תמר שור, מגזין עטרת חיה

כשאני מברכת על החזרה לשגרה, עליי לשים לב לדבר חשוב – הרי אי אפשר להיכנס לתיבה, לעבור מבול שלם, לצאת מהתיבה ו…לחזור לשגרה.

כשאני אומרת "לחזור לשגרה", למה בדיוק אני מתכוונת? באופן כללי הכוונה לחזור ליום־יום הרגיל שלי. אחרי החגים, אחרי היציאה מהסדר, אחרי התרוממות הרוח – לשוב לסדר שגרתי ומסודר עם מסגרות לילדים, עבודה להורים ובישולים לשבתות. זה בגדול וזה בסדר, אני בעד שגרה, אבל אם אין בה התחדשות, היא יכולה להפוך לשג־רע.

מה עוד מסתתר שם בשגרה? האם אני חוזרת לסדר הקבוע והמוכר של ההרגלים שלי? לדברים שבאופן רגיל ושגרתי מרגיזים אותי? האם אני חוזרת לשגרת יומי גם בתאוות שלי ובהתמכרויות שלי? האם החזרה לשגרה היא חזרה לכל מי ומה שהייתי לפני החגים? אותה שגרה, אותם דפוסים, שום דבר לא השתנה?

"אחרי החגים" הגיע אליי באופן פתאומי מאוד השנה, והחזרה לשגרה תפסה אותי לא לגמרי מוכנה. ביום אחד הכול השתנה וחזר למשהו מוכר מאוד, כמעט הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן למקום לא מתחדש בעליל. הבוקר המוקדם והלחוץ יותר, משימות, מטלות, עבודה, הסעות – הכול היה מוכר מדי.

השגרעות שלי

יש שגרעות רבות כל כך שאינני רוצה לחזור אליהן.

הראשונה – שגרת הדאגות.

כמה ביטחון ואמונה צריך בשביל לא לדאוג. הגדולה שלי טסה לרבי מה"מ עם "אחות התמימים" לחודש שלם. כרטיס אחד בוטל, כרטיס חדש נקנה, תאריך הלוך היה, חזור – פחות. הסתיים החודש, עברו החגים, יעקב הלך לדרכו, ורק היא וקומץ נערות נוסף נשארו בשכונה. אני משחקת עם הסוכן טלפון שבור, ומנסה בכל כוחי שלא ליפול לזרועותיה המפתות של הדאגה. אחרי יומיים־שלושה החלטתי להרים ראש משגרת דאגתי, להבין שזה הרגל שלא ממש עוזר, והתחלתי לתכנן במרץ את סעודות השבת עם כל המאכלים שהכי ישמחו את בכורתי. מצד אחד, רציתי מאוד שהיא תחזור, ולשם כך התחלתי לבנות את הכלי בדמות שולחן השבת. מצד אחר, הבנתי שהרצון שלי לא ממש משנה פה, והכול בסדר, גם אם היא תחזור בעוד שבוע. ושחררתי. או אז נמצא הכרטיס המיוחל, ובשעות כתיבת טור זה היא חוצה יבשות וימים בדרכה הביתה.

השנייה – שגרת הקנאות.

כמה ביטחון עצמי מדויק וכן נדרש כדי לא להידרך ממציאות של אנשים אחרים בתוך חיי. מה קורה כאשר שני בנים חולקים את הטיפול בהוריהם המתבגרים? מה יותר מלהיב ומרגש? המשפחה של זה הגר ליד ההורים ונמצא איתם בכל יום וזמין להם בכל שעה או זה המגיע פעם ב… מעיר רחוקה ומרתק את כולם בסיפוריו ובעדכונים ולוקח את ההורים לבילוי קטן ומרגש, והכול איתו שונה כל כך ולא מובן מאליו… כמה נאמנות לעצמי ולאחר נדרשת בשביל לא להיכנע לשגרת הקנאה המנסה בכל כוחה להוריד את ערך כל הנוגעים בדבר רק כדי להצדיק את הרגשת המסכנות של ההוא שרואים בו "מובן מאליו". 

תמיד החידוש מעורר עניין לעומת השגרתי והמוכר, ומעורר רגשות וקנאות שחבויים כמעט בכל אחד מאיתנו. אני לא רוצה לחזור לשגרע כזו, אלא לסגל הרגל חדש של עין טובה גם על החדש, שבוודאי בא להיטיב גם איתי ועם עולמי במקום לאיים עליי.

השלישית – מי לא מכירה את שגרת הפחדים?

אצלי הם שם, עדיין במקום מסוים וקטן ושמור בלב שלי, אני פוחדת. פחד קטן כזה ולא מדובר שאולי המחלה לא תעזוב אותי לגמרי, חס ושלום. הנה אמרתי את זה. 

למעשה בפועל, אני כבר מזמן לא שם, אני מתנהלת כאדם בריא לגמרי, מאחר שאני מאמינה שאני בריאה לגמרי, ולא משנה לי אם עדיין יש צורך בתרופה כזו או אחרת או בטיפולים פעם בחודשיים. אני שוכחת לגמרי את המצב הבריאותי לשבועות ארוכים בין טיפול לטיפול ומונחת במקום של ביטחון בהשם ואמונה ברפואתי השלמה. אבל, דווקא בנחיתה חזרה למציאות אחרי החגים הרגשתי שהחלק הזה בי עדיין לא התחדש לגמרי. שעדיין קיים שם חשש שלא התנקה. כמו (להבדיל אלף אלפי הבדלות) ההבדל בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור – שלא ביער לגמרי את הרע מליבו, יש שם עוד פינה שלא נוקתה כמו שצריך. 

מבחוץ לא רואים כלום, במעשה, בדיבור ובמחשבה הכול נקי 'פיקס', ככה גם בראש ובלבושים שלי. אבל השם בוחן כליות ולב, רק הוא יודע (ועכשיו גם כל מי שקראה את זה) שחששונצ'יק קטן עדיין נשאר שם וזה שגרתי ורגיל וכאילו היה בסדר מצידי עד עכשיו. אבל בפרוס עלינו השנה החדשה אני מסרבת לחזור לשגרע הזו. הביטחון שלי ברפואתי השלמה חזק וברור, אני מאמצת, בעזרת־ה', הרגלי ניקיון טובים יותר לאגף שגרת הפחד – ומבטיחה להשתדל ולנקות שם את האזור מכל בדל פחד שעוד חלילה נשאר.  

הרביעית – שגרת הלחץ הכלכלי.

היא נמצאת אצל רובנו ומתחזקת במיוחד אחרי הוצאות החגים ועוד יותר אחרי החלטות טובות ומיזמים חדשים ומרגשים שקיבלנו עלינו לרגל השנה החדשה. אז משהתפוגגו אדי השמחה וה'משקה' של ההקפות, וחשבון הבנק התגלה במלוא הדרו – פתאום שבה ומתקיפה אותי השגרתיות הזו של רגליים קרות ושכל קר עוד יותר שמתחיל להסביר לי ברציונאליות מחושבת עד כמה הרעיון החדש יפה בתיאוריה אך בלתי אפשרי במציאות. אני מקשיבה לו ונבהלת – פתאום הרעיון שהסעיר והלהיב אותנו מאוד בשמחת תורה, נראה גדול ומאיים על רקע השגרה.

אני לא חוזרת לשם! אולי יש נקודות שצריך לבחון, ודאי שצריך לכתוב לרבי, אולי גם לבחון קצת יותר לעומק את האפשרות הכלכלית לעשות את הצעד החדש ולבנות את הפרויקט בצורה מושכלת. אבל לא לאבד את הביטחון ואת הכוחות שניתנו בחגים – כי הם חלק מהשגרה החדשה והטובה של השנה החדשה.

לבסוף, באופן שגרתי אני נמנעת מחשיפה.

לא מאמינה מספיק בעצמי, ולעיתים המקלדת מספקת לי אפשרות להתחבא ולהימנע ממצבים שמאיימים עליי כמו שיחה, שיעור או התוועדות פרונטאליים. אין מצב שאני פותחת את השנה הזו בלי להתחדש בתחום הזה. אז יש שיעור תניא פיזי ביקנעם שנפתח השנה ורק הולך ומשתפר ככל שאני והמשתתפות בו נחשפות ומוכנות להביא את עצמנו לשם באמת. יש קבוצת 'וואטסאפ' שנפתחה ומכילה סרטוני הסבר על התניא במקום להסתפק רק בכתיבה (ואם העורכת תסכים אז היא תפרסם כאן את המספר שלי ואתן מוזמנות להצטרף בשמחה 0525224111). אני מביאה את עצמי בצורה שלא הייתי מעיזה קודם, והכול בכוח ההתחדשות שנותן לי הרבי על ידי שליחיו הטובים שמלווים אותי בחיי ובראש ובראשונה בעלי וילדיי.

אני בטוחה שיש עוד הרבה דברים שגרתיים שאתן יכולות לחשוב עליהם ולראות מה בשגרה טוב לי ומה בשגרה רע לי ולא ממשיך איתי לשנה הזו.

יעקב הלך לדרכו, ולא סתם

ניפרד בברכת "ויעקב הלך לדרכו" – אנחנו לא מברכים ויעקב חזר לשגרה, הוא הלך לדרכו! הוא היה בתנועה והוא היה בדרך. ייתכן שבסוף הדרך הוא שב לאותם חיים ולאותו סגנון של בית – אבל זה בפירוש לא היה אותו יעקב! בואו נתחדש, וכמוהו נצא לדרך חדשה בתוך השגרה הטובה המוכרת ונבנה אותה בצורה שונה. על ידי שינוי קטן אך משמעותי בתוך שגרה קיימת – אנחנו יכולות ונהפוך, בעזרת ה', עולמות!