שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-50 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בתקופה כל כך רגישה ומורכבת זו, אנו זוכים מידי יום רואים ניסים ונפלאות המעידים על אהבת ה' יתברך אותנו..

אנחנו יושבים בביתנו ובהתערבות מרחוק אויבנו נופלים ונגפים לפנינו אחד אחרי השני בעיתוי מדויק ומושלם..

ללא נפגעים ברוך ה' לכוחותינו, וללא צורך להיכנס פיזית למרחב האווירי, הימי או הקרקעי!

היכולת לראות את מערכת הניסים הזו המלובשת אמנם בדרך הטבע, אך שוברת את כל מוסכמות ואת חוקי המלחמה שידענו עד כה, יש בה לעורר אותנו לצאת בשירה ובזמרה ולהודות לה' יתברך על נסיו ונפלאותיו עמנו בשמחה ספונטנית, שמחה בטהרתה, הנובעת לה מעומק הלב ומעצם הנשמה זו המספרת את ועל הקשר המיוחד שלנו עם ה' יתברך..

אז איך עושים זאת? איך בשעה כל כך מורכבת וקשה אפשרי אם בכלל לצאת בריקודים ובשמחה ספונטנית, שמחה שאין בה שום טעם או היגיון?,

התבוננות וצלילה למעמקי פרשת השבוע תחשוף ותגלה לנו איך דווקא שמחה פשוטה וטהורה הנובעת מעצם הקשר שלנו עם ה' יתברך בכוחה להשפיע על המצב התודעתי שלנו ולהפוך אותו מקצה לקצה! ואיך בכוחה להשפיע אף על תוצאות המלחמה!

ננסה להתייחס לשמחה והשפעתה על חיינו ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי..

על כוחה של השמחה והיעדרה בחיי האדם ובעבודת האדם את בוראו!

השבוע נקרא בפרשת כי תבוא

אחד הנושאים המשמעותיים הנידונים בפרשה עוסק במהות ובמשמעות השמחה בעבודת ה'!

התורה מסכמת עבורנו את כל פרשת הקללות האמורות בפרשה בפסוק מצמרר אחד ששופך אור ומשמעות על מהותה של שמחה והעדרה!

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים פרק כ"ח פסוק מ"ז).

רש"י על אתר מפרש זאת כך: מֵרֹב כֹּל – בְּעוֹד שֶׁהָיָה לְךָ כָּל טוּב.

כלומר: למרות שהיה לך כל טוב, בכל זאת השמחה נעדרה מחייך ומעבודת ה' שלך!

אבל עדיין איך זה שהיעדר השמחה גורם או מביא את הקללות הנוראיות אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו (ירעדו אזניו מגודל החרדה) ותסמרנה שערות ראשו?!

הרמב"ם כותב על  השמחה כך: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". (הלכות שופר סוכה ולולב פרק ח' הלכה ט"ו).

על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". מפרש האריז"ל פירוש נפלא, שהתורה מדברת על מצב בו אדם לומד תורה ומקיים מצוות, אך אינו מקיימם בשמחה ובהתלהבות המגיעים מתחושת הדביקות בה' יתברך, כך שקיום התורה והמצוות לא מעורר בו רגש היקשרות ובדבקות בה' יתברך!

 ועל כך אומרת התורה שיחולו על האדם העונשים החמורים ביותר הנמנים בפרשתו פרשת כי תבא!

בספר ליקוטי תורה על חמישה חומשי תורה שכתב מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה 'אדמו"ר הזקן' הוא תוהה כיצד ייתכן שעל היעדר השמחה מגיע לאדם עונשים כל כך חמורים? וכי רק עקב כך שהאדם איננו בשמחה יחולו עליו עונשים כל כך חמורים?

אדמו"ר הזקן מבאר זאת כך: מכיוון שאין אדם מושלם בעבודת ה', כמו שכתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואף שאדם זה ראוי לעונש על חטאיו ופגמיו, אמנם כאשר עבודתו היא מתוך שמחה, השמחה מגינה עליו והוא ניצל מהעונש היות והשמחה משמשת לו 'כתריס בפני הפורענות'.

 שמחת האדם למטה מעוררת שמחה למעלה אצל ה' יתברך ובכך מתבטלים כל הדינים מעליו!  

  משל למה הדבר דומה: לאב המחתן את בנו יחידו הנולד לו לעת זקנתו, ובאמצע סעודת החתונה אחד האורחים שופך בטעות אוכל או משקה המכתים את בגדי האב המאושר, אנו נראה בחוש שעקב השמחה לא יחוש האב כעס כלל על אותו אדם ולהפך, ייטיב אתו ויפייס דעתו ורוחו וירגיעו, כי הלוא עת שמחה היא אצלו..

לעומת זאת אם אדם ילכלך את בגדי האב שלא בעת שמחת חתונת בנו יחידו בעת שאין השמחה בגילוי אצל האב, הרי גם לכלוך קטן עלול לגרום לכעס גדול אצלו..

 וכך הם הדברים בעבודת ה' יתברך, השמחה למטה מעוררת את השמחה למעלה! לכן בעת השמחה אצל האדם למטה בעולם הזה מתעוררת השמחה גם למעלה אצל ה' יתברך בעולמות העליונים, ובכך נמחלים כל עוונותיו, מה שאין כן אם אין האדם בשמחה הרי גורם הוא בכך להיעדר השמחה למעלה, ובכך מעורר חלילה דינים על עצמו.

זו היא תוצאה והשלכה של מעשיו של האדם למטה ולא עונש מלמעלה חלילה!

הדרך להגיע לשמחה אומר אדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד רבי מנחם מענדל שניאורסון המכונה 'הצמח צדק' עוברת ב:   כאשר האדם יקפיד לשמור על חשיבה חיובית: לחשוב רק מחשבות משמחות.  כאשר האדם יקפיד על דיבורים חיוביים: לא לדבר על דברים המביאים עצבות ומרה שחורה.  כאשר האדם יקפיד על מעשים חיוביים: להתנהג כאילו הוא מלא שמחה מתוכו, שהתנועות בנפש ובגוף יבטאו שמחה, אף שאין הוא חש תחושה כזאת בפנימיותו.

על-ידי התנהגות כזו במחשבה, דיבור ומעשה האדם יעורר שמחה בעצמו והוא ירגיש את השמחה במוחו ובלבו. (אור התורה לאדמו"ר ה'צמח צדק').

הרבי מליובאוויטש מציין את גודל מעלת השמחה ואמר: "מהו גודל החידוש בעניין השמחה?

החידוש הוא בכך 'ששמחה פורצת גדר', הן למעלה, ועל ידי זה נמשך גם למטה, שמתבטלים כל ההגדרות וההגבלות שעל פי חוקי הטבע.

כלומר: שאפילו אם מצד חוקי הטבע יש כל מיני מניעות ועיכובים מתבטלים הם על ידי השמחה, כך שיכולים לקיים את כל מצוות ה' יתברך ללא מניעות ועיכובים.  (משיחת שבת פרשת תזריע, פרשת החודש, שבת מברכים חדש ניסן, ה'תשי"ז 1957).

ישנו סיפור נפלא על כוחה של שמחה עם הבעל שם טוב הקדוש. כשהיה הבעש"ט בן עשר, היה כבר חבר בחבורת הצדיקים הנסתרים, ובהיותו בן שבע עשרה הייתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות לחזק ליבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה' יתברך.

 הבעש"ט היה מתהלך לבוש בבגד עליון של חצי פרווה, כמו אנשי הישובים הפשוטים.

פעם אחת הגיע הבעש"ט לישוב יהודי שהתעסקו בו בעבודת האדמה. היה זה באמצע הקיץ ושרר יובש. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו, הבהמות חלו במחלת הדבר והייתה עת צרה גדולה. אנשי הישוב היו יראי שמים והתעוררו בתשובה, וכשזה לא עזר החליטו להביא 'מגיד' מוכיח לעורר אותם לתשובה. הביאו מגיד, כל אנשי הישוב התאספו בבית הכנסת והמגיד לא קימץ בדבריו ושפך על האנשים הפשוטים 'אש וגפרית', עד שכל הקהל בכה בכיות ויללות בלתי רגילות.

מורנו הבעש"ט שנכח בבית הכנסת וראה בצרתם של ישראל, ובשמעו קולות הבכייה של האנשים והנשים, פנה אל המגיד המוכיח וקרא בקול אדיר: 'מה יש לכם מיהודים אלה? יהודים הם טובים'. וצעק בקול: 'בואו יהודים ונרקוד יחד ואחרי תפילת מנחה ירדו גשמים'. בתחילה הסתכלו עליו בחשד, אולי אין הוא ח"ו מאמין או שיצא מדעתו. אך כשמורנו הבעש"ט הביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו, החלו להאזין לדברי החיזוק באמונת ישועת ה', והתעוררו בחיזוק תקיף באמונת ה' יתברך, ויצאו בריקוד יחד עם הבעש"ט. באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף, ומורינו הבעש"ט בירך אותם בברכת שובע. (מתוך ספר השיחות לאדמו"ר הריי"צ ה'תש"א, עמ' קי"ג).

האם ניתן לשנות טבעיים ותכונות מולדות בנפש האדם?!

תורת החסידות מסבירה שלשמחה יש כוחות והשפעה עצומים לא רק לשנות מציאות בעולם על ידי ביטול הדינים והקטרוגים מעל האדם אלא אף לשנות את מהות האדם מקצה לקצה!

במאמר נפלא ארוך ייסודי ועמוק שנאמר על ידי האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם רבי שלום דובער שניאורסון המכונה הרבי הרש"ב העונה לשם: 'המשך – שמח תשמח הגדול' משנת תרנ"ז שנאמר בשמחת החתונה לבנו יחידו רבי יוסף יצחק שניאורסון המכונה הרבי הריי"צ האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.

מבאר הרבי הרש"ב: את הפתגם 'שמחה פורצת גדר' – השמחה מסייעת ופועלת שינוי על ידי הסרת מחסומים רגשיים ונפשיים ואף מחסומים פיזיולוגיים מסביבת האדם השמח!  

 מהותה של השמחה הוא 'גילוי ההעלם'.

על היין נאמר (תהלים פרק ק"ד, פסוק ט"ו) "ויין ישמח לבב אנוש" תכונת היין היא, לגלות את התכונות הפנימיות שבנפש האדם, וכמאמר התלמוד הבבלי (מסכת עירובין דף ס"ה, עמ' א') "נכנס יין יצא סוד".

 וזו מהות השמחה, גילוי הנפש, ועד לתכונות הנפש העמוקות והפנימיות ביותר. בדרך כלל אין אנו רואים את תכונות הנפש ואת הפנימיות ה’נעלמת’ שלה, יש מעין ’גדר’ המעלים על הפנימיות וכאשר האדם שמח מתגלה פנימיות הנפש.

יתרה מכך אומר הרבי הרש"ב: השמחה לא רק שבכוחה לגלות את תכונות הפנימיות בנפש האדם, אלא בכוחה אף לשנות את תכונות והרגלים בנפש האדם, אף המולדות שבו!

וכפי שנאמר במאמר: "טבע השמחה היא לפרוץ גדר, דהיינו כל הגדרה והגבלה שבנפש. ושני אופנים בזה.

אופן ה-א': שהשמחה פורצת את הגדרים שהוטבעו באדם מצד שהורגל כן, הגם שגדרים אלו נעשו אצלו כטבע (כי הרגל נעשה טבע שני).

 ואופן ה-ב': שהשמחה בכחה לפרוץ גם את הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכח השמחה להפוך אותם ולשנותם מן הקצה אל הקצה.

 כלומר: מה ששמחה פורצת את הגדרים שבטבע תולדתו של האדם הוא לא רק שאותם המידות שהוטבעו באדם הם בריבוי והתגברות ביותר מכפי מידתם, אלא שעל ידי השמחה נעשה גם שינוי בטבע מידותיו ומן הקצה אל הקצה".

וכמו על דרך משל מי שהוא קמצן וכילי ביותר בטבע תולדתו, הנה בעת השמחה, כשהוא שמח בשמחה גדולה ביותר, יתהפך לבבו לגמרי מטבעו הקודם ונעשה פזרן וחסדן גדול, כמו מי שהוא פזרן וחסדן בטבעו, ועד שמתחסד גם עם שונאו.

זהו גילוי מרעיש ביותר! שכן עבור אנשים המתמודדים עם הרגלים שהפכו עבורם טבע שני, או אנשים הנולדים עם תכונות אופי מסוימות, זהו תרחיש בדיוני..

כיצד זה שבכוח השמחה לשנות תכונות מולדות או הרגלים שהפכו טבע שני לאדם ועוד ברגע אחד?

כפי שתמהה ושואל זאת הרבי מליובאוויטש במאמר זהה העונה לשם 'שמח תשמח' משנת תשמ"א (1981) שיצא לאור בקונטרס י"ג אלול תשמ"ז (1987) לקראת י"ג אלול, יום מלאת תשעים שנה לנשואי כ"ק אדמו"ר הריי"צ (תרנ"ז-תשמ"ז) .

צריך להבין ולא רק לפי האופן הא' ששמחה פורצת את הגדר שמצד ההרגל. מכיוון שכל הרגל נעשה טבע, אף שהוא רק טבע שני, הרי לכאורה צריך ריבוי זמן ועבודה לשנות טבע זה לאט לאט, ואיך בכח השמחה לשנותו ברגע אחד?. אלא על אחת כמה וכמה לפי אופן הב', איך בכוח השמחה לפרוץ את הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכוחה לשנות ולהפוך טבעו מן הקצה אל הקצה?

והביאור הוא: (כמבואר במאמר שם) מה ששמחה פורצת גדר (אפילו באופן הא', ומכל שכן באופן הב') הוא דווקא בשמחה כזו שמגעת בעצם הנפש, שלמעלה מכוחות הגלויים!

 שמכיוון שעצם הנפש היא למעלה מגדר הגבלה (להיותה קשור עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא), לכן, השמחה שמצד עצם הנפש, פורצת כל ההגדרות וההגבלות!

כלומר: ישנו סוג של שמחה העונה על משאלת לבו של האדם החפץ לשנות את טבע מידותיו וטבע תכונותיו הטבועות בו מעת לידתו!

זהו סוג שמחה שאיננו קשור ותלוי בשום גורם חיצוני המביא וגורם את השמחה אף לא הנעלה ביותר!

מדובר כאן על שמחה בטהרה!

שמחה הנובעת ופורצת ('פורצת גדר') מאליה מעצם הנפש!

שמחה שכזו מתכתבת עם הקשר הנפשי של האדם עם שמחה עצמית זו!

כפי שהובא במשל במאמר מאדם המחתן את בנו או בתו, השמחה פורצת אצלו מאליה וממעמקי נפשו, זו שמחה שמבטאת את הקשר העצמי של בעל השמחה אל השמחה עצמה!

העבודה העצמית של האדם לאפשר את ביטוי וגילוי השמחה העצמית בנפשו היא זו שתקבע את מידת הצלחת והשפעת השמחה על שינוי טבע ותכונות האדם הטבועים בו מעת לידתו!

עבודת האדם צריכה להיות מתורגמת בהיקשרות ובהתאחדות מוחלטת עם בעל הרצון על ידי מסירת הרצון אל בעל הרצון!

כלומר על האדם למצוא את הדרך בה הוא עובד את ה' יתברך אך ורק מתוך רצון לקיים את רצון ה' יתברך!

הוא צריך להיות משוחרר מכל טובת הנאה בדרך לקיום רצון ה' יתברך. קיום התורה והמצוות נשען על הרצון לקיים את רצונו של בעל הרצון.

אין ואסור שתהיה לי איזו שהיא נגיעה אישית או טובת הנאה שתצמח לי מקיום רצון הבורא יתברך!

משמעות הדברים הנה: לא אינני מבטל את עצמי או את רצונותיי לשווא!

כאשר אני מניח את רצוני ומתמסר לבעל הרצון אני מתאחד עם בעל הרצון ומגיע למצב נפשי רוחני בו אני לא קשור או מוגבל באיזו שהיא הגבלה פיזיולוגית או נפשית רוחנית!

הנפש זוכה לדרור וחופש לביטוי עצמי כפי שבא מבעל הרצון בכבודו ובעצמו. והביטוי העצמי כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם המקיים את הרצון כפי שהוא אצל בעל הרצון הנו גילוי השמחה העצמית כפי שהיא בעצם הנפש המאוחדת עם בעל השמחה הלא הוא ה' יתברך!

זוהי שמחה עצמית המשנה אף את טבע האדם מטבע תולדתו! שכן שמחה זו נובעת ובאה בדיוק כפי שהיא מבעל הרצון והשמחה בכבודו ובעצמו!  

זו שמחה בטהרה הפורצת גדר! 

שמחה בטהרתה הנה 'הקלף המנצח' והמינוף של המלחמה הקיומית הפזיולוגית והמלחמה הרוחנית על עתיד צביוננו כאן בארצנו הקדושה!

הרבי מליובאוויטש בשיחה מכ' מנחם אב תשמ"א (1981) ביאר כי הדרך לחינוך מוצלח עוברת בשמחה ובפנים מאירות. כאשר אנו באים לחנך את ילדינו את דור העתיד להיות מאלה הנמנים על צבאות ה', וכאשר אנו מתווים להם את הדרך לערכים ולעקרונות החיים בהם אנו מאמינים ועל פיהם אנו חיים. יש לזכור שלשמחה ולמאור פנים שלנו יש את מידת ההשפעה המרבית  והמכרעת על הצלחת חינוכם!

אדם השמח, מעביר אנרגיה חיובית לכל מי שנמצא בקרבתו. השמחה שלו מדבקת!  כאשר אנו רוצים לזכות לראות את מידת ההשפעה המרבית על הזולת נצטרך להביא אתנו את השמחה האמיתית הטהורה והפנימית השוכנת לה במעמקי לבנו אליו!

כאשר ילד מושפע ממחנך שמח, ומידי בוקר הוא פוגש פנים שמחות ומחויכות, הוא חווה אדם עם אנרגיה חיובית העוברת אליו, הוא נדבק אוטומטית ממנו ומאמץ את הדרך בה הוא מחנך אותו!

מידת השפעתה של האדם השמח מתוכו ומקרבו על הזולת עצומה! המסר העובר דרך שפת הגוף והאנרגיה הנוכחת במרחב כובשת את רוח האדם ומרוממת אותו ומעוררת גם בו שמחה טהורה!

אין צורך במילים מפוצצות או הרצאה כובשת לבבות, פשוט להביא את עצמך ולהנכיח את מי שאתה בשמחה טהורה וזכה, שמחה טבעית!

ההבנה שלשמחה עצמה כבדת משקל בדרך להעברת מסרים, ערכים, ודרך חיים, השפעה מכרעת על חיינו!

שמחה הנה הביטוי השלם והמושלם לדוגמא אישית!

הרבי מליובאוויטש מביא כדוגמא את דוד המלך שפיזז וכרכר בעוז לפני ה' יתברך בבואו ירושלימה עם ארון ברית ה' ההולך לפני עם ישראל.

וכפי שמתאר הכתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ"..

"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה". (שמואל ב' פרק ו' פסוקים י"ד-כ"ג).

דוד המלך נותן את הדוגמא האישית הכל כך משמעותית לעם ישראל הצופה בו ורואה בו את המנהיג הדגול מלך ישראל, דוד המלך מעביר מסר חד וברור מה משמעותו של הנחת הרצון האישי הצידה וההתאחדות וההיקשרות לרצון העליון, ומיד באופן ספונטני פורצת ממנו שמחה טהורה ללא שום סממן חיצוני כזה או אחר..  

"וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"

רש"י על אתר מפרש זאת כך:

 "וּנְקַלֹּתִי עוֹד" – לפניו יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה 'עמם אכבדה' – אינם מבזין אותי אלא חשוב אני בעיניהם על זאת!

המלבי"ם מפרש זאת כך:

"וּנְקַלֹּתִי עוֹד" – באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו.  "ונקלותי עוד מזאת" – כפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא הייתי נקל בעיני עד שהייתי שפל בעיני באמת, אז אכבדה.

כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עיניים לא מראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם עם האמהות עמם אכבדה כי זה הכבוד האמיתי הנפשי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם!

התפיסה של דוד המלך עוברת בכך שלפני ה' יתברך כולנו שווים! כולנו בשר ודם האמהות, השפחות פשוטי העם, והמלך בכבודו ובעצמו!

זוהי תפיסה מחייבת ויש לה משמעות אחת ויחידה: במה בא לידי ביטוי הקשר שלי עם ה' יתברך כאשר אני מבין משהו אחד אך עושה משהו אחר? אם אין ביטוי מעשי לקשר שלי עם ה' יתברך אז במה אני שונה מפשוטי העם? להיפך הם מקיימים את רצון ה' יתברך בפשטות ללא התערבבות שכלית או רגשית, פשוט מניחים את רצונם בפני רצונו יתברך? אז מה מייחד אותי מהם בכך שאני מלך?

את זאת מביא לידי ביטוי דוד המלך בכרכור בכל כוחו לפני ה' יתברך, הוא מניח הצידה כל שיקול ונותן לקשר שלו עם ה' יתברך לדבר בעד עצמו!

כאשר מדובר על כבוד ה' יתברך בעולם אני השגריר מספר אחת שלו, אני הייצוג המושלם שלו בעולם!

ושמחה טהורה עושה זאת הכי טוב שאפשר, בכך רואים עם ישראל את דוד המלך השלם והמושלם שלהם שאין לו שום גדר או מחסום שכלי או רגשי רוחני בפני ה' יתברך.

אף אנו בתקופה רגישה וקשה זו נדרשים לגלות את הקשר הטהור ביננו ובין בורא עולם, ואין לנו יותר 'משמחה בטהרתה' היכולה לבטא את הקשר העצמי הבלתי תלוי שלנו וביננו.

בשמחה המשותפת לנו יחד כשאין לה סיבה או גורם הנראה לעיין היכול להסביר 'ולשמחה מה זו עושה'? בטח לא בשעה כה קשה, דווקא אז כשאנו בוחרים להניח בצד כל שיקול שכלי או רגשי ומתאחדים לשמוח יחד ולהודות על כל הניסים והנפלאות שה' יתברך עושה עמנו מידי יום ומידי שעה,  ומסוגלים לראות את הטוב בתוך הכאוס הגדול והנורא בו אנו נתונים ומבטאים זאת בשמחה ספונטנית הפורצת לה מתוכנו מעצם נשמתנו, בכך אנו פורצים את הגדר והמחסום האישי שלנו ואנו צועדים בבטחה לניצחון על אויבנו!

כשאנו בוחרים להודות 'בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל' אנו מונעים את היפך הברכה הבאה לה בסיבת: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"..

הרבי מליובאוויטש בשיחה מיוחדת בחדש אלול תשמ"ח (1988) בפרשת 'כי-תצא' ביאר את גודלה, כוחה ועצמתה של שמחה בטהרתה וכך הוא אמר בין היתר:

"שכשנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות, שכל בני ישראל נמצאים בגלות, ו'השכינה (כינוי לה' יתברך השוכן ביננו) בגלות', הרי מובן, שמצד גודל צער הגלות לא שייך שמחה בטהרתה. אבל אף על פי כן, כיון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח – לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על ידי השמחה, שמחה בטהרתה.

ובנוגע לקושי לפעול רגש של שמחה בטהרתה בחשכת הגלות – הרי, מכיוון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, על כורחך צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש – נותנים כחות מיוחדים לכל יהודי שיוכל להיות אצלו ענין השמחה בטהרתה.

 כיצד זה שדווקא בשעה כל כך קשה נותנים לכל אחד ואחת את הכוחות להיות במצב של שמחה ולא סתם שמחה אלא שמחה בטהרתה?

הביאור בזה הוא מכיוון ששמחה זו נעשית על ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה בכל העולם שלימות השמחה, לכן ישנו כבר כעת רגש של שמחה בטהרתה אצל כל אחד ואחת מישראל (מעין ודוגמת שמחת הגאולה).

והרבי סיים את השיחה במילים אלו: "והעיקר שבמקום אריכות הדיבור אודות מניין הכוח לשמחה בטהרתה יתחילו במעשה בפועל לצאת בקריאה והכרזה על דבר הוספה מיוחדת בשמחה כדי להביא את המשיח ובוודאי שעל ידי זה יביאו את המשיח בפועל ממש ובזריזות הכי גדולה, ובאופן ש-'לא עיכבן כהרף עין' ואדרבה – ינסו ויווכחו"!!!

הרבי מליובאוויטש סיפר באחת ההזדמנויות את הסיפור הבא: מספרים על הרב הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין כאשר עוד היה בקטנותו ממש בזמן שמנעו ממנו תפוח עץ, והוא מאוד רצה אותו, אמר את הברכה "בורא ברי העץ" ועל ידי כך הכריח את אביו לתת לו את התפוח.

              ובנוגע אלינו אמר הרבי: על ידי זה שיהודים ישמחו בשמחת הגאולה מצד הביטחון שה' יתברך יביא את המשיח בקרוב ממש, הרי זה עצמו כביכול ימהר ויזרז יותר את ביאת משיח צדקנו באופן של – 'אחישנה' שה' יתברך אבינו שבשמים – ימלא משאלות לבבם של ילדיו.

שנזכה כבר לשמוח בשמחה האמיתית והשלימה בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה