לכולנו יש שאיפות וחלומות, ואנו מייחלות לחולל שינויים בחיינו. אך שינויים דורשים אומץ, תעוזה ורצון לעשות את הדברים אחרת מכפי שהורגלנו, וזו הסיבה שקשה לנו לשנות ולהשתנות. כשאנו בכל זאת מעיזות להתחיל תהליך, אנו נתקלות לעיתים במכשולים שמרתיעים אותנו.

הודיה אביטן, לאה בן זאב ותקווה קאשי חוללו השנה שינוי משמעותי בחייהן, למרות כל האתגרים שבדרך, והן משתפות אותנו בתהליכים מעוררי השראה ובתובנות חשובות.

ספרי קצת על עצמך

הודיה: אני בת ארבעים ושלוש, חוזרת בתשובה, אימא לארבעה ילדים מתוקים, ואשת איש–צבא לשעבר, שהשתחרר והפך לאברך. אני מאפרת במקצועי, בעלת סטודיו לאיפור, שיער וטיפוחי יופי, ונוסף על כך מלמדת איפור במגמת איפור בתיכון.

לאה: אני בת עשרים ושש, שלישית מתוך תשעה ילדים. אני גרה בבית חלקיה, ובמקצועי אני שחקנית, זמרת ויוצרת. אני דוברת שלוש שפות: עברית, צרפתית ואנגלית, ואוהבת מאוד את עולם הבמה. עם כל זה, יש לי שיתוק מוחין על רקע פגות, שמתבטא בכך שאני יושבת על כיסא גלגלים ומתמודדת עם קשיים מוטוריים ועם לקות למידה שאני מרגישה בחיי היום–יום שלי. כך נולדתי ואינני מכירה משהו אחר.

תקווה: אני מוזיקאית בעלת עיוורון, בת עשרים ושלוש ומתגוררת בנתניה.

השינוי שלי

איזה שינוי משמעותי עשית השנה?

הודיה: השינוי המשמעותי שלי הוא ההתקרבות לעצמי דרך ההתקרבות לקדוש ברוך הוא, ממקום נכון ואמיתי יותר מבעבר.

לאה: בשנה האחרונה חשפתי לעולם את סיפורי האישי, ויצאתי במופע עוצמתי ונוגע ללב שנקרא "משחק הכיסאות". המופע מציג אפיזודות ותובנות מחיי.

תקווה: השינוי הגדול שעשיתי הוא המעבר מהלימודים אל החיים האמיתיים והקמת עסק עצמאי בתחום המוזיקה. הלימודים בכלל לא היו אמורים להוביל אותי לכאורה להוראת מוזיקה בבתי ספר, או ללימודי המשך של תרפיה במוזיקה, אבל הקדוש ברוך הוא, עם החיים שנתן לי והרצונות שנטע בי – הוביל אותי לבצע מופעי שירה, לפתוח אולפן הקלטות וגם ללמד מוזיקה בסייעתא דשמיא. הכול היה חדש בעבורי, ויש דברים שלמדתי לבד במהלך הכניסה לעבודה.

מה הניע אותך לעשות את השינוי?

הודיה: אימי חלתה במחלה, ל"ע, ודווקא זה גרם לי להתעוררות רוחנית מדהימה, וסייע לי להרגיש את הבחירה של הקדוש ברוך הוא בי, ואת הבחירה שלי בו. התחלתי להקשיב לשיעורי תורה.

בוקר אחד, בעודי מקשיבה לשיעור, הבחנתי בכך שבתי, טליה, שיש לה צרכים מיוחדים, רוצה לומר לי משהו לפני יציאתה להסעה שתיקח אותה לבית־הספר. עצרתי, והיא אמרה לי שקיבלה החלטה להתחיל ללבוש חצאיות (היא לבשה עד אז מכנסיים, כי התקשתה ללבוש חצאיות במצבה המיוחד), והיא הוסיפה ואמרה לי (בדיבור הלא ברור שלה, שאני מבינה היטב): "אימא, אם אני מסוגלת, גם את יכולה". אמרתי לה שאחשוב על זה. היא נתנה לי נשיקה של בוקר טוב, יצאה, והותירה אותי המומה ונסערת. היה לי ברור שיש כאן משהו.

הרמתי את עיניי לקדוש ברוך הוא, ביקשתי ממנו שייתן לי סימן וכוח, והמשכתי להקשיב לשיעור. לתדהמתי, הרב עבר פתאום לדבר על נושא הצניעות. אני ראיתי בכך גילוי אלוקי. השגחה פרטית גלויה. פניתי לקדוש ברוך הוא בבכי של התרגשות, ובמילים פשוטות אמרתי לו שאני מבינה ויודעת, שאני בתוך משבר, למטה, בתחתית, והמטרה של כל זאת היא שאתקרב אליו ואבטח בו באופן עמוק וחזק יותר. הכול רק ממנו, ולטובתי. ברור לי שהוא אוהב אותי, ורוצה שיהיה לי טוב ושאגיע לעלייה גדולה הרבה יותר. וכך היה, בסייעתא דשמיא. זכיתי להתחזק בצניעות בלבוש, לעבור לטלפון נייד פשוט, להתחיל להתפלל תפילה אחת ביום, לומר תהילים, לקרוא קריאת שמע לפני השינה וללכת לבית הכנסת בשבת. כך שברתי את הרגילות שלי, ובכל פעם שהתקדמתי במשהו, אפילו קטן – השם החזיר לי בטוב כפול ומכופל!

לאה: הרצון לייצר שינוי תודעתי בנוגע לתפיסת אנשים עם מוגבלות, והרצון לתת לנשים ובנות כוח ותקווה. זה משהו שתמיד חלמתי לעשות. והדבר שגרם להפיכת החלום למציאות הוא האבחון התעסוקתי הכושל שנערך לי מטעם ביטוח לאומי, ובו נקבע שאני כשירה לתעסוקה מוגנת בלבד. יצאתי משם בכאב גדול ובהחלטה נחושה: "בעזרת ה', עוד אראה לעולם למה אני מסוגלת!" אז גמלה בליבי ההחלטה להנגיש לעולם את סיפור חיי בצורה מקצועית.

תקווה: האמת שהיו אלו חלומות ילדות נסתרים, מאלו שלא חלמתי להגשים, אבל הקדוש ברוך הוא הוביל אותי אליהם. בשנה השנייה ללימודי המוזיקה שלי, הכרתי את הזמרת שירה לינשה והתחלתי להופיע. ואף שעשיתי זאת גם קודם, לימודי המוזיקה גרמו לי להתייחס לעניין יותר ברצינות. פתאום נכנסתי לקבוצות ולפורמים של מוזיקאיות ובעלות אולפן, והתחלתי להקליט שירים באולפן בתדירות גבוהה, כאמצעי לשחרור ולהרפיה.

כשהלימודים הסתיימו, הרגשתי שאין בי די כוח ובשלות ללמוד תרפיה, ולא מצאתי את עצמי בהוראה גם כי אני עיוורת, והרגשתי שהמשמעת מתקילה אותי במבוכה חזותית לא נעימה מול בני אדם. ואז צפו להם החלומות הישנים, אותם התחלתי, בסייעתא דשמיא, להגשים בעידודה של המורה שלי לפיתוח קול. מי היה מאמין אז שאני אדע לשיר נכון ויפה כמו היום…

אתגרים

אילו קשיים היו לך בדרך לשינוי?

הודיה: בעלי תמיד רצה שאתחזק, אך ברגע האמת הוא התקשה לעכל ולקבל את השינוי הקוטבי והמהיר, ונלחץ ממנו. גם מול ילדיי והסביבה הרחוקה יותר זה לא הלך חלק. נוסף על כך, המעבר לטלפון נייד פשוט צמצם והגביל את אפשרויות הפרסום, שהיו חשובות לי מאוד בגלל עבודתי.

לאה: רציתי להירשם ללימודי משחק כדי לרכוש ידע ולקבל כלים שיוכלו לסייע לי בבניית המופע שלי. חמישה בתי הספר למשחק שאליהם ניסיתי להתקבל סגרו את שעריהם לפניי בגלל רתיעתם מהמגבלה, רובם עשו זאת כבר בהיכרות טלפונית. משראיתי שכך – החלטתי להתקדם בלעדיהם. במהלך בניית המופע, שארכה כשנתיים וחצי – התעוררו לא מעט קשיים ואתגרים. לא פעם חשבתי לסגת.

תקווה: האמת שהחיים שלנו הם כנראה הקשה של הלחם. אני אוהבת להשתמש בעיקר במילה אתגר. יש לי עדיין הרבה אתגרים, שלא את כולם אני מצליחה לפתור. יש קושי בראייה, שמפריע לי בהרבה דברים טכניים, כמו הכנת מודעות פרסום והתעסקות בעיצוב גרפי. אלו הן נקודות שבהן החסר מורגש יותר. נוסף על כך, כעצמאית, אני חווה לפעמים תחושה של בדידות. כי במקום העבודה שלי אין חברה, אלא רק קולגות, וכל אחת חושבת על הביזנס של עצמה. לפעמים אני גם נדרשת להתמודד עם ביקורת צודקת יותר או פחות. בכלל, בתחושה שלי, שינוי הוא תהליך משמעותי, ויש בו ממד של ניסיון, סוג של מדד לרמת האמונה שלי ולעוצמתה.

מה נתן לך כוח לשנות, בפרט מול הקשיים?

הודיה: מול הקושי התחזקתי בביטחון בה', וחידדתי את ההבנה שנבטה בי, שלאמיתו של דבר – הקושי הוא מתנה מה' שאוהב אותי ורוצה בהתקדמותי, ועליי להודות עליה. ביקשתי ואני ממשיכה לבקש מה', שעם כל אתגר – ייתן לי את הכוחות לעמוד בו, ולעשות רצונו כרצוני. מלבד זאת, הזכרתי לעצמי תדיר שהשינוי הוא אישי שלי. הוא אינו מחייב אחרים, ולכן עליי להיות סבלנית, רגישה ומכבדת.

לאה: בזכות כוח רצון וצוות של שליחות טובות (כאן המקום להביע תודה גדולה לכותבת והבימאית חיה ריינר, לאסתר קליפא וצוותה, לשירה אסולי, לשחקניות ולאחרונה חביבה – להודיה אחותי, שהיא קודם כל אחות מסורה, ואחר־כך גם מזכירה ומנהלת מופע בפועל) ותפילה שבאה מהלב – צלחתי בסייעתא דשמיא את המסע הזה. למדתי אז לפנות לעזרה בעת הצורך, כדי שיהיה קל יותר להתמודד בלי להתמוטט, חלילה. כשרציתי להתייאש, עמדו מול עיניי בנות במצב דומה לשלי, שנותרו בצל כי לא האמינו מספיק בעצמן. אני שאפתי להיות במקום אחר.

תקווה: בעיקר ההורים שלי. אבא שלי נותן לי שיחות חיזוק בעת צורך. לפעמים הן קשות להפנמה, ואינן מתאימות למצב הרוח הקודר שבו אני שרויה, אבל בסופו של דבר, אני מודה לו על כך. גם לימודי המקצוע (תורת הסאונד, פיתוח קול ונגינה בפסנתר) נתנו לי הרבה. וכן, העידוד של האנשים בסביבתי, הדיירות בבתי האבות שבהם עבדתי, שהיו נותנות לי פידבק חיובי, והציור שרקמתי לי מול עיניי של התגשמות החלומות והרצונות – כל אלה נתנו לי כוח.

איך את מרגישה היום עם השינוי?

הודיה: נפלא. אני מאושרת, מחוברת יותר לה' ולמהות הפנימית שלי.

לאה: אני מודה לה' על הזכות שהוא מעניק לי בטובו, לתת לבנותיו שעת איכות של חוויה רב חושית מלאת רגש, הומור ותוכן. חוויה שמכילה מטען של אמונה, אמון וחוסן. אני מרגישה שהחשיפה הזו נתנה לי הזדמנות והזמנה לתהליך פנימי של ריפוי, שכלל נגיעה במקומות עמוקים בתוכי, ועיבוד שלהם לכדי דבר בשל.

תקווה: האמת שאני עדיין שרויה בתדהמה, ולא מאמינה שאני, ברוך ה', מגשימה את חלומות הילדות שלי. זה סיפוק גדול. הרגשה של בחירה. אני יושבת ונזכרת שכילדה בת שש ישבתי על הספה ליד המערכת של קלטות השירים, ואימא שלי שאלה אותי מה החלום שלי. סיפרתי לה אז שאני מדמיינת שאני מופיעה על במה וכולם מוחאים לי כפיים, ושאני רואה את עצמי מקליטה באולפן אנשים וגם את עצמי הרבה הרבה הרבה.

עם כל זאת, עדיין יש אתגרים. כמו בכל עסק מתחיל, הרווחים עדיין אינם גדולים, ויש גם הפסדים. אני משתדלת לעבוד בשיטת "תחשוב טוב – יהיה טוב".

כיצד הסביבה מגיבה לשינוי שעשית ומושפעת ממנו?

הודיה: כיום, הסביבה מפתיעה אותי לטובה בכל פעם מחדש. זכיתי לראות בעיניי את נכונות האמרה "אל תנסה לשנות את סביבתך. השתנה בעצמך, והסביבה תשתנה בהתאם".

לאה: אני מקבלת תגובות רבות של נשים שמתרגשות מהמופע, ומתפעלות מרמת ההפקה הגבוהה שלו. נגעה בי במיוחד תגובה בלתי מילולית של נערה, מוגבלת אף היא, שישבה וצחקה בהזדהות כמעט לאורך כל המופע. ריגשה אותי מאוד גם מנהלת בית־ספר, שלאחר שצפתה בהופעה שלי, הזמינה אותי ליום היערכות בבית סיפרה, כדי שאחשוף את הצוות לעולמי, ובכך אעזור לו לקלוט בצורה מיטבית תלמידה עם מוגבלות שמתעתדת ללמוד בו.

תקווה: השינוי שעשיתי כולל פתיחת אולפן ביתי, שאליו מגיעים לקוחות כדי להקליט שירים. המשפחה שלי מסתגלת לזה שאנשים זרים נכנסים הביתה, מה שלא רווח כל כך אצלנו בעבר. כילדה, כשהייתי מזמינה הביתה חברות, נוצר לחץ שהבית יהיה מסודר כראוי. כיום בני הבית מקבלים בשלווה, בטבעיות ובפשטות את האורחים.

הדבר שהכי משמח אותי הוא שאחותי חיה תהילה, שהיא גם כנרית בעלת חוש שמיעה חד במיוחד, עוזרת לי ומעודדת אותי בלי סוף, וכך גם ההורים והחברות מן העבר. העידוד הזה עוזר לי מאוד. בלעדיו כבר הייתי מתייאשת מזמן. אז אני מוצאת פה גם מקום לומר תודה שיש סביבה עוטפת. אם לא זה – כנראה השינוי היה הופך ממאתגר לבלתי אפשרי.

מהו המסר או הטיפ שלך למי שרוצה לחולל שינוי ומתקשה לבצע אותו?

הודיה: תאמיני שאין משהו שאינך יכולה לעשות, ואין דבר העומד בפני הרצון! בקשי מה' שיעזור לך. שתפי אותו בכך שאת רוצה מאוד לשנות, וצריכה שייתן לך כוח, כי את מרגישה קטנה מדי לפעמים. מניסיון, זה עובד. אגב, אימא שלי החלימה, ברוך ה'.

לאה: אני בוחרת להביע את המסר שלי אליכן הקוראות במילים מתוך המופע: "כן. אתן שם. את ואת ואת ואת. כל אחת מכן. אם מישהי אומרת לכן שאתן לא יכולות – באותו רגע תגידו לעצמכן: 'אני מתפטרת מתפקיד הלא יכולה', כולנו מתפטרות עכשיו מתפקיד הלא יכולה. יש לנו עבודה חדשה. קוראים לה – אני מגשימה!"

תקווה: פחות לבוא בגישה של: "אני רוצה שינוי", אלא פשוט לזרום עם החיים ולא להיבהל משינויים. עם זאת, חשוב להקשיב לרצון הפנימי, ולממש אותו בצורה שקולה והגיונית, אבל בלי הרבה פחד ודאגה. כשה' רוצה – מתרחש  שינוי. בעצם, שינויים מתרחשים כל הזמן, אלא שלא לכולם אנחנו שמות לב. האמת היא, שאנחנו מסוגלות להתרגל ולהסתגל הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אז אם את רוצה משהו, ומרגישה אליו חיבור – אל תחששי לשנות. בהצלחה!

לקבלת פרטי התקשרות עם המרואיינות: [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה