שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-34 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

אחת התופעות היותר מעניינות בקרב ובחברת בני אדם בה אנו נפגשים בעת הזו בעצמה רבה הנה המפגש שלנו עם חלקים שונים שבנו שאנו פוגשים ומגלים בעצמנו, חלקים שלא הכרנו אותם לפני כן, מי זה אנו שואלים את עצמנו ? זה אני ? אני לא מכיר את החלקים האלה מאיפה הם צצו להם פתאום?

אני מדבר על סיטואציות שונות אישיות ובין אישיות שאנו נפגשים איתם כאשר אנו מחליטים להשמיע את קולנו ולהביע את דעתנו בנושאים חמים העומדים על הפרק מלחמה, חטופים, ולהבדיל פוליטיקה.

אנו מגלים לפתע שאנו נמצאים במרכז דיון או וויכוח אליו נקלענו, מדברים בהתלהבות והינף ידיים, דוחים בשאט נפש כל דעה הפוכה מדעתנו, ומרגישים על גג העולם…

אנו שואלים את עצמנו מאיפה זה בא? הרי אנחנו אף פעם לא מעיזים לדבר, או להשמיע את קולנו ודעתנו ברבים שלא לדבר על להיות במרכז המעגל, אז איך פתאום הפכנו ל'כוכבי הערב'?

אם נתבונן לרגע בתופעה נגלה בעצם שזה הדבר הכי טבעי והגיוני כאשר אנו נחשפים לדיון בנושא חם הבוער בנו ונוגע לנו בעצם הנפש! כן, גם אנשים שלא נשמע אותם מתבטאים או משמיעים את קולם בפומבי בדרך כלל, כאשר יעלה נושא שבוער ונוגע בעצם נשמתם יופיעו מול כולם ישמיעו את קולם ברמה והדברים שיצאו מפיהם יהיו קולחים ושוטפים ובעוצמה רבה הם יתלהבו ויפרצו החוצה כמו טיל בליסטי שפרץ לו מלוע של תותח..

אחד הנושאים החמים והרגישים ביותר הנו סוגיית החזרת החטופים! אנו מתחבטים בשאלה סביב הדיון בעם ובחברה איזה מחיר נכון לשלם עבור החזרתם הביתה? האם בכל מחיר? ואם כן אז במידה והמחיר עלול לפגוע בשלומנו ובטוחננו כתוצאה מהמחיר שנשלם האם נכון וראוי שנסכים לשלם כל מחיר?

לאמיתו של דבר השאלה המעסיקה אותנו באמת הנה: האם יש בכלל מחיר לנפש האדם? האם ניתן למדוד בכלל מה הערך והמחיר של נפש האדם? והתשובה ברורה מאליה אין ולא באמת יש איזה שהוא מחיר בעולם שיכול באמת להעריך את יוקר נפש האדם!

זה שאנחנו בכל זאת מתחבטים כעם וכחברה האם נכון לשלם כל מחיר או לא עבור חטופינו היקרים והאהובים? לא נובעת מערך נפשם המסולא בפז, אלא האם נכון כאמור שבשל מחיר שנשלם עבורם ונרוויח אותם מצד אחד, עלולים אנו להפסיד נפשות יקרות אחרות שעלולות להיפגע כתוצאה משחרור מחבלים רוצחים ושפלים? והאם אנו יכולים להעריך ערכה של נפש אחת אל מול נפש חברתה?

בכדי להבין לעומק את נקודת המבט המופלאה על יוקר וערך נפש האדם, כדאי שננסה להביט בה מנקודת מבט תורנית יהודית חסידית ופסיכותרפית.

רק מי שמבין ומביט אל לבו ונפשו של האדם ונותן דעתו עליו לסייע לו  ממקומו ראוי הוא שיעסוק בהערכת שווי נפש האדם!

השבוע נקרא בפרשת בחוקותי

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.

כִּי יַפְלִא – יַפְרִישׁ בְּפִיו.
בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת – לִתֵּן עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ, לוֹמַר: עֵרֶךְ דָּבָר שֶׁנַּפְשׁוֹ תְּלוּיָה בּוֹ עָלַי.

התורה דנה בסוגיא אנושית רגישה במיוחד העוסקת באדם הנודר נדר ל-ה' יתברך בו הוא מעוניין להעניק לו מצד הכרת הטוב כלפיו על אירוע בו היו תלויים חייו וניצלו דרך נס את ערך (שווי) נפשו כיצד עליו לנהוג?

ועל כך משיב ה' יתברך למשה רבינו:

וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

ורש"י על אתר מפרש:

וְהָיָה עֶרְכְּךָ וְגוֹ' – אֵין 'עֵרֶךְ' זֶה לְשׁוֹן 'דָּמִים', אֶלָּא בֵּין שֶׁהוּא יָקָר בֵּין שֶׁהוּא זוֹל, כְּפִי שָׁנָיו הוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב עָלָיו בְּפָרָשָׁה זוֹ.

כלומר: הדרך היחידה שישנה להעריך את האדם הנה על פי שנות חייו אבל את נפשו אין שום דרך בעולם להעריך!

ובמדרש רבה דרשו על הפסוק: "כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ" (איוב ל"ד, י"א). זה משה, דכתיב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". (שמות ב', י"א). מה ראה? ראה מַשׂוֹי איש על אשה וּמַשׂוֹי גדול על קטן וּמַשׂוֹי בחור על זקן. יָשָׁב וְיִשֵּׁב להם סבלותם בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן. (ל"ז פסקא ב').

אמר לו הקב"ה: אתה ישבת וְיִשַּׁבְתָּ לבני סבלותם, חייך שאתה עתיד לֵשֵׁב ולפרש לבני נדריהם: בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן. זהו שכתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה".

כלומר: זכה משה רבינו בשל כך שראה את סבלם של עם ישראל בשעבוד מצרים ונתן דעתו על כך, ודרך עיניו ולבו עורר את רגשותיו להיות מיצר עליהם ולחוש את סבלם, ודאג ליישב את סבלם.

זכה להיות זה שמיישב עבורם את השאלה כיצד להעריך את שווי נפש האדם החפץ לתת שווי ערך נפשו לה' יתברך כהכרת הטוב על כך שראה בסבלותם!

כאשר אדם עסוק בהערכת עצמו אין לא פנאי להתעסק בהערכת הזולת!

עניין 'הערכין'-(הערכת נפש האדם) הנו דבר הנתון בידי שמים, ה' יתברך מביט על נשמת האדם מנקודת מבט 'שלמעלה מטעם ודעת' – כלומר: ה' יתברך מביט על האדם ממקום בו אין נגיעה לאיזה שהיא יכולת מדידה והערכה כל שהיא ומשם הוא מעריכו. מה שדורש מהאדם להניח דעתו הצידה ולכוון 'לדעת עליון' (ה' יתברך) ולא להיאחז ולהישען על הערכת 'דעת תחתון' (הוא האדם).

הערך עצמי של האדם נמדד ממקום מוצאו: התעסקות בהערכה עצמית ממרחב תוך אישי. לעומת מדידת ערך עצמי ממרחב בין אישי.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית מודד את הערכתו בייחס לעצמו ולא בייחס לזולת. הוא מפנה את המשאבים להערכה עצמית ומשקיע את כל כוחותיו בעבודה עצמית על אישיותו, מה שמוביל אותו אוטומטית למצוא את דרכו להעריך את הזולת בגובה העיניים. הוא רואה ומביט על הזולת ממקומו שלו.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית לא עסוק בהשוואת עצמו בייחס לזולת, הוא מחפש להשתוות לעצמו. הערך שלו נשען על היותו מי שהוא ומה שהוא ומתוך כך הוא מוצא מרחב ומקום בנפשו לערך הזולת בגובה העיניים.

הערכת הזולת ממרחב בין אישי לעומת זאת נובעת ממקום בו האדם חש מאוים ומוטרד מכך שיש מישהו מלבדו שראוי או שיזכה להערכה יותר ממנו. אדם החש שלם ושלו עם ערכו ומעמדו, לא עסוק בלהעריך אחרים. הוא דואג להפנות את הערכה העצמית פנימה ולהתבונן על מעמדו ומצבו האישי. הוא טרוד ועסוק היום לדאוג ש – "היפה של המחר יהיה יפה יותר מ- היפה של האתמול".

ישנו מעשה שאירע עם החסיד ר' הלל מפאריטש (מגדולי חסידי חב"ד שזכה להסתופף בצלם של שלשה מאדמו"רי חב"ד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק) שהייתה לו קושיא במסכת ערכין (מסכת מהתלמוד הבבלי הדנה בשווי וערך חפצים אותם מעוניין אדם להקדיש לבית המקדש בסכום, שווי, או ערכו של אדם) והשתוקק לזכות לראות את אדמו"ר הזקן זה זמן רב וכמה פעמים שניסה ולא עלתה בידו. כיוון שידע שהרבי אמור להגיע למקום מסוים, הקדים ר' הלל להגיע והתחבא בחדרו של הרבי כדי שיזכה להתראות עמו ולהציג את קושייתו בפניו. אדמו"ר הזקן נכנס לחדר והתהלך בו אנה ואנה ותוך כדי הילוך אמר 'כמסיח לפי תומו' "אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין, צריך להעריך עצמו תחילה". ר' הלל ששמע זאת ממקום מחבואו התעלף במקום. הוא פשוט לא יכול היה להכיל את גודל המעמד, רוח הקודש המפעמת של הרבי שידע שהוא מתחבא בחדרו ויש לו קושיא במסכת ערכין שהוא מעוניין להציג בפניו הכתה בו. בינתיים יצא האדמו"ר הזקן לדרכו וגם הפעם לא זכה ר' הלל להתראות עם הרבי.

מסביר הרבי מליובאוויטש: כוונת דבריו של האדמו"ר הזקן הייתה שכשיעריך ר' הלל את עצמו לא יהיה לו זמן להעריך אחרים וממילא יוכל להיות בעמדה נפשית של שוויון ובנקודת מבט בגובה העיניים גם עם אלה שלדעתו הנם במעמד ומצב נחות ממנו! כלומר לעמוד ולהתייצב בשורה אחת בבחינת "אתם נצבים כולכם" – גם עם אלה שלדעתו הם במעמד ומצב של "חוטב עציך"!

נקודת המבט על הזולת הנה נקודת מבטנו על עצמנו! אז כדאי שנבחר איך אנו מעוניינים להביט על עצמנו כדי שנדע להעריך את עצמנו נכונה!

אחד המושגים הלקוחים מעולם הצילום הנו 'נקודת מבט'. משמעותו של ביטוי זה הנה בחירת הצלם בערך או מסר אותו הוא מעוניין להעביר לצופים. ההבניה של 'נקודת המבט' נעשית על ידי הובלת הצופה בצורה מכוונת מטרה תוך התמקדות בצילום בערך או במסר אותו הצלם חפץ להעביר והנגשתו לצופה מנקודת מבטו של הצלם אל אותו ערך או מסר אותו הוא חפץ להעביר לצופים!

בעגה הטיפולית 'נקודת מבט' הנה מונח פסיכואנליטי המיוחס לוילפרד ביון – קלינאי ותיאורטיקן אשר יצר שפה עשירה ומרתקת אשר העשירה באופן משמעותי את החשיבה האנליטית.

במונח נקודת מבט ביון התייחס לנטייה האנושית להתבונן במציאות מנקודת מבט ספציפית. במפגש הטיפולי, נקודת מבט עשויה להיות הרקע התיאורטי ממנו בא המטפל או תפיסה מסוימת בה הוא מחזיק על המטופל. אלא שביון הציע כי כדי להפוך את המפגש הטיפולי למפגש המכוון לאמת הרגשית, המטפל חייב להימנע מהידבקות אל נקודת מבט יחידה ולנוע בגמישות בין נקודות מבט שונות. תפיסה זו ניתן לראות כהצעתו של ביון שלא לראות את המפגש הטיפולי באופן דו ממדי המבוסס על נקודת מבט יחידה אלא באופן תלת ממדי הנוצר כאשר אנו מחזיקים מספר נקודות מבט בו זמנית. על אף ריבוי הפרספקטיבות המתבקש מתפיסה זו, ביון הדגיש כי במסגרת הפירוש המטפל בוחר בסופו של דבר באחת מנקודות המבט, כאשר הבחירה נעשית בהתאם לאמת הרגשית של המטופל ברגע נתון. כך, למשל, מטפל עשוי להרגיש כי התנהגות של מטופל היא רבת ממדים אך להתייחס ברגע נתון לממד אשר "תופס" את החוויה הרגשית של המטופל באופן המדויק ביותר ברגע ספציפי של המפגש הטיפולי. (בטיפולנט).

אנו פוגשים מידי יום אנשים שונים ורבים החולפים אל מול עיננו מבלי שנדע מי הם ועליהם דבר. הדבר המשמעותי במפגש אנושי הנו נקודת המבט שלנו עליו!

במפגש עם אנשים אנו נוטים לחפש בדרך כלל את המוכר והקרוב ללבנו. אנו מעוניינים ונעדיף במפגש עם אנשים את אלו שמנקודת מבטנו עונים על הקריטריונים והצרכים שלנו.

אך מה קורה לנו כאשר אנו נפגשים עם אנשים 'מוזרים', אלה שמנקודת המבט שלנו מרתיעים אותנו, במראם, בלבושם ובהתנהגותם.

אנו מזדרזים להסיט את מבטינו מהם ומעדיפים שיחשבו שלא ראינו אותם לפני שהם בכלל פונים אלינו בבקשה כל שהיא. ואם כבר הם הצליחו לפגוש את מבטינו ולפנות אלינו בבקשה כל שהיא, אנחנו נמצא את הדרך להתחמק ולהסביר להם שאנחנו ממהרים, או שאין לנו את מה שהם מבקשים מאתנו אם זה סיוע כלכלי, אוכל, שתייה או נפשי בלהיות לכמה רגעים אוזן קשבת עבורם.

מה קורה לנו באותם רגעים? מדוע אנו נרתעים, נבהלים, ממפגש אנושי אם אותם אנשים שמנקודת מבטינו נראים לנו ונחווים עבורנו 'כשונים ו'מוזרים' שיש להתרחק מהם?

אני אדגיש שכמובן אם מדובר באנשים שהחשש שלנו מהם הנו איום מפגיעה בנו, בוודאי שאין צורך להסביר מדוע כדאי ורצוי להתרחק מהם!

אני מדבר על אנשים החיים ביננו ואנו נפגשים בהם מידי פעם, בשכונת מגורנו, בפינת רחוב קבועה, וכד'. מה קורה לנו אז?

אז נקודת מבטנו על החיים למדה אותנו 'שאדם מהשורה', אמור להתלבש בצורה מכובדת, להתנהג ולדבר בצורה אנושית על פי כללי וקוד נימוס מסוימים. כאשר ישנה סטייה, נטייה או חריגה מתו התקן החברתי אנו מיד שמים סימן שאלה ובוחנים בחשדנות את הדמות שלא עונה על הקריטריונים אותם ואיתם אנו חיים!

הבעש"ט – רבי ישראל המכונה 'הבעל שם טוב', לימד אותנו שכל דבר שאדם נפגש עמו, רואה או שומע הנו בהשגחה פרטית מדויקת ומופלאה ועל האדם ללמוד ממפגש זה על עצמו ולהפיק ממנו תועלת לתקן או לשפר את הדרוש תיקון או שיפור! אדם הרואה במפגשו עם הזולת את הטוב הגלוי והטמון בו זכה שיראו לו משמים את הטוב שבו! לעומת זאת אדם הרואה במפגש עם הזולת את חסרונותיו איתרע מזלו ומשימם הראו לו בעצם את חסרונות עצמו!

ובמילים אחרות שאנו נפגשים עם אדם בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש)  אנו נפגשים עם עצמנו!

ההשגחה העליונה הפרטית עלינו זימנה לנו מפגש עם עצמנו בגירסא שונה שלנו, גירסא שפחות מתכתבת עם המוכר והבטוח לנו, בכדי לחשוף אותנו לחלקים הפחות מוכרים וידועים לנו ושבנו. כדי שנוכל להביט גם אל אותם חלקים הפחות מוכרים ושאנו מעדיפים להתנכר אליהם בעיניים טובות!

המפגש עם הזולת והיכולת להביט אל עני 'ונכה-רוח' בגובה העיניים ובעיניים טובות עוזרת לנו לקבל להכיל ולחיות בשלום עם אותם חלקים שבנו, שאנו מעדיפים להתנכר אליהם!

אז שאנו פוגשים ברחוב אדם ש'המוזרות' זועקת ממנו אנחנו בעצם פוגשים את אותם חלקים הקיימים גם בנו אותה מוזרות ושונות שאנחנו פחות מודעים לה ובוחרים להדחיק אותה ולא לאפשר לה לפרוץ מאתנו ושלפתע פגשנו מישהו ברחוב שרק מזכיר לנו מוזרות ושונות מהי אנו ממהרים להתחמק ממנו!

היכולת לחבור אל אותם חלקים שהיינו מעדיפים לא לפגוש בתוכנו מאפשרים לנו להעריך את עצמנו נכון, להזכיר לעצמנו שגם בנו יש חלקים שונים מהשלם שבנו שמספרים את הסיפור שלנו, רק שבניגוד לאותו אדם מוזר שפגשנו ברחוב שממנו כבר הוסרו כל ההגנות כי אין לו צורך בהם בשל סיבות שונות שלא ידועים לנו, אנחנו משמרים ומחזיקים חזק בחומות הבצורות אותם בנינו סביבנו כדי שחלילה מישהו לא יחשוב שאנחנו מוזרים ושונים!

ברגע שנסכים להיפגש עם אותם חלקים שבנו דרך אותו מפגש שזימן לנו ה' יתברך עם אותו אדם ברחוב נשכיל להתבונן פנימה אל אותם חלקים שונים ומוזרים שבנו ונלמד לחיות איתם בשלום רק אז נוכל להעריך את עצמנו נכונה!

האם מבין אתה בנשמות?

באחד הימים הופיע אורח בעיירה הקטנה ליובאוויטש שברוסיה: יהודי מארץ ישראל! באותם ימים הנסיעה מארץ ישראל לרוסיה הייתה כרוכה בקשיים רבים ואפשר היה לספור אורחים שכאלה על אצבעות יד אחת.

האורח המיוחד היה בן למשפחת סלונים המפורסמת שהיו קרובי משפחה של האדמורי"ם מליובאוויטש והיגרו לארץ עשרות שנים קודם לכן.

"מה שלום היהודים שבארץ ישראל?" שאל רבי שמואל שניאורסאהן, האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, את האורח – קרוב משפחתו.

"שלומם בסדר, תודה לא-ל" השיב האורח. "אך שאלה לי אליך, רבי: בספרי הקודש כתוב שליהודים היושבים בארץ ישראל יש נשמה מיוחדת. אני מתגורר בארץ כמה שנים ומכיר אותם היטב, ועדיין לא נפגשתי ביהודים בעלי נשמות מיוחדות וגבוהות"?

"האם מבין אתה בכלל מיהו בעל נשמה גבוהה?" השיב לו הרבי בשאלה. "הבה ואספר לך סיפור ששמעתי מאבי – רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, ה'צמח צדק' האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, ותראה עד כמה לפעמים גדול כוחו של יהודי פשוט בארץ ישראל."

בכפר קטן ליד ירושלים התגורר לו יהודי פשוט שהיה ירא שמים ועובד אלוקים אך גם בור גדול. הוא אפילו לא ידע כיצד יש להתפלל – איזו תפילה אומרים ביום חול ואיזו בשבת מה מוסיפים בראש חודש ומהו נוסח התפילה של יום כיפור.

בכל שבוע ביום השוק, כאשר האיכר היה מגיע לירושלים למכור את יבולו, הוא היה מבקר את הרב המקומי. הרב היה כותב לו על דף את סדר התפילה למשך השבוע הבא והאיכר היה שב לביתו מרוצה ושמח.

שנה אחת שררה בצורת קשה בארץ ישראל. רבה של ירושלים הכריז על תענית מיוחדת כדי להתפלל לבורא העולם ולעורר את רחמיו שימטיר גשמי ברכה על הארץ.

אירע הדבר והאיכר הצטרך להגיע לירושלים באמצע השבוע לצורך ענין מסוים. הוא הגיע כשהוא רכוב על חמורו והופתע לגלות שכל החנויות בעיר סגורות! "אולי טעיתי והיום הוא שבת. שמא חיללת את השבת בשוגג?" דאג האיכר. הוא מיהר לרדת מהחמור אך אז הבחין ביהודי הפוסע לבית הכנסת כשהתפילין בידו. כנראה שזו לא שבת שכן בשבת לא מניחים תפילין – נרגע הכפרי. אך מדוע סגורות כל החנויות? היכן כולם?

כשהתעניין אצל העוברים והשבים השיבו לו שהיום תענית ושכולם עושים את דרכם לבית הכנסת שם תתקיים תפילה המונית.

האיכר חש נורא ואיום. ראשית, הוא אכל ביום צום! שנית, הוא לא אמר את התפילות המיוחדות של יום התענית, אלא נהג כאילו היה זה יום חול! בלב דואב ועצוב הוא מיהר לבית הכנסת שם פגש את הרב.

"רבי!" פרץ האיכר בבכי. "מה עשית לי? "מה קרה, בני?" לא הבין הרב.

"מה – מה קרה? אכלתי ביום צום! מדוע לא אמר לי הרב בשבוע שעבר שעומד לחול יום צום?!"

"הרגע יקירי. אין זו תענית ציבור רגילה, אלא תענית שגזרנו כאן, בירושלים."

אט-אט נרגע בכיו של האיכר והוא התחלף בסקרנות. "מדוע גזרתם תענית?" ביקש לדעת.

"זו תענית בשל הבצורת הקשה ששוררת בעיר. אנו מתפללים לבורא העולם שימטיר לנו גשמי ברכה" הסביר לו הרב בסבלנות.

"בשביל גשמים צריכים לגזור תענית?" התפלא האיכר. "אלא מה לדעתך עלינו לעשות?"

"בכל פעם שאני זקוק לגשם, אני יוצא אל השדה ואומר: 'אבא! אני זקוק לגשמים! ומיד מתחיל לרדת גשם" אמר האיכר בפשטות. "אדרבה! אולי תנסה לעשות זאת גם כאן?" הציע הרב.

האיכר מיהר לצאת החוצה. יצא לחצר בית הכנסת, החל לבכות, נשא את עיניו השמימה ואמר: "אבא! האם תרשה שבניך בעיר הקודש ירושלים יגוועו, חלילה, ברעב? הלא רואה אתה שהם זקוקים לגשמים"! ומיד החלו לרדת גשמי ברכה.

"רואה אתה?" סיים רבי שמואל את סיפורו. "האם תוכל להעריך למי ומי בארץ ישראל יש נשמה גבוהה"?

נשמות אחינו ואחיותינו הקדושים והטהורים שנמצאים במיצר, בבור שאול תחתית, תחת ידיהם של רוצחים שפלים זה 238 ימים, לא יסולא בפז, גובה נשמתם אף אחד לא יודע, מדוע נאלצים נשמות אלו נלחמים על חייהם יום יום? אין אף אדם שיכול להבין בגודל ועוצם נשמות אלו, מה שברור הוא שמחיר אינו השאלה העומדת על הפרק כשבאים לדון בשאלת החזרתם, כי אין מחיר בעולם שיכול לעמוד אל מול גודל ועצמת נשמתם!

הדיון והשאלה היחידה אך המאוד משמעותית העומדת על הפרק בחברה ובעם ישראל הנה כאמור: האם כאשר נחליט להשיב את יקירנו בכל מחיר לא נעמיד מנגד את חייהם של עם ישראל בסכנת קיום? והאם אנו יכולים בכלל להכריע כשמדובר בערך נפש אחת אל מול נפש חברתה?

ועל כך צריך לתת את הדעת לאור ניסיון העבר!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה