שאינו רואה פיזית, אלא הפירוש המורחב של המילה עיוור לפי כוונת הכתוב כאן הנה גם כלפי אדם הרואה פיזית אך אינו רואה את כוונת הלב של חברו 'סומא-בדבר'.

התורה מתארת אדם הבא ליטול עצה מחברו ואיננו יודע האם העצה שהשיא לו היא טובה או רעה? ועל כך מצווה התורה 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה'. אל תנצל את העובדה שמבקש העצה איננו יודע מה מחשבותיך וכוונתך הוא אמנם 'עיוור לדבר', אך ה' יתברך מכיר ויודע מחשבותיך וצפונות לבך וכוונותיך, לכן 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה'!

רש"י מצטט את פירוש 'התורת כהנים' לפסוק זה ובו הובאו שלש דוגמאות המבארות פסוק זה ומתוכן בחר רש"י פירוש אחד .

והוא: מאדם הנותן עצה לחבירו, וז"ל התורת כהנים: "אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

הרבי מליובאוויטש מפנה את תשומת ליבנו לדבר מעניין והוא: לכאורה מדוע צריך רש"י להביא בפרושו לפשוטו של מקרא את סוף דברי התורת כהנים לפירוש זה "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". הלא גם ללא סיום זה הדוגמא לעניין של 'ולפני עור' ברורה דיה, שהרי עצה שאינה הוגנת לו נתן לו חברו?

עוד שואל הרבי: מדוע בחר רש"י דווקא את הדוגמא השלישית והאחרונה לפסוק זה ולא את שתי הדוגמאות הראשונות המדברות אף הם בעניין עצה שאינה הוגנת לו ?

הדוגמא הראשונה בה נוקט רש"י הנה: "אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו לסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב" (שיכהו שרב ושמש) .

הדוגמא השנייה הנה: "בא ואמר לו בת איש פלוני מהי לכהונה, אל תאמר לו כשרה והיא  אינה אלא פסולה" .

בעקבות תהיות אלו מבאר הרבי: שרש"י רוצה לחדש בדין של 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול' דין חדש שעד עכשיו לא הוזכר בתורה בהקשר של מצוות 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול' כדלהלן .

עד עכשיו למדנו בתורה שמהות האיסור של 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול' הנו פשוטו כמשמעו': אסור להניח מכשול אשר העיוור עלול להינזק בגללו . כמו: האיסור של "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה… בעל הבור ישלם…" . כלומר התורה למלמדת אותנו שאסור להניח 'מכשול' או לבצע פעולה העלולה לגרום נזק לזולת.

לפי זה יובן מדוע רש"י אינו מביא את שתי הדוגמאות הראשונות מתורת כהנים משום: שבדוגמאות הללו המהוות אזהרה לאדם, הדגש הנו על עצה שאינה הגונה לאדם, והן נכללות בהסבר שעל דרך הפשט בעניין של "כי יפתח איש בור", שהרי בעצה זו גרם נזק לחברו .

ואף הדוגמא הנוספת שמביא רש"י אף היא נכללת בעניין של "כי יפתח איש בור", משום שאם אסור לגרום לזולת נזק גשמי בגופו ובממונו, עאכו"כ שאסור לגרום נזק בנפשו של הזולת על ידי שיעבור עבירה .

אמנם בדוגמא השלישית והאחרונה מתורת כהנים שמביא רש"י מודגש עניין אחר לחלוטין הבא לידי ביטוי במילים: "ואתה עוקף עליו ונוטלו" .

במילים אלו בא רש"י להדגיש שהבעתיות איננה בעצם העסקה שעשה עם 'הסומא בדבר' בכך שגרם 'לסומא בדבר' להחליף שדה בחמור, כי יתכן שלצורך פרנסתו של הסומא חמור יותר יעיל עבורו מאשר לעבוד את שדהו.

שהרי חמור עובד הן ביום והן בלילה, ובנוסף לכך אין טרחה רבה לבעליו, שהרי הוא נושא את המשאות הכבדים, זאת ועוד עבודתו של החמור מפיקה רווח מידי, או לאחר זמן קצר בלבד .

לעומת זאת העבודה בשדה היא רק ביום, ובנוסף לכך נדרשת טרחה מרובה עמל ויגיעה של בעל השדה בכל המלאכות חרישה, זריעה, השקיה, קצירה, ועוד..

זאת ועוד הפקת הרווחים מן השדה היא רק לאחר תקופה ארוכה מאוד לאחר הקצירה, ואף יותר מכך לאחר אסיפת התבואה .

אלא: הפגם הוא בכך ש"ואתה עוקף עליו ונוטלו", כלומר אין מדובר כאן על גרימת נזק ישיר 'לסומא בדבר', אלא על נתינת עצה שאינה "הוגנת לו"!

ז"א: כאשר נותנים עצה לזולת יש לחשוב רק על דבר אחד: כיצד העצה תהיה מותאמת והוגנת עבורו, ולא על התועלת האישית שהיועץ יכול להרוויח מכך!

חידוש זה מתבטא דווקא בדוגמא האחרונה המובאת בתורת כהנים, משום שאף אם מקבל העצה לא יינזק כלל מעצה זו, בכל זאת אסור לתת לו עצה שאינה הוגנת לו!, משום שעצה שאינה ניתנת עבור האדם הדורש ומבקש עצה ואינה מופנית למענו, צורכו וטובתו זאת עצה שאינה הוגנת לו ואת זאת אסרה התורה!

התורה מלמדת אותנו שכאשר נותנים עצה לזולת יש לחשוב אך ורק על טובתו של הזולת, ולראות את צרכיו של האחר-'הוגנת לו' ולא לחשוב על רווחים אישיים-'ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו'  .

ועל זה אומר רש"י 'ולפני עיוור לא תתן מכשול', לפני 'הסומא בדבר' לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו, במכשול האמור כאן הכוונה היא אף שהמכשול לא גרם לזולת נזק כלל ובכל זאת מכשול הוא 'לסומא בדבר'!

משום: שמקבל העצה סבור שהיועץ מעניק לו עצה שהיא 'הוגנת לו" ,ואילו נותן העצה מרמהו בכך שהוא מעניק לו עצה המשרתת את האינטרס האישי  שלו!

לפי כל האמור אומר הרבי יובן מדוע רש"י בנוסף לנאמר בתורת כהנים מרחיב מאוד בביאור העניין של הציווי וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ: "לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת, לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ  הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ".

משום: ששיטת רש"י בניגוד לתורת כהנים היא שלא אכפת לנו אם העצה למעשה נתגלתה כטובה למקבלה, אלא השאלה היא רק לגבי דעתו וכוונתו של היועץ האם בשעת נתינת העצה הוא חשב אך ורק על הזולת וראה את טובתו או לא!

ואת זאת אין לדעת אף לאחר שרכש היועץ את השדה, כי יתכן שבשעת הענקת העצה לא חשב כלל על רכישת השדה ורק לאחר מכן נולד אצלו הרעיון לרכישת השדה .

על זה בא ציווי התורה: "ויראת מאלקיך" המכיר מחשבותיך ויודע את הרהוריך בעת הענקת העצה!

לפי התפיסה הייחודית הזו ולפיה 'מכשול' מתייחס לכוונות האדם ולא לתוצאות בפועל אף אם היו טובות בסופו של דבר, יובן מדוע את מלוא האחריות והיחס ל'מכשול' לתוצאותיו ולהשלכותיו, גם את האפשרות שאולי הנכשל ממכשול זה יחשוב על משיא העצה שהוא התכוון לרמות אותו, מפנה התורה כלפי נותן המכשול!?

מכיוון שכל היחס בין היועץ למקבל העצה מושתת על מערכת אמון מוחלטת, שלכן נתן מקבל העצה אמון ביועץ ובא לקבל עצה טובה .

א"כ כאשר ידוע למקבל העצה שהיועץ רימהו וחשב בעצם על עצמו, ואף אם באמת לא חשב היועץ בנותנו את העצה על עצמו אלא על חברו, אך בסופו של דבר כאשר יראה חברו שהיועץ קנה את השדה לעצמו מיד תעלה בדעתו המחשבה, בטח הוא תכנן זאת מראש!

זה נכון שאין בעיה עקרונית בזה שהיועץ קונה לעצמו את השדה לאחר שחברו מכר אותה שהרי זה נהנה וזה לא חסר, ובפרט שליועץ לא הייתה שום מחשבה על כך שהוא יקנה את השדה של חברו, אבל את זה צריך לדעת, לקבל, ולהבין, מקבל העצה, וזאת על מנת לשלול מחשבה זו ממנו .

ועל כך מזהירה התורה "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", דהיינו אתה היועץ היזהר מלתת מכשול לפני חברך, ומהו המכשול ? אותה מחשבה שתעלה על דעת חברך האם באמת חברי חשב עלי או שמא על עצמו, האם באמת אכפת לו ממני או שמא… ?

מכשול זה אתה חייב למנוע בכל מחיר שבעולם, וזאת אך ורק בשביל שלא להכשיל את חברך במחשבה שכזו עליך!

ואף אם מחשבתך כנה ובאמת חשבת על עצמך ממניעים טהורים ולא בכדי לרמותו, אך חברך לא יודע זאת, עדיין אסור לך לומר: מה אכפת לי מה הוא יחשוב עלי, הרי ממילא לא נגרם לו שום נזק מעצתי? משום שלמחשבה של הזולת עליך ישנה משמעות והשלכות עליך ועל אחרים!

וכפי שהובא בספר 'היום-יום' בתאריך י"ב כסלו- "מקובל בידינו בשם מורנו הבעש"ט כששומעים דבר לא טוב על אחד מישראל גם אם אין מכירים אותו צריך להצטער צער רב כי אחד מהם הוא בוודאי לא טוב, אם אמת הדבר שמספרים על פלוני הלא הוא לא טוב ואם אינו אמת הלא המספר נמצא במצב לא טוב" .

כל זאת משום שבעצם נתינת מקום למחשבה מעין זו, הזולת יחשוב עליך שאתה מכשילו ב-"ולפני עיוור לא תיתן מכשול" .

וכפי שמובא בספר חסידים ספרו של רבי יהודה החסיד: "אל תבא לקחת עצה ממי שאתה חושדו שמא יעצך לפי דעתו לטוב לך ואל תצלח בדבר וע"י כן תחשוד אותו ותאמר לו לדעתו יעצני רע ושמא נקי הוא בזה הדבר ואז יחשוב לך העוון כי חשדת בכשרים". (פסקא קל"ג).

במילים אחרות: אף בנתינת מקום לחברך לחשוב עליך מחשבות לא טובות בין אם הם נכונות בין אם לאו, אתה לא משחק תפקיד ואינך צד בעניין, כלומר מה הוא יחשוב עלי, או בכלל לא אכפת לי מה הוא יחשוב עלי!

הצד המרכזי בעניין זה הוא הזולת ולא אתה, אין לך שום היתר ואף איסור להכשיל את חברך במחשבה לא טובה עליך או על כל אחד אחר .

כך שבסופו של עניין תמיד הזולת הוא מרכז העניינים כאשר אתה בא לתת עצה לחברך. עליך לחשוב כל הזמן עליו ועל טובתו ולהיזהר מכל מעורבות ונגיעות אישיות!

וגם כאשר נתינת המכשול מתייחסת אליך ולא לזולת, הסיבה לכך באמת היא הזולת ולא אתה!

מה אם כן נדרש ממני לעשות על מנת למנוע מחשבות כאלה מחברי? לחשוב על הזולת וטובתו  ולהפסיק להתעסק עם האינטרסים האישיים שלי טובתי והנאתי האישית!

ובמה מתבטא לחשוב על הזולת וטובתו? את זאת למדנו רש"י: האם ברור לאדם שהמעשה שעשה לא יכשיל את חברו בחושבו שמא לרמותו נתכוונתי? .

נוספה לכך: גם מידת האכפתיות, האם נוגע לי שלא אכשיל את חברי במחשבה לא טובה עליי באותה מידה שלחברי נוגע לא להיכשל במחשבה לא טובה עליי?!

מהחידוש המיוחד של רש"י מלמד אותנו הרבי הוראה נפלאה בעניין אהבת ישראל: עד כמה חייב יהודי להתמסר ולהשקיע למען טובתו של יהודי אחר .

לא די בכך שהתנהגותך מביאה לזולת תועלת במעשה, אלא ישנה חשיבות מיוחדת גם לדרך בה הבאת תועלת זו .

כאשר אתה מיטיב עם זולתך עליך לצאת לגמרי מעצמך ולחשוב אך ורק על מצבו של הזולת, כך שלא תהיינה מעורבות בעצה זו שום נגיעות אישיות!

ומסיים הרבי: זהו קיום אהבת ישראל באופן של "ואהבת לרעך כמוך", רק כאשר חשים ש-'רעך' הוא בפשטות כמוך ממש, אין זה זולת אלא חלק ממך, שזו המשמעות האמיתית של אחדות ישראל, אז חושבים על 'רעך' באופן המעסיק אותך לחלוטין 'כמוך' ממש!

ממי באת לבקש עצה?

סוחר עצים בא פעם לניו-יורק לראות את אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, (1880–1950) כדי לבקש את עצתו ואת ברכתו.

אחרי שהקשיב לדאגותיו של איש העסקים ונתן לו את עצתו, שאל אותו הרבי: איך הילדים שלך? "מצוין", השיב האב הגאה. "הם מקבלים ציונים גבוהים בבית הספר ממש גאונים! אין ספק שהם יתקבלו לאוניברסיטאות הטובות ביותר במדינה"…

"ומה ביחס לחינוך היהודי שלהם? מדוע שלא תשלח אותם לישיבה, כדי שיהפכו ליהודים שומרי מצוות ועתירי ידע גם יחד"? "רבי זה עולם אחר כאן, באמריקה. השכונה שבה אני חי, החברים שלהם, זה פשוט לא יהיה מתאים"…

"התורה נצחית בכל הזמנים ובכל המקומות", התעקש הרבי. "אמריקה אינה שונה בעניין זה. אתה יכול וצריך לתת לילדיך חינוך יהודי".

אבל איש העסקים לא הסכים לכך. הרבי הסביר, טען, התחנן וביקש, אך המבקר נשאר בסירובו.

"אני לא מבין", אמר לבסוף הרבי. "לא אני ולא אבי עסקנו מעולם בעסקים. אך אתה הגעת לכאן מקליפורניה לבקש את עצתי על ההחלטות העסקיות החשובות לך ביותר. ומצד שני, ביחס לחינוך ילדיך שהוא התחום שלו הקדשנו אני ואבותיי את כל חיינו אתה לא מוכן לקבל את עצתי"?!

הוו זהירין ברשות ואל תתוודע לרשות! וההקבלה לרשויות האדם השולטים על גופו ואבריו של האדם שהנם המח-הלב-והכבד המכונים 'מל"ך' והשפעתן על האדם והזהירות הנדרשת מהאדם בייחס אליהם!

השבוע נקרא בפרק ב' בפרקי אבות המשנה השנייה עוסקת ברשויות החוק והיחס אליהן, הן לממשל בין לאומי, בין יבשתי, אזורי, מוניציפלי, עירוני, או מועצה מקומית. והזהירות הנדרשת מהאדם מהן!

וכפי שנכתב בלשון המשנה:

"הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ".

בפרק א' בפרקי אבות משנה ט' ישנה התייחסות נוספת לרשויות והיחס אליהן: "שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת".

הרבי מליובאוויטש עומד על דיוק הלשונות השונים ביחס לזהירות מהרשויות ומשמעותן.

בנוסף מאיר הרבי מכיוון שפרקי אבות מכונים 'מילתא דחסידותא' (דברי חסידות) הקשורים עם מי שעושה ונוהג בחייו 'כחסיד המתחסד עם קונו' לפנים משורת הדין, איזו הוראה ניתן ללמוד מכך בעבודת האדם את בוראו? יתרה מזו איך הקשר עם הרשויות מהווה ומשמשת הוראה לכל אדם? בדרך כלל הקשר עם השלטונות הנו של אנשים ספציפיים המקושרים ומחוברים לרשויות ומדוע נכתבה הוראה זו במשנה הפונה לכל אדם?

מסביר הרבי: הרשויות בדברי המשנה מתייחסות גם לרשויות האדם, רשויות האדם הינן החלקים החשובים והמשמעותיים ושליטי גוף האדם האחראים עליו והם המח, הלב והכבד המכונים מל"ך. האדם סר למרותם של מוחו לבו וכבדו על פי הבנתם את מצב הגוף ותפקודו וניהולם את מרחב הגוף בהתאם למצבו!

בנוסף לשליטי הגוף ישנם את שליטי הנפש בגוף האדם והם שני יצרי האדם היצר הטוב והיצר הרע. המנהלים את המאבק לשליטה על גוף האדם ונפשו.

ועל כך באה הוראת המשנה: הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת!

על האדם מוטלת החובה והזכות לסור ולהישמע לעצתם של שליטי גופו ונפשו כדי לקיים את גופו ונפשו בצורה הנכונה והטובה ביותר עבורו וכפי רצון ה' יתברך!

אך לצד זאת נדרשת ממנו זהירות, להיזהר מלהתוודע אל רשויות הגוף והנפש יתר על המידה כאשר ההוראות חורגות ממטרת בריאתו והגשמת ייעודו בעולם כפי שה' יתברך רוצה ממנו!

לא רק מהיצר הרע צריך האדם להיזהר: משום שכל מטרת היצר הרע המנסה להדיח את האדם מלקיים את רצון בוראו אינה אלא בכדי לנסותו האם יעמוד הוא בניסיון, יאזור אומץ, יתעקש ויתמסר לקיים אך ורק את רצון ה' יתברך! היצר הרע אף הוא חפץ בכל מאודו שהאדם לא ישמע אל עצתו, אלא יעמוד בניסיון!

אלא אף מעצת היצר טוב צריך האדם להיזהר! לכאורה מדוע יש להיזהר מעצתו של היצר הטוב המשדל את האדם בכל כוחו לעשות אך ורק את רצון בוראו?

על כך באה התשובה בהמשך דברי התנא במשנה: "שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ".

גם היצר הרע החפץ בתוך תוכו שהאדם יעמוד בניסיון ואף היצר הטוב המוביל את האדם בגלוי לעשות רצון ה' יתברך, מונעים מאינטרסנטיות גם אם היא אינטרסנטיות קדושה ונעלה!

והיא: שהאדם יסור אל עצתם ויעשה את רצון ה' יתברך ירגיש את התועלת האישית שתצמח לו מכך!

שהאדם יחוש קרוב יותר, רוחני וקדוש הקרוב אל ה' יתברך! שירוויח את השכר הניתן לו על כך שעמד בניסיון ועשה את רצון ה' יתברך הן בעולם הזה והן בעולם הבא!

מטרת קיום ועשיית רצון ה' יתברך אומר הרבי איננה לשום איזה תועלת אפילו הנעלה והרוחנית ביותר שתצמח לאדם מכך!

מטרת קיום תורה ומצוות ועשיית רצון ה' יתברך בעולם הזה נועדה אך ורק לתכלית אחת ויחידה והיא להכשיר את העולם כולו למטרה שלשמה נברא והיא הפיכת העולם למקום ומשכן לה' יתברך בו יוכל ה' יתברך לגלות את שכינת עוזו. על ידי קיום רצונו יתברך ועל ידי הטוב והאור הנמשך על ידי קיום רצון ה' יתברך בשמירת קיום תורה ומצוות ועשיית טוב וחסד בעולם!

ביאור זה שופך אור יקרות על הביאור הנפלא בפירוש רש"י הנ"ל הנוגע לאופן בו נדרש האדם להשיא עצה לחברו!

האדם אמור לראות אך ורק את טובת חברו ובשום פנים ואופן לא את התועלת האישית שתצמח לו מהעצה שהשיא לחברו! גם אם חברו לא נפגע ולא מפסיד דבר מכך, ויתרה מזו אף אם בסופו של דבר מתגלה שהעצה שחברו נתן לו הנה לטובת האדם ומשרתת את האינטרס שלו, גם אז מצווה התורה על משיא העצה להיזהר ולהימנע מלהשיא לחברו עצה שאינה הוגנת לו!

תפיסה זו מתכתבת היטב עם הביאור של הרבי בפרקי אבות על כך שעל האדם להיזהר ברשות! על האדם מוטלת זהירות ואחריות מלהתוודע יתר על המידה לרשויות הגוף והנפש כדי לא לסטות ממטרת בריאתו עלי אדמות ומימוש השליחות הייחודית שהוטלה עליו על ידי ה' יתברך כאן בעולם!

וההבנה שגם התועלת הגדולה ביותר שתצמח לאדם מקיום רצון ה' יתברך, אך אינה משרתת ואינה עולה בקנה אחד עם מטרת בריאתו ובריאת העולם, הנה בגדר עצה שאינה הוגנת עבורו!

במילים אחרות הרבי מאיר את עינינו לראות את תכלית בריאת האדם ובריאת העולם כפי שבאה לידי ביטוי בדברי האדמו"ר הזקן רבי שניאור מליאדי מייסד חסידות חב"ד ומחברו של ספר היסוד בחסידות חב"ד ספר התניא: "וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵך דִּירָה בְּתַחְתּוֹנִים" (כאן בעולם התחתון) (תניא פרק ל"ג).

ולהימנע מלערב את רצונו האישי וטובתו האישית שתצמח לו מקיום רצון ה' יתברך! על האדם להתמסר אך ורק לקיום העצה ההוגנת לו! והא תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות להכינם ולהפכם למקום מותאם למשכנו של ה' יתברך.

הסבר נפלא זה מוביל אותנו להבנה שאף אנו היום בעמדנו אל מול כל אותן רשויות הניצבות מולנו ובעלות בריתנו המנסות להשיאנו עצות כאלו ואחרות שכביכול אמורות לשרת אך ורק אותנו והרואות ורוצות אך ורק בטובתנו!

אל לנו ליפול במתק שפתיים הלז, כפי שמבהיר לנו התנא במשנה מכיוון שאותן רשויות: "אֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ"!

עצה, דרך חיים והתנהלות טובה אפשר לקבל רק ממי שרואה אותנו, חושב אך ורק על טובתנו ומשיא עצה ההוגנת לנו! כל מי שמערב איזהו שהוא שיקול זר, יהיה הנכון והמדויק ביותר מבחינתו, הנעלה במטרתו, והערכי בחשיבותו, אך אינו רואה אותנו, אינו חושב אך ורק עלינו, ועצתו אינה מתכתבת עם צרכינו וטובתנו ועם מטרת בריאתנו וקיומנו כאן בעולם הזה אין לנו אפשרות לקבל את עצתו!

גם אם בסופו של דבר יתברר שהעצה הייתה לטובתנו והועילה לנו, מכיוון שבשעת נתינת העצה משיאי העצה לא ראו וחשבו עלינו וטובתנו בלבד, העצה אינה הוגנת לנו ואין לנו אפשרות לקבלה!

תפקידנו כאמור לעמוד איתנים על דעתנו ועל רצוננו לקיים אך ורק את תכלית מטרת בריאתנו! והיא לעשות כל אשר ביכולתנו להכשיר את העולם למשכן עבור ה' יתברך בקיום רצונו בתורה ובמצוות שהורה לנו! אסור לנו לסטות כמלוא נימה ממטרת העל של בריאתנו עלי אדמות להביא לקיום היעד "וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר" (ישעיהו פרק מ' פסוק ה'). בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה