במקום עבודתי בעיר התורה והחסידות (אחת מהן) אני פוגשת נשים צדקניות מכל החוגים והקהילות. עם חלק מהן יוצא לי לשוחח לעומק ולהכיר להן מהי חסיד(ו)ת חב"ד, הפצת המעיינות ויחד עם זה גם להכיר את מהותן של הקהילות השונות.

מסיבה זו לאחרונה מעסיק אותי מאוד החילוק המשמעותי בין חוגי החסידים לסוגיהם לבין חסידות חב"ד.

עד לא מזמן מהיכרותי החיצונית סברתי שרב  המשותף על ההבדל, ביננו חסידי חב"ד לחסידי פולין.

אך ככל שיצא לי להכיר מקרוב הבנתי שהחילוק ביננו מהותי ומשמעותי ביותר.

כעת בשלהי חודש מנחם אב, כשקונטרס בית רבינו מהדהד כמעט בכל בית אין יותר מתאים מלהזכיר את הסיפור שסיפר הרבי בהתוועדות ער"ח אלול, ה'תש"י.

כן, לא טעיתן. הסיפור שמתאר את החילוק בין חסיד פולישער שנוסע לרבו לבין חב"דניק שנוסע לרבי.

אולי אפשר לסכם זאת בשלוש מילים: 'חב"ד מאנט פנימיות', הרבי דורש מאיתנו לעבוד, להכין את העולם לקבלת פני משיח.

חסידות חב"ד זו לא עוד קהילה שיש לה תקנון ומוסדות. להיות חסידת חב"ד זה לא אשת חסיד שמלבישה את הילדים בסטים ושולחת את הבעל לטיש בשטיבל.

יש לנו את תקנות החת"ת והרמב"ם, לימוד חסידות בקביעות, עשרת המבצעים, לימוד גאולה ומשיח, הפצת המעיינות וכו' שעומדים בראש סדר העדיפויות שלנו. יש לנו עולם שלם של תוכן, מהות ומשמעות להיותנו כאן בעולם הזה ולהיותנו חסידים של ראש בני ישראל, הרבי מלך המשיח שפועלים ונלחמים בחזית לקבלת פני משיח צדקינו בפועל ממש! אשרינו!