אין ספק שהדבר שבו העידן שלנו מצטיין אפילו יותר מטכנולוגיות, הוא טיפול.

כו–לם מטופלים, ומה שיותר מפליא, כו–לם גם מטפלים.

התפוצה הרחבה של טיפול והיכולת להתקדם מבחינה נפשית זהו אחד מסימני הגאולה. בעיניי – הרבה אנשים בדורות הקודמים פשוט היו עסוקים מדי בלהישאר בחיים מכדי שיהיה להם זמן לחשוב על הנפש בכלל. אבל, ב"ה, אנחנו בעידן שבו מעדנים (כפשוטו וכמשמעו) מצויים כעפר, ואדם שצריך עזרה, או שתקוע בנושא מסוים, לא ייגזר עליו להזדקן כמו שהוא, תהיה לו הזדמנות לפעול ולשנות.

כמובן, שגם להתפתחות החשובה הזו יש מחירים וחסרונות. אחד מהם הוא פתולוגיזציית יתר – העובדה שהמון תופעות די נורמליות ונפוצות מומשגות כפתולוגיות, כמשהו בעייתי, רק כי אפשר לטפל בזה. אבל מומשג אוטומטית כמכה שלא ניתן להירפא ממנה, כל אדם שחווה טראומה מתוייג מיד כסובל מפוסט־טראומה ופעוט שמתקשה בגמילה חייב דחוף התערבות טיפולית. אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת.

ועמך כולם ״מטפלים״

היום אני רוצה להתייחס לחיסרון אחר, משמעותי לא פחות – העובדה שככל שגובר הביקוש, כך כמות המטפלים גדלה בהתאם, ושיטות טיפוליות, כמו גם הכשרות טיפוליות, צצות כפטריות אחר הגשם. כל זה היה מצוין, אלמלא המחיר הכבד של טיפול בבעיות רציניות אצל מטפלים ללא הכשרה מותאמת. לא אאריך בדבר המצער, במיוחד שכתבו על זה כאן לא מזמן, אבל אסתפק בלהזכיר מחדש את אפקט "דאנינג־קרוגר" – תופעה מתחום המחקר של הפסיכולוגיה החברתית, שמראה שככל שאנשים יודעים פחות בתחום מסוים, כך הם "מעריכים את יכולותיהם כגבוהות יותר מכפי שהן באמת ועל כן סובלים מתחושת עליונות שגויה ולא מבוססת" (ותודה לויקיפדיה על הניסוח המדויק במיוחד). כלומר, הכשרה מצומצמת מגיעה כמעט תמיד עם אשליית היותך־כל־יכול, אשליה שמטפל עם הכשרה רצינית נפטר ממנה בשלבים יחסית מוקדמים בקריירה המקצועית שלו.

הבעיה היא שבתחומים מסוימים אפקט דאנינג־קרוגר הוא שקוף יותר, בולט פחות, מאשר בתחומים אחרים.

אף אחד לא היה מדמיין הרי לעצמו אדם ללא הכשרה שפשוט נכנס עם חלוק לבן וסטטוסקופ למחלקה בבית רפואה ומתחיל לחלק הוראות לצוות המטפל. אבל יש משהו בטיפול פסיכותרפויטי שאנשים משום מה חושבים שהוא קל, ואינטואיטיבי, כנראה כי הם מדמיינים אנשים שרק יושבים ומדברים והרי "גם אני יודע לדבר, ואפילו יודע להקשיב, אז למה לא להתפרנס מזה?".

כך, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים באנשים שמגדירים את עצמם כאנשי טיפול, אבל ההכשרה שלהם אפסית. במקביל, קשה לצפות מהאדם הממוצע, שלא קשור לעולם הטיפולי, שיבין מי נגד מי ומה המשמעויות של כל הכותרות האלה, ומה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכותרפיסט למטפל רגשי למאמן רגשי ובהתאם יבחר לעצמו מתוך ההיצע את הטיפול הטוב והמקצועי ביותר (כאילוסטרציה, אני יכולה לספר שכמות הפעמים שפסיכולוגים נשאלים "האם הם עושים גם טיפול רגשי" היא עצומה. אני לא בטוחה איך השואלים מדמיינים לעצמם טיפול פסיכולוגי אל מול טיפול רגשי, אבל אני כאן רק לדווח מהשטח).

גבולות זה הסיפור

כאן כדאי להרחיב על הפער המרכזי, בעיניי, בין הכשרה איכותית לשאינה כזו.

אם תשאלו אדם ברחוב מה הדבר עליו שמים הכי הרבה דגש בלימודי פסיכותרפיה רציניים, הוא בטח יגיד משהו על אמפתיה, או על יכולת הקשבה, או על יכולת המשגה תיאורטית של מצבים נפשיים שונים. אבל התשובה היא פשוטה הרבה יותר – מתוך כלל הנושאים (החשובים בוודאי) האלה, הנושא עליו שמים את הדגש הרב ביותר בהכשרה טיפולית רצינית הוא – גבולות.

גבולות של הפגישה הטיפולית, גבולות של הקשר הטיפולי, גבולות של היכולת שלנו לעזור, גבולות של הזמן והזמינות המציאותית שלנו, גבולות של ידיעה תיאורטית וגבולות הגזרה של המיומנויות שמקנה לי ההכשרה שלי. כל אלה דברים שלא רק שלא תמיד מלמדים בהכשרות קצרות הטווח, אלא לפעמים מלמדים ממש ההיפך. ראיתי מספיק פרסומים, במיוחד בעולם החרדי, שגורסים שכל הטיפול המסורתי הזה הוא שטויות, אנחנו פיתחנו שיטה מנצחת שלא רק שהיא עוזרת בזמן קצר, ולא רק שהיא עוזרת לכל תופעה נפשית, אלא גם נלמד אותך איך להשתמש בה בזמן שיא. אחת–שתיים וגמרנו!

באחת ממרפאות הפרעות האכילה בהן עבדתי נחשפתי למשפחה שפנתה למטפלת בגוש דן שהבטיחה שהיא מרפאה אנורקסיה(!) בשתי פגישות(!). זה היה נשמע כל כך פשוט, התיאור שלה, כמו ביקור אצל שיננית, שכמעט הופתעתי שהיא גובה על זה כמה וכמה אלפי שקלים (למרות שבתכל׳ס לא הייתי צריכה להיות מופתעת. מחירים מופקעים לחלוטין זה סימן היכר מוכר של שרלטנים). אני אשאיר לכם להשלים מדעתכם מה קרה בסיום תהליך הבזק איתה, ולאחר שהאלפים כבר שולמו לה. אבל מה שאותי הדהים זה שהמשפחה האמינה להבטחות הגרנדיוזיות האלה, ולא עצרה להטיל ספק בגבולות היכולת של המטפלת הנ"ל.

באדיבות מגזין עטרת חיה