"כמו כל אימא אני מעירה את הילדים בבוקר, מזכירה 'מודה אני', מתרגזת כשמי הנטילה נשפכים בדרך לשפיכתם, והקטן זוחל לתוכם, מחליק. כמו כל גננת אני מפרידה בין ילדים שרבים, ועונה בסבלנות לשאלות של אימא חוששת. מתכננת מסיבה ומחליפה קישוטים. כמו כל עקרת בית אני מכבסת ושוטפת, קונה ומבשלת, מורידה את פח האשפה באמצע הלילה, משתוממת מול חשבון החשמל. אבל הכול זה רק ב'כאילו', חצי אני. כי החצי השני שלי נמס מדאגה וגעגועים לילדה שלי, שאין לי מושג איפה היא מסתובבת הלילה, שיש לה קעקוע חדש, העובדת הסוציאלית שוב התקשרה. אני מחפשת את התינוקת הטהורה ההיא, ש'שיר המעלות' היה תלוי על עריסתה, את הקטנה שהתרגשה כל כך במסיבת הסידור, את בת העשר שחלומה הגדול ביותר היה מטבע של הרבי בשרשרת, ולא מוצאת בתוך כל הקליפות שבהן התעטפה. אני בוכה, מעולפת, לא נרדמת, אבל חייבת להמשיך את ההצגה של חיי. כי אני אימא וגננת ועקרת בית. לא רק אימא של…"

בשנים האחרונות מדברים ומעוררים בלי סוף על הנושא של ילדים שיורדים מן הדרך. עוסקים ודנים עוד ועוד בתופעה הכואבת הזו. עצות של אנשי חינוך ואצבעות מאשימות כלפי המערכת או ההורים, רעיונות לאין ספור איך למזער את הנזקים ואיך למנוע את המקרים הבאים.

הפעם גיבורות הכתבה הן האימהות. אותן נשים צדיקות שהביאו את הילד הטהור לעולם והינחו אותו בדרך ה' באהבה ובהתמסרות, ויושבות עכשיו, דומעות ובוכות, לא מבינות מה לא עשו בסדר. שנתן נודדת בלילות, ורגשי אשמה מציפים אותן, ועימם תהיות מה היה אפשר לעשות אחרת.

אסתר היא אימא למשפחה יפה ובה בן גדול נשוי וגם כמה קטנים. בנה השני בחר לעצמו דרך אחרת, בינתיים; משליך מאחוריו שנים של חינוך, התמסרות, סבלנות והשקעה. הוא עזב לחלוטין את הבית, בקושי שומר על קשר. ד"שים היא מקבלת בדרכים אחרות, בדרך כלל לא נעימות, מאנשים שפגשו אותו במציאות או ברשתות החברתיות, שהיא כמובן לא מחוברת אליהן.

אצל חיה מדובר בבת השלישית. תמיד היה לה קשה עם המערכת ועם כללי בית הספר, בתחילת התיכון זה כבר הגיע לפיצוץ ולסילוק. היום היא נודדת בין מוסדות לנוער בסיכון המוכנים לקבל אותה לניסיון עד שהיא נושרת גם מהם.

לגדל את הדור האחרון של הגלות

זה לא קל, אך נסי לשתף אותנו בתחושה של אימא שהבן או הבת היקרים שלה עזבו את הדרך.

אסתר: בהתחלה מרגישים פשוט הלם. זה הילד הצדיק שלך, שהיה הולך לישון רק עם ניגון חסידי לפני השינה, אמר תהילים בדבקות והיה מחליט החלטות טובות וכותב לרבי. הוא באמת מסוגל לדבר בסגנון הזה? לצאת בלי כיפה מהבית? לעשן? אחר כך מנסים הכול, בטוחים שהנה הוא חוזר והכל יהיה בסדר. אם הוא רק ייפגש עם הרב הזה, יעבור את האבחון המסוים, יבין כמה הוא מזיק לעצמו, הוא ישתנה. וגם ברוחניות!

נסעתי לכותל המערבי ולקבר רחל ואמרתי את כל ספר התהילים וקיבלתי עליי אין–ספור החלטות טובות. תמיד היה נראה לי שתכף גם אני משתפת בסיפור של 'הבטחתי ונושעתי'. כששום דבר לא עוזר והמצב רק מתדרדר, מגיע הייאוש הגדול. האכזבה. חלומות מדהימים על ילד חסידי מסור ונתון לרבי, על ישיבה גדולה, על 'קבוצה', על כלה חסידית ונכדים מתוקים – הכול מתנפץ לרסיסים שמתפזרים בכל מקום. בכל רגע את נדקרת מחדש וזה לא מפסיק לכאוב. כל מודעת 'מזל טוב' על שידוכין של חבר מהכיתה שלו, בכל פעם שמדברים על ה'קבוצה' שלו שלא זכה בכלל להגיע אליה. כל נערה נעימה בגילו שהיית שמחה להציע לה את הבן שלך, אילו היה מה להציע בכלל.

חיה: קודם כל נקיפות מצפון. כמו אימא יהודייה אמיתית אני קודם כל מאשימה את עצמי, ותמיד אמצא במה. אילו הייתי מקפידה יותר על נטילת ידיים ליד המיטה, אילו לא הייתי מכריחה לקיים מצוות ומשניאה עליה אותן. אילו הייתי בעצמי מקיימת את המצוות יותר בחיות, אילו הייתי מעניקה לה יותר אהבה. אין לזה סוף. וגם הילדים האחרים, שברוך ה' גדלים יפה ומרווים אותנו נחת, לא מכבים את ההאשמה הזאת. כי למושקי לא הצלחתי לתת את מה שהיא הייתה צריכה כדי לגדול כמו שצריך.

התחושה השנייה היא בושה גדולה. לא נעים כלל להיות אימא של נערה שעושה בעיות. ברור לי שאנשים בוחשים, אם לא בקול אז בלב. אומרים לעצמם: "נו, בטח, עם המראה שלה, עם הוויכוחים ביניהם, עם הספרים שהם הסכימו להכניס, מה רצו, שלא תצא להם בת כזו?" ואלו שהבת שלי הזיקה להם בפועל, גררה את הבנות שלהם לשטויות אחריה, או מורות שהיא מיררה את חייהן, להם איני מסוגלת כלל להסתכל בעיניים, אף שברור לכולם שלא הסכמתי לזה וודאי שלא עודדתי את זה.

מה הקושי העיקרי שאת מתמודדת איתו בחיי היום–יום?

אסתר: הקושי העיקרי שלי הוא בשלום–בית, זו האמת. אנחנו חיים יחד בשלום עד מאה ועשרים, בעזרת ה', ומגדלים את הילדים שלנו די בנחת, יחסית. אבל בכל פעם שמתעורר עניין שקשור לבן שלנו, מיד מגיעים הוויכוחים. אנחנו בכלל לא תמימי דעים בנוגע לשאלה איך לנהוג כלפיו. אני בקו ברור וחד יותר, לא מוכנה לקבל התנהגויות מסוימות ויהי מה. בעלי בגישת "על כל פשעים תכסה אהבה" ומוכן לקבל אותו בכל מצב ולתת ללא תנאי. מאז שהבן עזב מעצמו את הבית הכול נהיה קצת יותר קל כי היו פחות הזדמנויות להתווכח, ועדיין, מדובר בנושא כאוב שלא מדברים עליו, עוקפים אותו ומתעלמים ממנו עד שכבר אי אפשר.

חיה: קשה לי עם חינוך הילדים. מושקי מגיעה הביתה לעיתים קרובות, ואנחנו מקבלים אותה כמו שהיא, עם המכנסיים והעגילים בכל מקום, אבל זה לא קל בכלל. מילא הקטנות, אני מתעקשת על גרביונים, והן לא עושות השוואות, אבל הנערות בסוף יסודי ובתחילת התיכון לא מבינות מה אני מתעקשת על כתובת מסוימת על סריג שאינה עדינה דיה, כשבבית ישנה בת ש…

הקטן שאני מגלה אותו יושב לידה צופה איתה במסך. היא מבטיחה שזה שטויות, אבל אני מעדיפה מבקרת תכנים ברמה קצת יותר… ההערות שלה בשולחן שבת, זה שהיא קמה מהשולחן כשאבא שלה מתחיל לחזור על שיחה של הרבי. לא יודעת איך זה משפיע עליהם; יום יבוא ואעשה בקרת נזקים…

הכוח במסע החיים

איך את מתמודדת? מה מחזק אותך ברגעים קשים?

אסתר: ברגע קשה במיוחד שעברתי עם הבן, הגיע לידי בהשגחה פרטית 'ווארט' יפה. לכל ההורים שיש להם בן שירד מהדרך, אתם בחברה טובה. גם לאברהם היה בן שירד – ישמעאל, וגם ליצחק היה בן כזה – עשיו. ילדים שגדלו בבתים הטובים ביותר שהיו אי פעם ובכל זאת יצאו כמו שיצאו.

הבנתי שמדובר בתהליך שה' הועיד לילד הזה. לא בהכרח משהו שתלוי רק בי.

זה היה רגע שבו אמרתי לעצמי: 'הוא כבר בן שבע–עשרה, כבר ארבע שנים שמבחינת הקדוש ברוך הוא הוא מבוגר לכל דבר ואחראי למעשיו. הוא קיבל את החינוך הטוב ביותר גם בבית וגם במוסדות שאליהם שלחנו אותו. עכשיו זה שלו. אלו הבחירות שלו וההתמודדות שלו, ודי להאשים את עצמך בכול'.

מאז הכול קצת יותר רגוע לי בפנים. אני עדיין מתפללת עליו מדי יום ושומרת איתו על קשר, אוהבת מרחוק. עם זאת אינני לוקחת ממנו את הבחירה ואת האחריות לתוצאות ומעמיסה אותן על עצמי.

חיה: הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא האהבה. אני פשוט אוהבת את הילדה הזאת, לא משנה מה. אני מביטה בה כאילו היא חולה במחלה קשה, וזו באמת אחת המחלות הכי לא נעימות של הדור שלנו, הירידה הזאת. אילו היא הייתה חולה במחלה פיזית, היינו מקבלים אותה איך שהיא, מרחמים עליה ואוהבים. גם אילו הייתה חסרת סבלנות, בוכה, עצבנית. ככה אני אוהבת אותה עכשיו.

הדבר שמפריע לי מאוד הוא היחס של הסביבה. אילו אכן הייתה חולה ח"ו, כולם היו עוטפים אותנו בחיבוקים אוהבים ומנסים לתת לנו כוח. היום רק מחלישים אותנו בהערות מרגיזות ובהאשמות לא נכונות, בטח כשמי שאומר אותן לא התנסה בכלום, ברוך ה'.

מילה לאימהות במצבך?

אסתר: ראשית, ותרי על כל רגשות האשמה. לא מדובר בילד מוזנח או קטן. נתת לבן שלך את כל מה שיכולת לתת לו ברוחניות ובגשמיות (והילדים האחרים שלך יוכיחו), וגם אם טעית לפעמים, מעולם לא הייתה לך כוונה רעה. הוא גדול ועושה את הבחירות שלו. הפסיקי להאשים את עצמך.

שנית, תדאגי לעצמך. תאכלי טוב, תשני טוב, תעשי התעמלות וכל דבר אחר שיגרום לך להיות רגועה יותר ושמחה יותר. הבן שלך עצמו וכמובן גם בעלך והאחים האחרים צריכים אותך אימא חזקה ורגועה, לא אישה כבויה, טרוטת עיניים. כשאת תהיי רגועה ושמחה, כל הבית יהיה רגוע ושמח. מקום טוב לחזור אליו, בעזרת ה'.

חיה: הנשמה של הבת שלך נבחרה לעשות מסע מיוחד וקשה בעולם. כנראה נשמה גבוהה מאוד עם כוחות גדולים, שאמורה להתמודד עם ניסיונות גדולים ולהגיע למקום מיוחד וגבוה. את, אימא שלה היקרה, נבחרת להיות שותפה למסע. בך ה' ראה שליחה נאמנה לתת לה ילדה כזאת, שכל כך לא קל לגדל אותה. ה' סמך עלייך שתדעי לתת לה אהבה בכל מצב.

תטפחי לעצמך על השכם, את בנבחרת!

באדיבות מגזין עטרת חיה