פסח חלף עבר לו מזמן, וכעת התחילה באופן רשמי ובהילוך גבוה תקופת ההכנות לנסיעה לרבי.

כיוון שה'תמימים' ואחיותיהם שואפים לחיות עם הרבי 365 ימים בשנה 24/7, על כן, במחצית הראשונה של השנה הם חיים מהשהייה אצל הרבי בחודש החגים, ובמחצית השנייה הם מקבלים חיות מההכנות וההתרגשות שסביב הנסיעה לרבי(בתוכנית הגלותית).

הסוגייה הבוערת: כסף מנלן?

גלגלי המח מסתובבים במהירות, תרים אחרי מקור אפשרי לכסף הטהור ביותר בעולם: כסף שיזכה לשמש להתקשרות לרבי בדור השביעי. יש יקר מזה?

רעיונות עולים ונפסלים, חלקם מצד הגיל, חלקם מצד הפנאי: עדיין תלמידות במשרה מלאה פלוס פלוס, והיתר מצד הריאליות.

עד שהעלה מי שהעלה את הרעיון לאפות חלות מקמח מלא ולמכור אותן לקהילה. גם כך מידי שבת אופים אצלינו חלות נפלאות מקמח מלא.

בתחילה זה היה נשמע לי הזוי, לא מציאותי ובלתי מתקבל על הדעת.

שהבנות שלי יאפו חלות על מנת למכור? לאן הגענו?

כך התנדנד לו הרעיון, עלה וירד, עד שהגיע מי שהגיע והכריע: שווה לנסות, מה כבר יכול לקרות? מקסימום לא יצליח! תכל'ס, כל עשייה שהיא, מהווה כלי לברכה. זו ההשתדלות שלכן בעניין, והשם יעשה את שלו".

וכך הלא יאמן קרה…

ועם חשש קם לו המיזם.

וכאן קרה דבר מעניין…

מידי שבוע אחת הבנות בדרך כלל מכינה את הבצק, השנייה קולעת ולעיתים הן גם אלו שמתפיחות שוב ומכניסות לתנור. מה פשוט מזה? הן מתורגלות. הפעולות כבר מוטמעות לחלוטין במערכת ההפעלה האוטומטית שלהן.

אבל אז עלתה הטענה, שאומנם נכון שהחלות מעולות ב"ה, אבל משהו שמשלמים עליו, צריך להיות מושלם שבמושלם. נשמע הגיוני. כך נאספו מרחבי הרשת (המסוננת היטב)! טיפים לפעולות הנעשות שנים על גבי שנים באופן טבעי ואוטומטי…

ו…קדימה לעבודה.

דווקא כאן התחילו ה'פאשלות'.

בצק שנילוש בחדווה מידי שבת בשבתו ללא צורך במתכון והניב תוצאות מעולות, הפך לרצף מודע של  פעולות הדורשות ריכוז ושימת לב.

לכאורה מה מבטיח תוצאה טובה מזו?

ריכוז, שימת לב, מודעות. נשמע מתכון מנצח.

אז זהו, שבמבחן המציאות, דווקא לא.

בעיסה אחת נשכח הסוכר… סוכר! לא זכור לי שקרה אי פעם.

גילינו את זה כשהרולדות שמרים (שהתווספו בינתיים לקטלוג) לא הסכימו להשחים בתנור.

בפעם נוספת נשכחו השמרים. שמרים!!!

מה קורה פה???

דווקא כשהמוח מכוון כל כולו יותר מאי פעם לתהליך? קורה הפוך על הפוך.

כך נאספו במקפיא רולדות שמרים ללא סוכר (אימצתי, המלית מספיק מתוקה), חלות שהשמרים התווספו בסוף הלישה והגרגרים שלהם ניכרו היטב גם לאחר לישה נוספת… – לא נורא, יהיה בשבילנו…

הבנתי שזו גם המשי כוחו של התת־מודע

כתורת הבעל שם טוב שמכל מה שרואים או שומעים עלינו ללמוד מזה משהו בעבודת השם, התבוננתי בעניין.

והבנתי פתאום, חזק מאי פעם את כוחו של התת מודע. החלק העמוק הזה בנפש בו מוטמעות בנו הוראות ההפעלה.

חזק מכל פעולה מודעת, מרוכזת ושקולה ככל שתהיה.

פעולה מודעת היא חיצונית לי, דבר נוסף על המציאות שלי ולכן שייכת בה שכחה, שגגה.

התת מודע הוא חלק הרבה יותר פנימי, מהותי, עצמי. חלק בלתי נפרד ממני.

הוא מתפרץ מתוכי מעצמיותי. ממקום עמוק כל כך, שלא צריך להזכיר לו דבר.

מה שלי בעבודת השם. לזכור ולהזכיר לעצמי שוב ושוב את המהות האמיתית שלי. שבמקום הכי עמוק בתוכי, שם אני והקב"ה זו מציאות אחת, וממילא, תורה ומצוות הם לא דבר נוסף על המציאות שלי, לא הוראות הפעלה חיצוניות: עשה ולא תעשה. אלא משהו עמוק הרבה יותר, מוטמע בעצם הנפש, עד שם זה צריך להגיע, חייב להגיע.

ואז אני מובטחת שלא תצא תקלה תחת ידי.

שגגה יכולה לקרות רק כשהעניין עדיין לא חלק בלתי נפרד ממני.

זו גם הסיבה שיהודי מביא קורבן על חטא שעבר בשגגה, ואף נענש עליו. בהסתכלות חיצונית זה תמוה. הוא באמת לא התכוון!!! תורת חסד היא נקראת, על מה הוא נענש למען השם?

בהסתכלות חסידית, פנימית, הכל מובן.

החטאים בשגגה חושפים את הלא מודע שבנפש, מגלים לנו שבמעמקי הלב מצוי עדיין לא טוב המפריד ביננו לבין השם. משם מגיעה השגגה. העבירה אומנם לא נעשתה במכוון, אך השם לא מוותר עלינו, רוצה להתאחד איתנו באופן מוחלט בכל הרבדים, החיצוני והפנימי. שלא יהיה שום מקום בתוכנו, נסתר ונעלם ככל שיהיה, שקיים בו גורם המפריד ביננו לבינו, שם עדיין איננו מציאות אחת.

כמה אני מחוברת?

על צדיק כתוב “לא יאונה לצדיק כל אוון", אפילו בשוגג. כי אין בו שום שייכות לרע, באופן מוחלט. בגלוי ובנסתר.

דווקא הדברים הנעשים שלא מדעת, מגלים לאדם איפה האני שלו, למה הוא שייך ומחובר. מלמדים אותו על המקומות הכי עמוקים בנפש.

סיפרה לי חברה שהיא שמה לב שכשהיא מחוברת יותר ברוחניות, ואכפת לה באמת הקשר עם הקב"ה, כמעט לא קורה לה שהיא שוכחת "רצה" או "יעלה ויבוא" בברכת המזון או בתפילת שמונה עשרה. זה כאילו מזכיר לה את עצמו מאליו!!! וכשהחיבור מתרופף היא עלולה לשכוח גם כשהיא ממש מזכירה לעצמה, אפילו רגע לפני, לומר את ההוספה…

כמו תמיד, הסיפור האמיתי מתרחש דווקא מתחת לפני השטח, במסתרים.

עבירה במזיד קשורה עם המעשה, הרובד החיצוני. השגגה קשורה עם עצם הנפש. זה סוג של מראה פנימית עד כמה אני מחוברת, עד כמה פנימי ועצמי הקשר שלי להשם.

מציף את הטעון חיזוק וחיבור.

מה היה עדיף, לא לדעת? בקיצור, תורת חסד.

בגאולה נחזור בתשובה אחת ולתמיד גם על השגגות. נגיע למקום מאוחד כל כך עם הקב"ה, שלא יצאו מאיתנו מעשים שהם היפך רצון השם, כי זה לא יהיה קיים בנו באף רובד שהוא, הגלוי והנסתר.

את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, בעולם ובעולם קטן.

כבר כעת אפשר ומצווה לטעום מהגאולה על ידי חיזוק הקשר הפנימי והעצמי לקב"ה, להתעצם עם מערכת היחסים הכי נוגעת והכי משמעותית, עד שנרגיש במוחש שיהודי והקב"ה – מציאות אחת! אז קדימה, הזמנות עד יום רביעי בלילה 😉

באדיבות מגזין עטרת חיה