"התינוק נולד זה עתה, ועדיין אינו מבחין בין אור לחושך, בין מתוק למר. עם זאת, כיון שיצא לאויר העולם ויש לו עינים לראות את העולם, צריך להשתדל שמול עיניו תהיינה אותיות האלף–בית, שמצירופיהן נתהווה כל סדר ההשתלשלות (סדר התהוות הבריאה)". זה נשמע כמו פתיחה מוצלחת לכתבה, אבל זהו ציטוט מדוייק של דברי הרבי מה"מ (שערי הלכה ומנהג יורה דעה, עמוד רכא).

שאלה: הוא קטן, מה הוא כבר מבין?

"אומרת ״תורת אמת״ שתיכף ומיד משעה שהתינוק יוצא לאוויר העולם, מושפע הוא מכל מה שקורה מסביבו, גם כאשר יש מקום לחשוב שאין כל נפקא מינא בדבר, מכיון שבלאו הכי אינו מבין מאומה.

 כלומר: לא זו בלבד שהתינוק מושפע מהמאכלים ומשקים שאוכל ושותה — דמאי קא משמע לן?! [זה דבר פשוט, שאין צורך ללמדנו, כי] הרי הם נעשים דם ובשר כבשרו! — הנה עוד זאת, גם כל מה שמתרחש מסביבו של התינוק יש לו השפעה על נפשו של התינוק, ודבר זה בא לידי ביטוי בשנים שלאחרי זה" (שערי הלכה ומנהג, יורה דעה, עמוד רכב)

"בדורות האחרונים כבר הסכימו חכמי הרפואה בכך, שדברים שרואה ושומע אפילו תינוק בן יומו משפיעים עליו גם בגדלותו: אבל ענין זה כבר מובא בתורה (ומובא גם–כן בספרי חסידות מספרי הטבע וספרי רפואה), שלכן מדייקים בכל בית יהודי שהתינוקות ינשקו את המזוזה שעל פתח חדרם לפני השינה, שבה כתוב ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״, שעל ידי זה נחקק אצלם ש״ה׳ אחד״ הוא השומר אותם" (שערי הלכה ומנהג, יורה דעה, עמוד רכג).

שאלה: "כשהוא יגדל, נשנה את התנהגותנו, נקפיד על בית חסידי יותר, מה זה משנה כעת?"

"ובודאי שאופן הנהגת ההורים יש לו השפעה רבה על נפשו של התינוק, גם בהיותו קטן ביותר. ויתירה מזו: אפילו הנהגתם של ההורים בתשעת החדשים שקדמו ללידתו של התינוק — ניכרת השפעתה על התינוק!" (שערי הלכה ומנהג, יורה דעה, עמוד רכב)

הנקה

שאלה: האם התינוק לא 'לוקח' מהאם רכיבים חשובים לבריאותה?

"בנוגע להנקת התינוק בעצמך, הרי שזהו דבר נכון מאד. ובפרט בשנים האחרונות, שגם הרופאים בארצות הברית התחילו לדבר ולהדפיס עד כמה שהדבר טוב – הן לאם והן לתינוק. ומה שהינך כותבת שאת רגישה, הרי שבזה אין כלל מקום למחשבות. מכיון שהוא דבר נורמלי וכך צריך להיות, וכמו שכתבו – עשה אלוקים את האדם ישר והמה בקשו וגו"" (שערי הלכה ומנהג [חלק ד עמ' מג]).

שאלה: האם החלב משפיע על התינוק, מעבר להשפעה גופנית של שובע?

"דכיוון שהחלב בא מהדם ("דם נעכר ונעשה חלב") ש"הוא הנפש" הרי, כשבני השרות ינקו מחלבה של שרה, קיבלו השפעה מנפשה של שרה, ובוודאי שהשפעה זו פעלה בהם שינוי לטובה" (מעייני הישועה – ה'תשנ"ב 114)

"ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הנכרית… דחלב נכרית מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו" (שולחן ערוך יורה דעה סימן פ"א סעיף ז)

ציורים

שאלה: מה הבעיה ב"מיקי מאוס" או איזו חתלתולה ורדרדה? התינוק לא יודע שזו חיה שאינה כשרה!

"ישנו אמנם ״מנהג המדינה״ לקשר ענינים מסויימים עם ציור של . . ״עכבר״ (!), או חי׳ שאינה טהורה (שאין כאן המקום להאריך בזה), ולדאבוננו, חדר הדבר גם בחוברות ועיתונים שבשאר הפרטים הם על טהרת הקודש, אלא שמפני סיבה שונה ומשונה שאינה מובנת כלל, לא שמו לב (על–כל–פנים — עד עתה) שיש להשתדל שיהודי (ובפרט ילד קטן) יראה רק דברים טהורים — אבל אף–על–פי–כן, מובן ופשוט שאין צורך ב״מסירת נפש״ כדי לבטל מנהג ורגילות זו, אלא יכולים לפעול בנקל ובנקל דנקל, שמכאן ולהבא יהיו כל עיטורי הציורים בחוברות כו׳ — מדברים טהורים בלבד.

… ויש–לומר שענין הנ״ל (לראות רק דברים טהורים וקדושים) מודגש ביותר כאשר נמצאים בעקבתא דמשיחא – שאז צריכים להתכונן למעמד ומצב דלעתיד לבוא:

 לעתיד לבוא יקויים היעוד ״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ ביטול והעברת כל הענינים שהם היפך הטהרה. ולכן, כאשר נמצאים בעקבתא דמשיחא, שאז צריכים ״לטעום״ מהענינים דלעתיד לבוא, "טועמיה חיים זכו" – צריכים להשתדל שההנהגה תהיה "מעין"  ובדוגמת היעוד ד"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לפעול בכל מקום האפשרי שישתמשו אך ורק בציורים טהורים. ויתרה מזו – על טהרת הקודש". (שערי הלכה ומנהג, יורה דעה, עמוד רכז).

סיפורים

שאלה: "אין לי זמן להקדיש לסיפור יומי לפני השינה, או בכלל – במהלך היום. כמה חשיבות צריך לייחס לסיפורים?"

"אם יהודייה, אל לה לחשוב שיש להמתין להתחזקותו של הילד, ואז, כאשר יתחיל ללכת ל'חדר', או בהכנה ל'חדר' – יתחילו לספר לו אודות הקב"ה ועל התורה ומצוותיה. אלא אפילו כאשר הוא נמצא עדיין בעריסתו (בעגלה) יש לחנכו (או לחנכה) שיקלטו ו'יצלצלו' באוזניים עניינים ואותיות מהתורה. על האם היהודייה לעשות זאת בעצמה ולא לסמוך על שליח – כפי שמספרים חז"ל על אמו של רבי יהושע בן חנניה ש"היתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה" ('התוועדויות' תשמ"ב כרך ג עמ' 1456).

"תשואות חן על סיפורי חסידים שמעתיק בכל מכתביו, ובטח יעשה כזה גם להבא ותודה מראש, וידוע עד כמה שהיו מייקרים נשיאינו רבותינו הקדושים זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע סיפורי צדיקים וחסידים, וידועה השיחה של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בזה, שספר בראשית קדם להספרים שאחריו, אף שעיקרו ורובו ככולו הוא ספורי צדיקים והספרים שאחריו הם במצות התורה וכו'" (אגרות קודש ח"ה אגרת א'תקכג)

"ועיקר גדול הוא בהדרכה לקטנים לתת להם ספורים טובים מהנהגות צדיקים נוסף על מה שיקר[א]ו באגדות עין–יעקב, כמובן במה שאפשר להם להבין מעצמם שלא יטעו בזה ולהשגיח עליהם שיקראו זה בשימת לב ולבוחנם אם יודעים מה שקראו ולהרגילם לספר במתון ובסדר כל מה שקראו ואחר כל ספור שיקראו נחוץ להסביר להם את המוסר–השכל ביראת שמים היוצא מספור הזה". (אגרות קודש ח"ג עמ' שט ואילך)

מודה אני

"הרמז לכך ב'ראשית עריסותיכם' מלשון עריסה – שמיד עם קומו ממיטתו אומר הוא מודה אני, כמנהג ישראל שמחנכים הקטנים בגיל קטן ביותר שיאמרו 'מודה אני' מיד בקומם משנתם." (שיחות קודש תשל"ו כרך ב עמוד 345).

"ועל–דרך זה בנוגע לתינוקת, אדרבה: על–פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה 'בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש', מובן, שאת התינוקת אפשר להרגיל באמירת 'מודה אני לפניך' בזמן מוקדם יותר מהזמן שאפשר להרגיל את התינוק באמירת 'מודה אני לפניך'. בדוגמת החילוק בגיל החיוב במצוות – שבנות חייבות במצוות בגיל י"ב שנה, שנה שלמה קודם חיוב הבנים במצוות – בגיל י"ג שנה." ('התוועדויות' תשמ"ב כרך ב' עמ' 816).

יום הולדת

שאלה: "הוא חוגג שנה, ואנחנו מתרגשים. אבל יש טעם לציין? בסך הכל, הוא לא באמת מבין…"

"וענין זה שייך גם ליום הולדתו של תינוק קטן: כאשר מגיע יום הולדתו הראשון של התינוק, במלאת לו שנה שלימה — צריכים ההורים להתנהג על–פי מנהגי יום הולדת, להוסיף בלימוד התורה ובנתינת הצדקה לזכותו של התינוק, והעיקר — להתבונן בגודל הזכות והאושר שנפל בחלקם, שהקב״ה הפקיד בידם נשמה בתוך גוף קדוש, בסמכו עליהם שישמרו על הפקדון היקר כדבעי, על ידי זה שיחנכוהו וידריכוהו בדרך העולה בית א־ל, ובלשון הכתוב: ״אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ גו׳״, כולל — לעשות ממנו ״נר להאיר״, שיאיר את העולם באור החסידות. ולכן, בהגיע יום הולדתו של התינוק, עליהם להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז לגבי השתדלותם בזה עד עתה" (שערי הלכה ומנהג, אורח חיים חלק ב, עמוד שיז).