• פסיכותרפיה בראי החסידות: פרשת מטות מסעי

    הגדלה

    מה חשיבותן של עיבוד רגשות בחיינו ומה ההשלכות של חוסר עיבוד רגשי? מה הופך את האדם לבחיר הנבראים בייחס לשאר הנבראים? מה ההבדל בין תוקף לתוקפנות?! ועד כמה התרחק משה רבינו מנגיעה אישית עד אשר נאלץ להשליך חייו מנגד למען עם ישראל?! לקריאה

    שלום לכולם

    אנו עומדים בשבוע ה-43 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

    בשבוע האחרון אנו עדים למצב הגואה והרוחש סביבנו כאשר כל אויבנו הסובבים אותנו ומבקשי רעתנו סביבנו רוצים לכלותינו היה לא תהיה ונועצים כיצד לעשות זאת..

    לעומתם להבדיל אצלנו פנימה אנו נתקלים בעמדות שונות וסגנונות של דעות מגוונות החושבים ומתייעצים כל העת כיצד לקדם את פני הרעה? כיצד נכון לנהל את המלחמה מול אויבנו הקמים עלינו?..

    ישנם החושבים שנכון להקדים ולתקוף או אויבנו לפני בכלל שיחשבו לתקוף אותנו ויש שחושבים שנכון להיערך ולהמתין לראות מה תהיה התגובה ואז להגיב בהתאם!

    את השיקולים הללו אני מעדיף להשאיר למומחי הביטחון והצבא המכירים טוב ממני את המצב וסומך על בורא עולם ועליהם שידעו לקבל את ההחלטות הטובות ביותר והנכונות ביותר עבורנו.

    אמנם דבר אחד מעסיק ומטריד את כולנו בימים אלו ובכלל בניהול המלחמה כולה, החשש שמא חלילה 'לשולחן' מערכת הביטחון חדרו או חודרים שיקולים זרים ופוליטיים, האם השתרבבו חלילה לתוך שדה הקרב שיקולים הנובעים מאינטרסים שונים שבסופו של דבר עלולים חלילה לפגוע קשות בניהול המלחמה וניצחונה?,  האם בשל רגשות שונים המתערבבים להם עם שיקולי אגו וסמכות, שיקולים של פניות אישיות, שיקולי נצחנות אישית והדדית, שיקולים של האשמות הדדיות הגובלים בנטיות בלתי מתחשבות האחד בשני, לצד פגיעות ופוגענות אישית אנו עלולים לשלם מחיר כבד חלילה? 

    מה משמעותן של רגשות גואים ובלתי מרוסנים בחיינו כגון: כעס, איבוד עשתונות, חוסר סבלנות, תוקפנות ואלימות והשפעתם עלינו בחיי היום יום בכלל ובימי מלחמה קיומיים אלו בפרט?

    בכדי לסבר את האוזן ולנסות להבין זאת ננסה לצלול לפרשת השבוע ממבט יהודי תורני, חסידי ופסיכותרפי בכדי לקבל את נקודת המבט של תורתנו הקדושה על מצב בו רגשותינו מנהלים אותנו במקום שאנו ננהל אותן, ומה עלולות להיות השלכות הרות האסון עלינו חלילה בהתנהלות שכזו? 

    השבוע נקרא בפרשת מטות ומסעי

    אחד הסיפורים המתוארים בפרשת מטות הנו 'מלחמת מדין'. מלחמה אותה לקח משה רבינו באופן אישי כמשימת חייו רגע לפני פטירתו ופיקד עליה באופן אישי!

    על חשיבות מלחמה זו ומשמעותה בעיני רוחו של משה רבינו נכתב מאמר חסידות יסודי ומהותי הדן במצוות 'אהבת ישראל' על ידי אדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד לדורותיהם רבי שלום דובער שניאורסון בשנת תרנ"ט.

    המאמר נקרא 'החלצו'- על שם החלוצים ששלח משה רבינו מעם ישראל למלחמת קדש זו.

    מהות המאמר מוסב על כך שמלחמת מדין איננה מלחמה רגילה ככל מלחמות ישראל, היא בעלת צביון ואופי ייחודי בשל נסיבותיה.

    המלחמה היא איננה על בסיס מרחב לוחמה פיזיולוגית בין שני עמים, המלחמה הנה רוחנית במהותה!

    מלחמה זו החלה כאשר מלך מואב בלק מתחיל לחשוש מעצמתם של עם ישראל לאחר ההתקדמות לארץ המובטחת והכנעת מלכי המעצמות הגדולות והחזקות ביותר שנקרו בדרכם, כשהאחרון שבהם היה עוג מלך הבשן הידוע בגופו עצום הממדים בעצמתו ובחזקתו..

    בלק מבוהל ומחפש לטכס עצה כיצד להילחם בעם ישראל, לאחר סיעור מוחות שהוא עורך הוא מגיע למסקנה לא צפויה, בלק מזמין את גדול נביא אומות העולם בלעם במטרה להילחם בעם ישראל!

    אבל סוג המלחמה שונה היא לא בחרבות, כידונים, סוסי מלחמה ונשק יום הדין.. בלעם מוזמן בכדי להחליש את עם ישראל ולפגוע בהם היה לא תהיה דרך פיו! הוא אמור לחפש את ההזדמנות בה ה' יתברך כועס על עם ישראל ולנצלו כדי לגרום לה' יתברך להענישם! לקטרג על עם ישראל בפיו ברגע של נפילה בקשר שלהם עם ה' יתברך.

    בלעם יוזם בנוסף לכך גם את הנפילה של עם ישראל הוא מייעץ לבלק שבנות מדין יפתו את בני ישראל לגילוי עריות דבר שיגרום למפלה רוחנית ובעקבותיה תבא חלילה גם מפלתם הפיזיולוגית היה לא תהיה.

    עם ישראל לא התכוון להילחם במדין לא במישור הפיזי על טריטוריה ולא במישור הרוחני מלחמת דת, מה שמלמד על כך שכל ההתגרות הרוחנית והמלחמה אותה ניהלו בלק ובלעם יחד עם בנות מדין כנגד עם ישראל מונעת אך ורק מתוך שנאה ולא סתם שנאה אלא שנאת חינם!

    בחסידות חב"ד מתבאר ומתברר מושג זה שנאת חינם כגורם מרכזי למצב שאין לו תיקון אלא שבירתו הוא תיקונו!

    כאשר השנאה כלפי האחר נולדה מונעת ונשענת על 'חינם' כלומר: אין גורם כל שהוא, מניע, או הסבר הגיוני, ההסבר היחידי הוא שנאה כלפיך על עצם קיומך! אין אפשרות לקיים בעולם מצב שכזה ולכן יש להעבירו מן העולם!

    חוסר 'ההיגיון שבשיגעון' הנו הגורם המרכזי לכך שלשנאת חינם אין מקום בעולם! העולם איננו ג'ונגל מסביר הרבי מליובאוויטש, אם אתה לא נותן מקום ומרחב קיומי מאפשר לזולת אך ורק בגלל מי שהוא, אז יש לדאוג להעביר שנאה זו מן העולם ואת כל מי שנותן יד לקיומה!

    מושג זה של שנאת חינם קיבל ביטוי משמעותי בדברי ימי ישראל לדורותיהם לצערנו בחורבן הבית.. ולכן אמרו חז"ל שהתקנה היחידה למצב זה הנה אהבת חינם!

    כאשר מדברים על עמלק שמייצג את מדיין במהותו בשל שנאת החינם שבו כלפי עם ישראל אנו מתייחסים לפעולות אותן נקטו בנות מדין כדי לגרום למפלתן של ישראל היה לא תהיה.

    שהמניע הפנימי שבהן הנו השנאה כלפי עם ישראל באשר הוא! הן לא חיפשו הסבר הגיוני שיניח את דעתן מדוע יש להילחם בעם ישראל, או מה הם עשו לנו שאנחנו מנסים לפגוע בהן, הן פשוט התייצבו למלחמה ברגע בו הן נדרשו לכך! 

    מלחמה זו באה כאמור בעקבות חטאם של עם ישראל בהתבוללות וגילוי עריות עם בנות מואב האסורות עליהם. וכעת נדרשו עם ישראל לתקן את החטא הגדול בו נכשלו ושבעקבותיו נהרגו 24 אלף מעם ישראל במגיפה קשה!

    ראשית עליהם היה לשוב בתשובה שלימה ולקבל עליהם שלא לחזור לסורם שוב!  לאחר מכן נדרשו לבער מן העולם את הנגע כלומר את מי שהחטיאום במעשה שפל זה בנות מדין!

    עם ישראל חוזר מן המלחמה לאחר ניצחון גדול ומובהק לכאורה עם שבויי המלחמה ועם שלל רב!

    אך משה רבינו לא אוהב את מה שרואות עיניו כפי שמתאר הכתוב: 

    "וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה". (פרק ל"א פסוק י"ג-ט"ז).

    כלומר: משה רבינו קוצף על בני ישראל על כך שאת המכשול העיקרי בגינו באה המגיפה הקשה על עם ישראל כלומר בנות מדין, לא פעלו בני ישראל להסיר ולהעביר מן העולם!

    בהמשך לכך מספרת לנו התורה: כיצד לאחר המלחמה כאשר משה רבינו בא לצוות ולהורות לבני ישראל את הדרך בה יש להכשיר את כלי האכילה והבישול מטומאת המת על ידי הזיית מים מאפר פרה אדומה, שוכח משה רבינו להורות לבני ישראל את הלכות טומאת 'גיעולי-נכרים' כלים הנדרשים להכשרם בשל בישול מאכלים האסורים לבני ישראל. או כפי שהתורה אומרת 'נתעלמה' ממשה רבינו הלכה הלכות הגעלת כלים, עד שאלעזר בנו של אהרון הכהן היה צרך להזכיר לו על כך!

    "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה".

    ורש"י על אתר מפרש:

    וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְגוֹ – לְפִי שֶׁבָּא מֹשֶׁה לִכְלַל כַּעַס, בָּא לִכְלַל טָעוּת, שֶׁנִּתְעַלְּמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת גִּעוּלֵי נָכְרִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר" ( ויקרא פרק י', פסוק ט"ז) בָּא לִכְלַל כַּעַס, בָּא לִכְלַל טָעוּת. וְכֵן בְּ'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים': "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע" (במדבר פרק כ', פסוק י"א) עַל יְדֵי הַכַּעַס טָעָה.
    אֲשֶׁר צִוָּה ה' וְגוֹ – תָּלָה הַהוֹרָאָה בְּרַבּוֹ.

    רש"י מפרש שקצף הנו – ביטוי של כעס. וכאשר אדם כועס הוא בא לכדי טעות!

    מה פשר וביטויי הכעס הבאים מצדו של משה רבינו מה הוא מבטא במקרים השונים עליהם מספר לנו רש"י? ומה המסר העובר אלינו מהם?

     

    כיצד נהפוך את השפה הלא מדוברת שלנו 'לשפת-האם' שלנו?!

    כאב, צער, כעס, זעם עצור, תסכול, אכזבה, ייסורי נפש ומצפון כולם רגשות טבעיים ובריאים שכולנו מתמודדים איתם בעיתים ובזמנים שונים בחיינו.

    המחיצה הדקה העוברת בין הבעת רגשות הללו באופן בריא לאופן המעוות הנו כיצד הם באים לידי ביטוי בחיינו?.

    כלפי מי אנו מפנים אותם האם כלפינו או שמא אנו מפנים אותם על וכלפי סביבתנו!?

    לפרוק כאב, צער, כעס, זעם עצור, תסכול, אכזבה, זה הדבר הכי טבעי בריא ונורמלי לעשות, זו לא המלצה או אפשרות זו חובה קיומית!

    אדם שלא נותן ביטוי לרגשותיו ומונע מעצמו את הצורך הראשוני להשתמש במתנה האנושית והאלוקית אותה נתן לו ה' יתברך כדי להתמודד עם אירועי החיים פוגע ומזיק לעצמו ולסביבתו!

    לצד זאת יש לזכור שישנה חשיבות ל-איך!

    כאשר אנו מעבדים את רגשותינו ונותנים להם במה ומקום משמעותי בחיינו, על ידי התבוננות בהם, בניסיון להבין מה הם אומרים לנו? מה הם מספרים לנו? איזה מסר עובר מהם אלינו? אנחנו במקום ובדרך הנכונה לתת ולהעניק להם ביטוי עצמי נכון ומדויק עבורנו.

    עיבוד רגשי הנו הצעד הראשון אך המשמעותי ביותר בכדי לאפשר לרגשותינו מקום ומרחב מאפשר בחיינו בכדי להבנות ולבנות את עצמנו מהם!

    עיבוד משמעותו הוצאת חומר הגלם ממצבו הגולמי והפיכתו לחומר מעובד בשל ומוכן לשמש לתפקידו המיועד לו!

    העיבוד כמוהו כבירור עבורנו מה אנו עושים וכיצד אנו מתמודדים עם מצב אליו הושלכנו? איך, מה וכיצד עלינו לנהוג כעת?

    ההתבוננות על המצב הנה הכלי הראשון והחשוב ביותר בסיטואציה שרגשותינו גואים, שוצפים וקוצפים בנו פנימה..

    רגע לפני שנחליט לתת להם דרור וחופש לצאת החוצה ולשטוף את כל מה שנמצא סביבנו, נעצור לרגע ניקח נשימה ארוכה נתבונן על המצב היטב ורק אז נוכל לחשב את צעדנו בדרך לעיבוד רגשותינו ולמתן מרחב מאפשר להם ולנו בדרך לביטוי נכון ומדויק עבורנו ועבור סביבתנו!

    התבוננות איננה רק חשיבה 'על' או חשיבה על ה-'איך'. התבוננות משמעה חיבור נפשי ורגשי לעצמנו ולחוויה שפקדה אותנו העוברת דרך התבוננות שכלית עמוקה אמנם, אבל שמטרתה ותכליתה הנה שהתבוננות זו תוביל ל-'תקיעת המחשבה בחוזק' כפי שמגדיר אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד בספר היסוד של חסידות חב"ד ספר התניא  (פרק ג').

    התבוננות באופן שכזה הנה הדרך הישרה והקלה 'להולדת המידות בלב האדם' כפי שמכנה זאת תורת החסידות! 'הולדת המידות' – הנה חבירה רגשית ונפשית בין החוויה השכלית לבין החוויה הרגשית החוברות להן יחד לכדי חוויה אחת המביאה בעקבותיה את התעוררות הרגש והמידות בלב המובילה להתנהלות והתנהגות המותאמת להתבוננות השכלית דרך המידות שבלב הבאות לכדי ביטוי רגשי החוצה. מצב זה מכונה בשם 'דעת' בלשון החסידות! מלשון התקשרות והתחברות.

    כל התבוננות שאיננה מובילה את האדם להתעוררות המידות בעשיה בפועל קרי: כאשר רגשותיו של האדם אינם בסנכרון בהתנהלות והתנהגות המותאמת להתבוננות זו בעקבות התבוננות על מצבו והיא איננה מובילה לחיבור שכלי ורגשי עמוק הקושר ביניהם המוביל בסופו של דבר להתנהלות והתנהגות שהובילה התבוננות זו, איננה התקשרות וחיבור אמיתי לעצמנו אלא 'דמיונות שווא' כפי שמכנה זאת אדמו"ר הזקן (שם)

    אדם החושב משהו אחד ומרגיש משהו אחר או אדם החושב ומרגיש משהו אחד ועושה משהו אחר אחרי התבוננות מעמיקה מתאר ומספר על נתק בחיבור בין השכל הרגש והעשייה בפועל ! כאשר יש פער בין ההתבוננות השכלית להתעוררות הרגשית הבאה בעקבותיה, או בין ההתבוננות השכלית וההתעוררות הרגשית לבין העשייה בפועל אין זו התבוננות אמיתית!

    אדם המדבר על חשיבות מידת החסד והצדקה בהוכחות שכליות מאומתות ועמוקות ובהתלהבות רגשית מגודל וחשיבות מידת הצדקה והחסד, אך כאשר נדרש הוא להתנהל ולהתנהג את מה שהוא עצמו דיבר עליו רגע לפני הוא מרגיש מנותק ולא מצליח לחבר את שניהם יחד, הוא צריך לשאול את עצמו מה פשר הפער בין מה שאני מאמין יודע מרגיש לבין הרגע בו אני נדרש לנהל את עצמי ולהתנהג בהתאם למה שאני מאמין חושב ומרגיש?

    כאשר אנו מתעסקים עם רגשותינו אנו צריכים להיות בהתכתבות איתם ולבא במגע איתם באופן כזה שאנו אלה המנהלים אותם ולא הם אותנו!

    הדרך כאמור לכך עוברת בהתבוננות המולידה רגש ושכל המנוהלים על ידי התבוננות זו המובילה לחבירה מאוזנת של שכל ומידות המקיימות את הקשר העמוק של האדם עם עצמו בדרך לקבלת החלטות בכל עניין קטן כגדול..

    בנוסף לכך אנחנו צריכים להפוך את שפת הרגשות המנוהלים על ידי תבונת השכל לחלק בלתי נפרד מאתנו! אנו צריכים לדאוג לכך שזו תהיה השפה המדוברת ו-'שפת האם' שלנו!  

    רכישת השפה עוברת באימון אינטנסיבי יומיומי בדיוק כפי שמאמנים את שרירי הגוף, שרירי הנפש שהן הרגשות שלנו זקוקים אף הן לאימון יומיומי איך להביע רגשות?, איך לתקשר רגשות?, איך לעבד רגשות? היכולת להפוך את שפת הרגשות כפי שהשכל הישר מנחה אותן מנהל ומאזן אותן מאפשרת את ההתנהלות הנכונה של רגש ושכל ההופך לחלק בלתי נפרד מאתנו וקשור אתנו בקשר אמיץ.

    קשר זה מכונה בלשון החסידות 'דעת' כאמור שהנה מידת 'התפארת' הכוללת בתוכה מספר גוונים שונים ומנהלת אותן יחד באיחוד ואיזון היוצר הרמוניה מושלמת של שילוב בין שכל ומידות!

     

    מה נדרש מאדם החפץ להיות 'אדם'?!

    האדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם כותב על מעלת החינוך העצמי של האדם ועל הזהירות וההרחקה הנדרשת ממידות מגונות: "האדם באשר הוא אדם צריך להכשיר עצמו להיות אדם. הכוונה בזה היא כי גם בחסרונות יש דרגות, יש חסרונות שהם מטבעי בני אדם ויש חסרונות שהם מטבע בעלי החיים.

    טבע הנגיחה והבעיטה, למשל, הוא מחסרונות בעלי החיים, והאדם הבועט בגדול ממנו, בשנים בכלל, ובדעת בפרט, הנה החיסרון אצלו הוא מחסרונות בעלי החיים המזיקים, וכן מי שהוא בכעס ואי סבלנות החיסרון אצלו הנו מחסרונות בעלי החיים שהם תמיד בהתרגשות ורוגז.

    אשר על כן הנה ראשית דבר החינוך בבני אדם היא לחנך עצמם לדחות בכל תוקף עוז את המידות המגונות המתייחסות לבעלי החיים המזיקים והביתיים ולהכשיר עצמם להיות אנשים.

    והדחיה צריכה להיות בדרך קבלת עול, כמו מתג ורסן שנותנים בפי הסוס והפרד שמכריחים אותם לשמוע בקול מנהיגם, כן האדם החפץ להיות אדם צריך לדחות מידות אלו בתוקף עוז של מתג ורסן".

    עוד כתב הריי"צ על מידת הכעס: "מידת הכעס היא מידה מגונה על פי התורה, והיא בבחינת אסקופה (המפתן) לחטאים גדולים ולנזקים בכישרונות הנפש ובתחלואי הגוף".

    על הפסוק: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". האמור בפרשת אחרי מות, מיד לאחר מות שני בני אהרון, בעיצומן של החגיגות למשכן, אהרון הכהן אחיו של משה מתקן אותו בנוגע להמשך הקרבת הקורבנות באותו יום ומשה רבינו מקבל בהבנה מוחלטת את התיקון טעות מצדו .

     אומר רש"י המצטט את המדרש: וַיִּיטַב בְּעֵינָיו  הוֹדָה, וְלֹא בּוֹשׁ לוֹמַר: לֹא שָׁמַעְתִּי (ספרא).

    עוד מובא במדרש רבה (שמיני פרק י"ג פסקא י"א)  על כך: באותו הרגע הוציא משה רבינו כרוז בכל המחנה ואמר: "אני טעיתי בהלכה ואהרון אחי בא ולימד אותי"!

    אחד ממעצבי האישיות המשמעותיים ביותר של האדם האנושי הנה היכולת לקחת אחריות! כאשר אדם רוצה אז הוא מסוגל ויכול לתקן את דרכיו ולהיטיב את מעשיו.

    הבחירה החופשית שהנה המתנה האלוקית לבחיר הנבראים האדם, הנה הגורם מספר אחת ממאפייני עיצוב אישיות האדם לעומת בעלי החיים!

    האדם הבוחר להתבונן באמת לפי ערכו ומהותו כפי שהוא מעריך את עצמו יודע בתוך תוכו שהוא ורק הוא הנם האחראיים הבלעדיים על כל מה שקורה לו!

    אין שום אירוע או חוויה בעולם, לטוב ולמוטב שהאדם יכול להטיל עליה את האחריות להתנהלותו והתנהגותו בעולם ובכך לפטור את עצמו מאחריות למעשיו!

    האדם איננו קרבן של חייו, איננו תבנית של נוף הולדתו בכדי לאפשר לעצמו להישאר תקוע במקום ולהאשים את כל העולם חוץ מאת עצמו על מה שקורה לו ואתו בחייו!

    הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית נוגעת במהות הבחירה של האדם עלי אדמות ורואה בה את אין סוף האפשרויות הנתונות לאדם בבחירותיו בחייו כל זאת כמובן במסגרת האפשרויות האפשריות העומדות בפניו!

    בספרו 'פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית' כותב ד"ר ארווין, דיויד יאלום: "ברגע שאדם חווה את רצונותיו הוא ניצב מול הצורך להחליט או לבחור. ההחלטה היא הגשר בין הרצון לפעול. להחליט פירושו להתחייב לפעולה או החלטה שלא בשלה" (יאלום, 2011).

     

    תוקף לעומת תוקפנות

    כאן נכנסת למשוואה התנהלותו והתנהגותו של משה רבינו בזמנים ייחודיים מאתגרים ומשמעותיים.  משה רבינו מנהל כאן את 'קרב חייו' הוא יודע שלאחר מלחמה זו הוא מסיים את חלקו בהנהגת עם ישראל ולא נכנס לארץ יחד איתם!

    את משה רבינו זה ממש לא מעניין הוא עסוק רק בדבר אחד את שנאת החינם הזו של בלעם ומדין כלפי עם ישראל לא לוקחים ולא מכניסים אתנו לארץ הקדושה!

    אנחנו עומדים לסיים את התופעה הזו כאן ועכשיו! במלחמת קיום רוחנית על צביון וזהות עם ישראל.

    משה רבינו מבין שאי אפשר להשאיר במרחב הקיומי של עם ישראל את הנגע הרע הזה ושמו 'שנאת חינם', הם לא יכולים לקחת איתם לארץ ישראל אפילו תיאורטית את המושג הזה שנקרא שנאת חינם!

    וכאן משה רבינו מתגלה בשיא תפארתו והדרו כמנהיג הגדול ביותר של עם ישראל לדורותיו, הוא נעמד על שתי רגליו וכמו לפיד בוער של אש קוצף בשצף קצף על עם ישראל כיצד זה שלא השכלתם להבין את מהות הציווי הגורלי והמהותי של ה' יתברך להסיר מן העולם את הנגע הרע והגדול ושמו שנאת חינם?!

    האכפתיות של משה רבינו ואהבתו העצומה לעם ישראל היא זו המדברת מתוך גרונו וזועקת את הכאב הגדול על כך שעם ישראל לא מבין את גודל השעה ואת ההזדמנות הגדולה שנקראת בדרכם להעביר מן העולם את הרוע של שנאת חינם אחת ולתמיד!

    זהו ביטוי לתוקף העצום של מנהיגותו של משה רבינו, הוא לא מתחשב כעת בשום דבר העומד בדרכו, על עצמו הוא לא חושב, על כך שזהו סוף דרכו במנהיגות עם ישראל, על כך שבשל קצפו תתעלם ממנו הלכה גם זה לא שיקול, השיקול היחיד העומד בעיניו הנו איך מסירים את הנגע של שנאת חינם מן העולם ומתוך עם ישראל!

    זהו ההבדל הגדול שבין תוקפנות הבאה מתוך שיקול אינטרסנטי ונגיעה אישית המתערבבת לה עם מנעד רגשי פגוע, הגורר בעקבותיו השלכה והעברה של מנעד רגשות לא מעובדים ולא פתורים אל ועל הזולת.

    לבין תוקף ועצמה פנימית הנובעת מאכפתיות ומאהבה עמוקה לזולת המעבירה כאב עצום ונוגע המניע את הזולת לעשיה ושינוי!

    כאן נכנסת למשוואה גם התפיסה הרווחת בקרב אותם אנשים שאני פוגש בקליניקה ומתארים את התסכול הרב שלהם מכך שכאשר הם נוכחים בסיטואציה בין אישית ואמורים להשמיע את קולם הם נמנעים מכך..

    הם חוששים מעימות קולני, מריבה שתגרור ריחוק בינם לבין עמיתיהם, שמא יתפסו כתוקפנים..

    תפיסה זו נובעת בדרך כלל מחוויה ראשונית מוקדמת בה הם חוו את התוקפנות מדמות סמכות כל שהיא שגרמה להם עם הזמן כאשר החוויה שבה ונשנתה לקחת צעד אחד גדול אחורה ולהימנע בכל מחיר מלהרים את קולם,  מלהשמיע את קולם, או לקחת איזה שהוא צד בוויכוח לגיטימי חברתי..

    אין להן צורם לגבש דעה פוליטית, חברתית, כאשר משמעות נקיטת עמדה והשמעת קולם תחווה כתוקפנות ברגע בו יאלצו להרים את קולם חלילה..

    הם ישמרו מכל משמר לשחזר את הדמות אותה חוו בילדותם הנתפסת בעיניהן כתוקפנית!

    מה שדורש ממני בטיפול לשקף עבורם את ההבדל שבין תוקף אסרטיביות ועמידה על שלי בהשמעת קולי גם אם אני נאלץ לעשות שימוש באלמנט שנחווה עבורי כתוקפנות כמו הרמת קול!

     לבין תוקפנות בה השימוש בקול נעשה כדי לבטל את הזולת ולהכניע אותו אלי בהטלת מרות וסמכות בצורה אלימה מילולית או פיזית..

    משה רבינו מגלם את המנעד הרחב של מנהיג דגול ברגע האמת, בתוקף עצמתי ופנימי הו מביע את הכאב המהול באכפתיות, את הצער המלווה באהבה, את האמת הזועקת המלווה בהקרבה עצמית, כל אלו הן תכונות אופי של מנהיג אמיתי משכמו ומעלה הנתון ומסור כל כולו לעם ישראל!

    הרבי מתעכב על פרט משמעותי וחשוב שיעור מאלף שמשה רבינו מעניק לנו באכפתיות באהבה במסירות הייחודית והנפלאה שלו אך יותר מכך בטוהר שבחוסר נגיעה עצמית שהוא מגלה בהתנהגותו ובהתנהלותו בחייו.

    כאמור ישנם שלוש פעמים בהם משה רבינו מביע את כאבו העצום בכעס על מה שקרה סביבו:

    בפעם הראשונה היה זה כאשר עם ישראל מתלונן על כך שאין להם מים לשתות במדבר, משה רבינו נתון באבל על אחותו האהובה מרים שזה עתה נפטרה וביחד אתה נעלמה הבאר אותה הובילה מרים וספקה לעם ישראל מים במדבר.

    עם ישראל מתלונן על ה' יתברך על כך שהוציאו ממצרים להרגו במדבר חלילה ולא רואה את משה רבינו באבלו ובצערו, משה רבינו קוצף על בני ישראל ומטיח בהם על כפיות הטובה שלהם כלפי ה' יתברך ובא לכלל טעות כאשר הוא מכה את הסלע!

    בפעם השנייה היה זה כאשר בני אהרון האחיינים האהובים של משה רבינו נדב ואביהו נפטרים בתוך המשכן כאשר הקריבו אש זרה שלא צוו עליה, גם כאן משה שרוי באבל אישי כואב וכועס על האבדן במותם הטראגי של אחייניו האהובים ובא לידי טעות בהוראה לבטל כליל את חגיגות והקרבת קורבנות חגיגת המשכן, כאשר ה' יתברך מצווה רק על ביטול קרבן ראש חדש ניסן שחל באותו יום ואהרון אחיו מעמידו על טעותו..

    הפעם השלישית כאמור הנה בפרשתנו כאשר משה רבינו קוצף על פקודי החיל שלא נתנו את ההוראה להעביר מן העולם את בנות מדין על שנאת החינם שהשרישו בעולם!

    הרבי שואל: מדוע רש"י מציין את שלשת הפעמים בהם קצף משה רבינו כאן בפרשתנו ולא בפרשיות בהן אירעו שני המקרים הנוספים בהם כעס משה רבינו?

    על כך מסביר הרבי: שני האירועים הקודמים מי מריבה והכאת הסלע, ומותם הטראגי של אחייניו נדב ואביהו הנם אירוע אישי משפחתי מותה של מרים אחותו ומותם של אחייניו נדב ואביהוא, לכן אין הוא חפץ לערבב את כאבו האישי של משה רבינו עם האכפתיות מעם ישראל. אמנם כאן בפרשתנו אין מניע אישי או נגיעה כל שהיא של משה רבינו בסיפור המלחמה במדין, כאן כל האירוע נע וסובב סביב עם ישראל ותיקון החטא עם בנות מדין!..

     כאן נמדד משה רבינו באהבה, באכפתיות ובמסירות האין קץ שלו כלפי עם ישראל, אך בעיקר בחוסר הנגיעה האישית שלו אל מול האירוע הקשה אתו מתמודדים עם ישראל כעת, הוא ניצב בחזית כאשר כל כולו דרוך ומוכן למשימת חייו, הוא משליך עצמו מנגד למען עם ישראל ומסיר כל שיקול אישי מעצמו גם במחיר העצום של מותו ואי הכניסה לארץ ישראל עם העם שהוא כל כך אוהב עם ישראל!..

    כל זאת כדי לאפשר להם את הכניסה המובטחת לארץ ישראל כאשר הם העבירו מן העולם אך בעיקר מעצמם ומקרבם את הנגע של שנאת חינם בגינו חטאו עם בנות מדין והחשש שמא נגע זה ילווה אותם גם בכניסה לארץ ישראל האחד עם השני חלילה!

    את זאת משה רבינו לא יאפשר גם במחיר של הקרבה עצמית, משום שזהו יסוד קיומו של עם ישראל לדורותיו אהבת חינם ולא חלילה שנאת חינם!

    שנזכה להרבות באהבת חינם בימים טרופים אלו ושנזכה יחד עם כל עם ישראל להגיע כבר לארץ המובטחת ארץ ישראל השלימה בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש

    שבת שלום ומבורכת

    מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.