כל חודש מביא איתו את הנושאים השייכים אליו:

תשרי – תשובה.

חשוון – שיגרה, וכן הלאה.

חודש אדר גזר את כל הקופונים של נושא השמחה…

בצדק, אין מה לומר… אבל למה נגרע?

הרי דווקא כעת, בשגרת אייר, אחרי תקופה לא קצרה של חג שכולו שבוע, אך מתפרס על פני חודש שלם (במקרה הטוב, למי שהתחילה בראש חודש…) זה הזמן לזריקת חיות ושמחה, הלא כן?

תכל'ס, עבודת השם בשמחה, זמנה כל השנה! השמחה חייבת לפעפע בכל דבר ועניין: תשובה מתוך שמחה, שליחות מתוך שמחה וכן הלאה.

נתחבר לשמחה הפעם מהמקום של פרקי אבות הנאמרים השבת.

איזהו עשיר? השמח בחלקו

נו, "חלקו", כולנו יודעות מה הכוונה… מה שיש ו(בעיקר) מה שאין. מה שקיבלתי וגם מה שנעבעך לא. זה מה יש. זה החלק שלך. כל אחד חלקו שלו.

ותסתדרי עם זה, ואם אפשר בלי קיטורים בבקשה!

לא חידוש, נכון?

וחסידים, חסידים שפקחים הם, אומרים על זה: איזהו עשיר? השמח בחלקו,  בחלק אלוקה ממעל ממש שלו!!!

בום, פצצה גרעינית.

רוצה להיות עשירה?

תתחילי לשמוח, פשוט לשמוח בנשמה שלך!

היא החלק שלך! היא נקודת ההתחלה, ממנה מתחילים לשמוח באמת.

נשמע מוזר? מנותק? לא קשור?

גם אני חשבתי כך…

ישבתי פעם להכין תוכן ליום גיבוש בנושא השמחה. פתחתי לתומי את הספר "שער שמחה ובטחון" וחיפשתי חומר רלוונטי, יישומי.

הייתי בטוחה שאין משימה קלה מזו.

הרי חסידות ושמחה הן כמעט מילים נרדפות!

חשבתי שהחלק הקשה יהיה לברור מתוך החומר מה להכניס ועל מה אאלץ לוותר…

מדף לדף התסכול שלי גבר… כל הציטוטים מהשיחות של הרבי מה״מ בנוגע לשמחה שהובאו שם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על שמחה הנובעת מעניינים רוחניים: שמחה מעצם קיומה של הנשמה, שמחה מהזכות לקיים רצון השם, שמחה מנוכחות השם בכל מקום…

הרגשתי במלכוד. רציתי להביא תוכן חסידי על הנושא, אבל הרגשתי שזה לא זה… התוכן הזה לא מצליח לדבר אליי ביום־יום שלי, ותיארתי לעצמי שכך גם לחברותיי…

לכי תגידי למשהי שמתמודדת (מי לא?): "הי, תשמחי שיש לך נשמה, שהשם נמצא איתך בכל מקום ובכל עניין, שאת זוכה לקיים רצון השם מלך מלכי המלכים"… הרגיש לי מנותק.

ברירה לא היתה לי… נח לי או לא:  זה התוכן החסידי על שמחה!

שיתפתי את חברותי בתהליך, כמעט התנצלתי… באמת שניסיתי.

(חסידות גם מדברת על הכוח של השמחה לפרוץ את כל ההגבלות, גם על זה דיברנו באותו ערב. סיבה לשמוח שגם הנפש הבהמית מתחברת אליה בקלות…

הרגשתי שזה כבר יותר בכלים…

אבל זה הכוח של השמחה. לא הסיבה והגורם לשמחה.)

שמחה יציבה

בשלב מסוים נכנעתי, הפנמתי שאין מנוס, כנראה הגיע הזמן להקשיב למה שמנסים לומר לי…

לאט לאט קלטתי שזה באמת לא הגיוני לתלות שמחה במשהו גשמי, שמעצם טבעו אינו יציב ולא קבוע. ולכי תבני עליו… לא יעשו לנו את זה, רבותינו נשיאינו.

באמת אין מקור אחר לשמחה!

אין דבר גשמי שאפשר לשאוב ממנו שמחה אמיתית, יציבה.

אין נתון שלא נתון לשינויים! לא קיים!

איך אפשר לצפות מיהודי להיות בשמחה כשהסיבה… מסתובבת?

פעם למעלה ופעם למטה… גלגל החיים, כשמו כן הוא…

הנכס היחיד האמיתי והנצחי שלנו הוא הנשמה, האלוקות שבתוכנו, החיבור התמידי שלנו לקב"ה. בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב.

זו אכן סיבה למסיבה…!

יש לי את הנכס הכי שווה והכי יקר, תמיד, בכל מצב!

אין לזה אח ורע בשום נכס שווה ערך אחר בעולם, בעולם! בהתחייבות.

חלק אלוקה, חתיכת אלוקות. יש למעלה מזה?

כל יהודי עשיר בעצם. קיבלנו מהשם את הערך האמיתי והנצחי: חלק אלוקה. בלי כוכביות, בלי טריקים, בלי שטיקים. בלשון אדמו"ר הזקן: ממש.

הקב"ה נתן לנו את הכל: העצם כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו!

ולמי שעדיין לא הפנימה את גודל העניין: אין שום דבר בעולם שיכול לקחת ממני את זה.

לא אני על ידי מעשיי, יהיו אשר יהיו, אפילו הרצון שלי בעניין לא רלוונטי… חלק יצוק, בילד אין. ועל אחת כמה וכמה לא אף אחד אחר.

קיבלתי ירושה מעצם זה שאני בת לעם היהודי. מבצע מטורף בלי תנאים מקדימים וללא הגבלת זמן. אני עשירה מעצם קיומו של החלק אלוקה בקרבי.

אבל! חשוב לדעת שזו עשירות סמויה. מסותרת, בטרמינולוגיה חסידית…

למה לי להסתפק בידיעה? זה הרי לא עושה לי את זה, מניסיון… העשירות לא זמינה עבורי. לא חבל?

אין עשיר אלא בדעת.

עשירות אמיתית היא השמחה בזה!!!

שמחה הנובעת מהתבוננות, מהפנמה שהחלק אלוקה שלי הפרטי הוא השורש והמקור האמיתי לשמחה. קיבלתי מה שאף נברא לא קיבל, לא העז אפילו לחלום שיקבל… בעליונים ובתחתונים, בכל העולמות כולם!

הנכס היחיד הנצחי שתמיד ישאר ברשותי הוא החלק אלוקה שלי.

כשחושבים על זה, זה בעצם… הכל.

האלוקות שבתוכי, החיבור התמידי להשם.

לעבוד על זה, לשאוף להגיע למצב שיותר מכל דבר אחר, משמח אותי החלק אלוקה שלי!

מכל הברכה שהשם מרעיף עליי, זה הכי משמעותי לי.

ולאידך גיסא, אף פעם אני לא מסכנה, לעולם אינני חסרת כל.

גם אם נדמה לי או אפילו אני בטוחה שאני פחות מוצלחת מהגיסה, חברה או כל אחת בסביבה. ומה אני שווה בכלל… וכמה אני חסרה… וכמה חסר לי…

תמיד תמיד החלק אלוקה נמצא בתוכי. כמה מסכנה אני כבר יכולה להיות אם כך?!

"אלוקי נשמה שנתת בי… כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך…" .אנחנו מודים להשם על הנשמה עוד לפני ההודיה על פקיחת העיניים! מיד אחרי "מודה אני". כי מה יותר מזה??? וכמה שווה לפקוח את העיניים ולחיות חיים חלומיים ככל שיהיו, לולא הנשמה אלוקית?

בינינו, אנחנו מכירות היטב בערך של הנשמה שלנו. בעצם (ב' פתוחה) לא שייך בלבולים.

אין אחת שתסכים להחליף אותה בעד הגשמת כל חלומותיה אחד לאחד. אמת?

בלעדיה לא שווה דבר. כל מה שהקב"ה נותן ויחזור ויתן שווה רק כתוספת עליה. תכל'ס, היא הבסיס לשמחה בכל דבר שהשם נותן.

עור פנים חלק? יתרת זכות קבועה בעובר ושב? גזרה צרה?

על כל בנות ישראל אמן!

אבל, לא זה מה שעושה אותי מאושרת!

כל זה איננו שווה לי כשחלילה העיקר חסר: עצם היותי יהודיה.

זה מה שעושה אותי המאושרת עלי אדמות.

אחר הדברים האלה…

מה נותר? דעת. הפנמה.

להפנים מה קיבלנו, אוצר שלא יסולא בפז. חלק מהבורא, חתיכת אלוקות.

התרגלנו כל כך… מגיל אפס אנחנו חוזרים על זה, חלק מעובדות החיים: כמו שהשם ברא לי שתי עיניים אף ופה, כך נפח בי נשמה אלוקית.

ככה זה, מה לא לימדו אותך בגן?

לא משהו שגורם להתרגשות מיוחדת או שמחה מתפרצת…

בפועל, מכירה מישהו חוץ מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב שרוקד מעצם היותו יהודי?

שישו ושמחו בשמחת הגאולה!

בתקופה שלנו, ימות המשיח, יש לנו את הכח לשמוח מהעניינים הכי גבוהים!

מהיותנו יהודים, שזוכים לקיים רצון השם (שמעתי אומרים על משקל מצוה גדולה להיות בשמחה, שמחה גדולה להיות במצווה… – שנזכה!)  שהשם דר בתוכנו, ש"לית אתר פנוי מיניה", ואין עניין בחיים שלנו שהוא לא נמצא בו, שהוא לא קשור אליו.

זה ההסבר לכך שחסידים הם שמחים! כי חסידות גילתה שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, ואין שמחה גדולה מזו,  שהשם בקרבנו ובתוכנו ומסביבנו ובכל מקום ובכל עניין.

כשחושבים על זה, מתחילים להבין את רבי לוי יצחק.

בשלב הבא, פשוט קמים  ומצטרפים אליו…

קדימה לשמחת הגאולה!

באדיבות מגזין עטרת חיה