מקורה הבעייתי של השיפוטיות

כשראיתי את הגרביים הסגולים שלה, מייד הרגשתי סלידה מהטיפוס הזה. היא ודאי לא מאורגנת כלל! אוטומטית ואוטונומית המוח נזכר בתחושה הלא נעימה שהייתה לי בילדותי, כשהעוזרת הבלאגניסטית, בעלת הגרביים הסגולים שמעולם לא הצליחו להתאים לחולצה הכתומה ולחצאית חסרת הצורה, הייתה משאירה את כל בני המשפחה אובדי עצות מול האי–סדר ששרר בכביסה. אבל לא היה עם מי לדבר.

שיפוטיות היא קביעת דעה שלילית על אדם או נושא, באופן אוטומטי, ללא בדיקת עובדות, חשיבה מעמיקה והסקת מסקנות. זו ההגדרה המילונית. העובדה שהשיפוטיות היא אוטומטית רומזת על המקור הבעייתי שממנו היא נובעת – הנפש הבהמית, שהיא ברירת המחדל שלנו, עד שלא נגיע למדרגת צדיק, בעזרת השם.

למה הנפש הבהמית היא שיפוטית? משום שהיא מרוכזת בעצמה. היא מרגישה צורך עז להיות הטובה ביותר, והמוצלחת והנערצת ביותר. בשביל להשיג את המטרה הבלתי אפשרית הזו, היא בוחרת בדרך הקלה והפשוטה, ובעצם היחידה (כי הרי אין מצב שהנפש הבהמית שלנו תהייה הטובה ביותר בכל התחומים) – היא מגביהה את עצמה על ידי הנמכת הזולת: 'אני הרי בוודאי מסודרת הרבה יותר מאותה עוזרת בגרביים סגולים… בחיים, אבל בחיים לא הייתי עושה כזה 'בלאגן' בכביסה!'

מצב אחר שגורם לנו להיות שיפוטיים הוא ניסיון עבר אומלל. אחרי שנכווינו מ'בלאגן' בכביסה, מטרדה מרובה בלמצוא את השידוך המתאים לגרב הבודד, כל אחת שלבושה מסורבל מעט תדליק אצלנו נורה אדומה – זו מיני טראומה. מי שנכווה בחמין נזהר בצוננים. וכך, פניתי לגברת בעלת הגרביים הסגולים, שהגיעה למשרדי, ואמרתי לה: "תיראי, אינני יודעת אם את מתאימה לתפקיד שאנחנו מחפשות. הסדר הוא האל"ף–בי"ת אצלנו… את מבינה אותי?" "כן," היא ענתה, "הייתי ראש צוות מערך ההיסעים בעיריית תל אביב, תפקיד אחראי ומסובך למדי. זה כתוב בקורות החיים שלי. קראת אותם, אני מקווה". קראתי אותם, ברור. אבל המוזרות הזו עשתה לי לא טוב בבטן.

להפסיק לחשוב מהבטן

אז צריך שינוי. להפסיק לחשוב מהבטן. להפסיק לדבר בהמית, ולעבור לדבר שִׂכלית, או טוב יותר – אלוקית.

התורה הקדושה והנפלאה שלנו מלמדת: "בצדק תשפוט עמיתך", ולרש"י הקדוש יש שני פירושים, שכידוע, שניהם הם פשט הפסוקים. הראשון – כמשמעו, כלומר צריך לחפש צדק באמת. והשני – "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ושני הפירושים כרוכים זה בזה. כדי לשפוט אדם לפי האמת יש לדון אותו לכף זכות. כלומר לדון לכף זכות זה לא לפנים משורת הדין! זה הדין. וכמה הלכות למעשה בתורת חיים כרוכות בציווי הזה. למשל, אם בבית דין של דיני נפשות לא נמצא אף דיין אחד, שמצא צד זכות על הנאשם, גם אם כל הראיות הן לרעתו, הוא משוחרר הביתה לחיים ולשלום. לא פחות ממדהים. כי אם לא מצאו שום צד זכות, סימן שהדין לא היה 'בצדק'. עוד הלכה: סנהדרין שדנה למיתה אחת לשבעים שנה נקראה סנהדרין קטלנית. נחשוב קצת, כדי להגיע לדרגה כזו של מיעוט גזרי דין מוות, הגישה הראשונית צריכה להיות שמהפכים בזכותו של הנאשם עד הקצה הכי אחרון. האם גישה כזו היא הנכונה גם בחיי היום–יום שלנו?

תניא איגרת הקודש כב בסופה: "ועל כן אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, ולא תעלה על לב לעולם, ואם תעלה – יהדפנה מלבו כהנדוף עשן, וכמו מחשבת עבודה זרה ממש. כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

משמע מכאן שמדובר גם בלשון הרע פנימית, בלב, בלי דיבור לזולת. מחשבה בגנות יהודי? לא בבית ספרנו. הזולת הוא טוב במהותו. זו המהות שלו, לכן גם אם בצורה חיצונית נראה שהוא עשה מעשה שאיננו ראוי, צריך לשמור בראש את העובדה שמן הסתם, לדעתו, באותו הרגע, זה היה המעשה שראה שנכון לעשות, או שלא היה מודע לתוצאות מעשיו, או שהיה במקום רגשי שהקשה עליו לקבל את ההחלטה הנכונה.

אומנם על פי ההלכה היבשה, אדם שהוא בינוני במעשיו, אין חובה לדונו לכף זכות, אבל, מאז שכתב אדמו"ר הזקן את אגרת הקודש, יש לנו חובה לדון גם בינוניים לכף זכות, ואפילו רשעים גמורים:

"רבי אלימלך מליז'נסק, מתלמידי הרב המגיד, מספר שפעם קרא לו הרב המגיד ואמר לו: 'שומע אתה, מיילך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע (בישיבה של מעלה) שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כצדיק גמור'" (הרבי הריי"צ בספר השיחות ה'ת"ש, עמ' קי"ט).

אי אפשר להגיע לאהבה אלא אם רואים את הטוב בזולת. רק כדי להשלים את התמונה, הוראת חז"ל היא שכשפועלים למעשה בעולם המעשה, אם יש לנו עסק עם אדם שאינו אמין, צריך לנקוט את כל אמצעי הזהירות, אבל לא לוותר על האהבה ולימוד הזכות כלפיו, וצריך להביא בחשבון שאולי יישר אורחותיו.

ללמד זכות על הקדוש ברוך הוא

נראה שהנפש הבהמית אינה פוסחת גם על הקדוש ברוך הוא במציאת תלונות ומענות וטרוניות. את זה אנחנו כבר יודעים. בלא פחות מארבעה מתוך חמשת חומשי התורה מספרים לנו על מקרים לא מעטים של האשמות של עם ישראל כלפי ה'. אבל רבותיי, זה לא נגמר אצלם. ה"למה יאמרו הגויים" חל גם על הגוי שבקרבנו. למה אין לי מספיק פרנסה? למה אינני מוצאת זיווג? למה שום חברה אינה מטלפנת אליי ביום הולדתי? למה העולם רע כל כך? אנחנו יודעים דבר אחד: אנחנו סובלים! ואם אנחנו סובלים, סימן שמי שגורם לנו סבל הוא לא טוב, חס ושלום. בספר "חובת הלבבות", בשער הביטחון, אומר רבנו בחיי:

"וכאשר יתברר זה (שה' עושה הכול לטובת האדם) לאדם ותתחזק הכרתו באמתת חסד הבורא, יבטח בו וימסר אליו ויניח הנהגתו עליו, ולא יחשדהו בדינו, ולא יתקצף על בחירתו לו". לא רק הדרך לאהבת חינם כלפי יהודי אחר עוברת דרך לימוד זכות, גם הדרך לאהבת ה' עוברת דרך 'לימוד זכות על ה' יתברך'. אם על כל מקרה לא נעים, או גרוע מכך, נתרגל לומר לעצמנו שזה גילוי אלוקות ממש, והדבר הטוב ביותר בעבורנו – התחושה הפנימית של השמחה שבתוך הצער תאיר לנו אור במנהרה החשוכה, וכמו שאומר האדמו"ר הזקן באיגרת הקודש המפורסמת י"א "להשכילך בינה", שהשהייה במקום הרוחני הזה בסופו של דבר מוציאה אותנו מן הגלות של עולם הזה לגאולה ברוחניות קודם כול, וגם בגשמיות.

יש שתי דרכים להסתכל על כל מקרה מצער:

דרך ראשונה – ה' מעניש על מידה או מעשה שאינם טובים. הרסת? תשלם.

דרך שנייה – ה' סותר את מה שהיה על מנת לבנות דבר חדש, טוב מהקודם.

ההבדל בין הדרך הראשונה לשנייה הוא שבדרך הראשונה, גישת הענישה, תפקיד המקרה הלא נעים הוא להביא את האדם למלא את מה שהחסיר. לא מורגשת ההתקדמות, מחזירים את המצב לקדמותו. בדרך ההסתכלות השנייה, המקרה הלא נעים הוא חלק מתהליך של עלייה מתמדת, ואחריו המצב אינו חוזר לקדמותו אלא משתפר, ודווקא בזכות הקושי!

דוגמה מחיי היום–יום שממחישה את ההבדל בין הגישות: אפשר להביא את הרכב למוסך כדי לתקן אותו, ולהחזיר אותו למצב הקודם, ואפשר להביא את הרכב למוסך כדי לפרק את המנוע ולהוסיף לו חלק שישדרג את ביצועיו בהרבה. ההבדל הוא עצום!

מהי אם כן ההסתכלות המדויקת יותר? הרבי מלך המשיח מצביע על ההלכה שאומרת שאסור להרוס בית כנסת, אלא אם מתכוונים לבנות אחר, גדול ויפה ממנו. הרי ידוע, אומר הרבי, שה' מקיים את ההלכה בעצמו – עוד לפני שמצווה אותנו לקיימה, כמאמר חז"ל: "מה שהוא עושה, אומר לישראל לעשות". מכאן לומדים שחורבן בית המקדש לא היה דווקא תוצאה של חטאים במובן הפשטני, אלא הרס על מנת לבנות דבר טוב ומשובח יותר.

מגזין עטרת חיה