אני מאמינה  שרבות מהקוראות זוכרות את עצמן כבחורות בראש השנה ב–770 כשהן נוכחות בכל התפילות במלואן ומנצלות כל רגע פנוי לאמירת תהילים. וכשהגיע השלב שבו הן נישאו וזכו לחבוק ילד, ראש השנה שהכירו עד היום כאילו נמוג, ובמקומו הופיע ראש השנה אחר, שבו בית, ילדים, תקיעות וגעגוע… גם ההכנות לראש השנה קיבלו צביון שונה. במקום רשימת המאמרים והשיחות צצה לה רשימת קניות… נדרשים זמן ועבודה כדי להבין שלכל תקופה מאפיינים משלה, והתפקידים משתנים. כאשר אישה תלמד חסידות אין–סוף ולא תדאג למאכלי החג ולביגוד למשפחה – תהיה פה החמצה…

״תלמוד שמביא לידי מעשה" 

אין כוונתי שאישה אינה אמורה ללמוד ולהטעין את עצמה במזון רוחני, חלילה. להפך. היא מוכרחה! אנחנו חייבות תודה עצומה לרבי מה״מ גם על כך שבזכותו אנחנו מרגישות צורך לדעת אלוקות, וברור לנו שעלינו ללמוד חסידות כדי לעבוד את ה' ברגש, באהבה וביראה ובלב שלם, ואין לנו אפשרות להסתפק בתמיכה בלימודו של הבעל, כמו נשים חרדיות אחרות. הידע והמושגים שיש לנו מאפשרים לנו לחוש את התוכן הפנימי שקיים, למשל, במאכל שאנחנו מכינות. הלימוד נותן לנו טעם, ומסביר לנו מה עומד מאחורי העשייה שלנו, ולשם מה היא נחוצה. הוא משמש דלק, מזרים בנו אנרגיה ומניע אותנו לפעולה. הוא מכניס משמעות ונופח נשמה וחיים בעשייה הטכנית שלנו לכאורה, גורם לכך שתהיה בה כוונה פנימית, מעורר בנו מוטיבציה ורצון להשקיע.

אמרו חז"ל: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ', ע"ב). כלומר, התלמוד גדול כי הוא משפיע בעוצמה על המעשה שלנו, ויוצק לתוכו ערך. העניין חשוב כל כך, שמדובר במחלוקת הראשונה שישבו החכמים לאחר החורבן, בעודם לומדים תורה בסתר. בזמן ובמצב הקשה הזה בער להם ליישב את הספק מה גדול יותר, תלמוד או מעשה, והם לא נחו ולא שקטו עד שהגיעו להכרעה הנזכרת לעיל.

מובן אם כן, שאם הלימוד אינו מביא לידי מעשה, הרי שהעיקר חסר חלילה מן הספר… [במאמר מוסגר אציין שכשיבוא המשיח, ישתנו פני הדברים, ודווקא המעשה הוא שיביא אותנו ללימוד. אנחנו ניגע במשהו גשמי, ודרכו נראה אלוקות, ככתוב: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב, יא). בדומה לכך, ידועים דברי המדרש: "לעתיד לבוא, אדם הולך ללקוט תאנה בשבת – והיא צווחת ואומרת: שבת היום!" (מדרש תהילים מזמור ע"ג בסופו) בנוגע לעניין זה, הרבי כותב בלוח "היום יום" לט"ו באדר א', שושן פורים קטן: "עכשיו שותק הדומם, דורכים עליו והוא שותק. אבל יבוא זמן בגילוי של לעתיד, שהדומם יתחיל לדבר, לספר, והוא ידרוש, באם בעת ההליכה לא חשבו או דיברו דברי תורה, למה דרכו עליו".]

אל תוותרי על הלימוד, את חייבת אותו לעצמך, וזקוקה לו לפחות כמו לכוס הקפה בבוקר. כשתפנימי שהלימוד מוכרח להיכנס לתוך הלו"ז שלך, תצליחי, בעזרת ה', לעשות זאת. כל אחת יודעת מהחיים שלה שכך זה בגשמיות הפשוטה. כשמבינים שאין ברירה אחרת – עושים ומצליחים, בסייעתא דשמיא. [פעם הרב טברדוביץ דיבר על כך שנשים המטופלות בילדים קטנים פטורות מתפילה, אך ציין שצריך לעשות חשבון נפש, ואם אישה מדברת בטלפון שעתיים (או מתעסקת בו), אז לא בטוח שהיא פטורה…]

לנו, חסידות חב"ד, יש, ברוך ה', הנחה פשוטה וברורה, שמה שצריך להיעשות, נעשה באש ובמים. כך זה בלימוד, כשקל וגם כשלא ממש, כך זה ב'מבצעים', כשמרגישים טוב יותר או פחות, כשזוכים לראות פירות וכשנדמה שהם אינם. כי לרבי זה חשוב, ולא פחות מכך – זוהי טובתנו האישית! זכרי שהאפשרות והזכות שיש לך ללמוד ולחיות עם הזמן היא מתנה שאינה מובנת מאליה כלל.

רק מצאי את הדרך להתאים את צורת הלימוד ואת כמותו לנתוני החיים שלך. אם מורכב לך כרגע לצאת לשיעור, האזיני לשיעור מוקלט תוך כדי בישול… הארץ מלאה דעה. רק תבחרי את הדרך שאת מתחברת אליה ותהיה ישימה, פרקטית, ריאלית ומחוברת למציאות חייך. שבי וערכי עם עצמך תיאום ציפיות קצרצר, השתדלי להביא בחשבון את כל הפרטים (הכוחות, הילדים, ה'מבצעים', האורחים, רמת העזרה שיש לך…), ולבנות סדר עדיפויות נכון, ותראי שבעזרת ה' תגיעי לתקופת החגים ממקום רגוע יותר, מאוזן ושלם. יתר על כן, המבט שלך על החיים ישתנה.

"ולכוונה אחת … נבראו" 

כחסידות חב"ד, אנו יודעות שגשמיות ורוחניות אינן מנותקות זו מזו, ואינן סותרות זו לזו. להפך. הגשמיות והרוחניות הולכות יחד, שלובות זרוע. הרוחניות חודרת בגשמיות ומשפיעה עליה, והגשמיות מצידה משרתת את הרוחניות ומבטאת אותה, כמילותיו של הרבי הרש"ב המובאות ב"היום יום" ז' בכסלו: "חכמת הגברת הצורה על החומר, הוראה במעלת חומר מזוכך ובמעלת הצורה כשנקבעה בהחומרי, והתכללותם יחד מבלי אשר ימצא ראש וסוף, להיות כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, אל אחד בראם, ולכוונה אחת לגלות אור קדושת חביון עוזו יתברך נבראו, ושניהם כאחד דוקא משלימים אותה השלימות, אשר עלה ברצונו יתברך – חכמת תורת החסידות". זכינו לקו ברור מאוד בעניין, בשונה מחוגים אחרים, שבהם יש חוסר בהירות בנושא היחס לגשמיות והאיזון הנכון בינה ובין הרוחניות.

זכינו להיות חסידות של הרבי, ולכן אנחנו מבינות שהכנת אוכל וקניית בגדים חגיגיים הן חלק מההכנות הרוחניות שלנו לקראת החג. מחד גיסא, ברור לנו שאין עניין להשקיע בגשמיות כשלעצמה בסתם יום של חול, ללא סיבה מיוחדת, ולאידך גיסא, אין לנו ספק שכשמדובר בסעודת שבת למשל, לא נחסוך בהוצאות 'כי זו גשמיות', אלא להפך. נשתמש בגשמיות כדי לפאר ולהדר, בידיעה ברורה שזהו התפקיד שלה.

היות שהגשמיות והרוחניות משתלבות זו בזו, ומשלימות זו את זו, מובן שאנחנו מתכוננות לראש השנה לא רק כשאנחנו מאזינות לשיעור חסידות או מתיישבות ללמוד נקודה משיחה, וההכנות הגשמיות שלנו לחג אינן (רק) כורח המציאות. אין צורך להתחבט כיצד נצליח 'להכניס' הכנות רוחניות בתוך קלחת ההכנות הטכניות, כשאנחנו עדיין מנסות להתרגל בחזרה לשגרה של שנת הלימודים. כי לא מדובר פה בשתי חזיתות הדורשות את התייחסותנו ואת תשומת ליבנו, אלא בחזית מאוחדת, שמטרתה אחת ויחידה, מילוי רצון ה'.

באיזה אופן לעשות זאת כרגע? מעבר לתורה ולמצוות ולהוראות הרבי, אין כללי זהב חד–משמעיים. כל אחת תשב ותחשוב, ובעת הצורך תתייעץ עם המשפיעה מה נכון לה ולביתה, בתקופה הספציפית שבה היא נמצאת עכשיו. החיים דינמיים ומלאים בשינויים, ולרצון ה' יש מה לומר בכל סיטואציה. צריך תמיד להיות עם יד על הדופק, בביטול ובכנות פנימית, ולשאוף, להשתדל ולהתפלל שנעשה את הדבר הנכון. בכל מקרה, עצם העובדה שיש תכלית אחת מול העיניים, ובה אנחנו ממוקדות, כבר מביאה לנו מנוחת הנפש ושלווה פנימית. כפי שאומר הרבי בשיחת ה'דבר מלכות' לפרשת במדבר: "דוקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם".

שירגישו שזו זכייה יקרה

מעניין לעניין באותו עניין, יש חוגים שבהם לא קונים בגדים חדשים לראש השנה, כדי להרגיש את אימת הדין. בבית חב"די אין מניעה לקנות בגדים חדשים, להפך. בגלל היותנו חסידים של הרבי לא שייכת אצלנו אימת הדין, כי אם יראה, כובד ראש, רצינות ורוממות, זמן ששומרים עליו ומנצלים אותו, לא מתוך פחד מה יהיה בעתיד חלילה, אלא מתוך מודעות לערך וליוקר של הזמן הזה, לכמה שהוא נעלה. דוגמה לדבר: יש אדם שישמור על כספו וישתמש בו נכון, בצורה חכמה, מתוך פחד מהיום שבו תכלה פרוטה מן הכיס והוא ייוותר רעב וחסר כול. לעומתו יש אדם אחר, שגם הוא ישמור על כספו וישתמש בו בחוכמה, אך זאת כי הוא מודע לערכו של הכסף, ולכך שבאפשרותו לרכוש בעזרתו דברים משמעותיים, ולכן, אין הוא מעוניין לבזבזו. מובן שאנחנו נזדהה עם האחרון, משום שאין לנו ממה לחשוש, ובפרט לאור דבריו הקדושים של הרבי: "שבני ישראל הם 'אומה' שכזו … שעוד לפני שישנו הפסק דין בפועל יודעים הם כבר בוודאות שהדין יהי' לזכות … עד שהוודאות באה לידי ביטוי ופועלת שינוי בלבושים ובמאכלים ומשקאות שלהם בראש השנה ('אכלו משמנים ושתו ממתקים')".

אם כך, דאגי שגם הנפש הבהמית שלך ושל בני משפחתך תבין ותרגיש שמדובר ביום של זכייה בדין, יום שצריך להיחוות כמשהו טוב וחגיגי. לי אישית חשוב שכל ילד יקבל לכבוד החג משהו שיסייע לו להרגיש את ההתחדשות. זה יכול להיות ספר, משחק או פריט לבוש. אני גם משתדלת שבכל סעודה יהיו מאכלים שאהובים על הילדים. שאלי את ילדייך מה הם רוצים שתקנו לכבוד ראש השנה. מה יעזור להם להרגיש את המיוחדות שבו. זו יכולה להיות שתייה מתוקה שבדרך כלל לא עולה על שולחנכם, או חד–פעמי יפה ומכובד, שיוסיף לאווירה… כללו של דבר: תשתדלי שראש השנה ייזכר אצלם וייחקק בהם כמשהו חיובי, ולא כזמן של לחץ, מתח או היסטריה, חלילה. קחי לתשומת ליבך את העובדה שאנחנו מגדלים דור של גאולה, שאיתו צריך לדבר בטוב, אחרת זה לא עובד.

הדגש בדורנו הוא על קו החסד ועל הליכה בדרכי נועם, כפי שהרבי מלמד אותנו בנוגע לחינוך בכללותו. זה נכון גם בנוגע לראש השנה, היות שאנו רוצות לחרוט בפנימיותם של ילדינו זיכרונות טובים ומוארים, ובפרט כשמדובר בעניין רוחני חשוב כל כך.

שמעתי פעם רעיון יפה מאיש חינוך: אבא ואימא צריכים לזכור שהם ה"בית חב"ד" בעבור הילדים שלהם. כלומר, כמו ששליחה חושבת תדיר: 'מה יגרום למקורבים להרגיש שמדובר במשהו מיוחד?', 'מה יחבר אותם?', 'איך נציג ונייצג להם את התורה, המצוות והחסידות בצורה הטובה ביותר?'… כך את, אימא, השליחה בבית חב"ד שלך, ועלייך לשאול את עצמך את אותן שאלות בנוגע לילדייך. את יודעת טוב מכולם מה ידבר אליהם וישמח אותם. זכרי שאת הדמות הראשונה והמשמעותית ביותר שמטמיעה בהם מסר. אז, לא משנה איפה את ממוקמת על פני הגלובוס, מאחלת לך הצלחה גדולה בתפעול וניהול בית חב"ד. עשי זאת כמו שרק את יכולה ויודעת, ובקרוב ממש נזכה לעמוד מול פני קודשו של הרבי מה"מ ולומר: "ראו גידולים שגידלנו!"

באדיבות מגזין עטרת חיה