הילדון ההוא שכל יומיים קרע את המכנסיים, הילדונת ההיא שבכתה כל כך כשהבובה הלכה לאיבוד, הגיעו לגיל שידוכים. הם גבוהים ודעתניים, יודעים מה הם רוצים, והכי מלחיץ, מוזמנים לחתונות של חברים שאתמול עוד השתוללו איתם בגינה.

איך מחתנים בכלל ילד ראשון? מי מלמד אימהות שרק אתמול התחתנו בעצמן איך לחתן ילדים? מה עליי לומר לו כשהוא מתלבט כל כך? מי יכול לעזור לה להחליט? ואיפה הבקעה ההיא שאוספים בה דינרי זהב כדי לעמוד בכל הוצאות החתונה? וואו, חתן חדש מגיע כל שבת שנייה, כלה מנומסת יושבת ליד שולחן השבת שלנו, עד כמה זה משפיע עלינו?

נשים שכבר חיתנו ילד ראשון משתפות אותנו מניסיונן:

הרפו ודעו כי אני ה' | תהילה

אם תשאלו אותי, הדבר הראשון שאימא שמגיעה לחתונות ילדיה צריכה לעשות הוא להרפות. ממש לשחרר ולדעת שהכול זה ה'. האמת שצריך לעשות זאת הרבה קודם, כבר בחדר הלידה… אבל אצלי זה קרה רק בשלב הזה, וברוך ה' שזה קרה בסוף, כי זה קריטי.

אני אימא אחראית מאוד. לפני שאני מכניסה ילד למוסד לימוד אני עורכת מחקר אמיתי. כל משפחה שמבקשת לארח את ילדיי זוכה גם היא למסכת בירורים. בכל מה שקשור לילדים שלי אני לא משאירה שום דבר לידי הגורל.

כשהתחלנו לשמוע שידוכים לבת הגדולה, הרגשתי שאני נכנסת לרמות סטרס לא מוכרות. לא מדובר בקנייה של פאה, אפילו בעשרים אלף, וגם לא בטיפול רפואי. מדובר בהחלטה החשובה ביותר בחיים שלה. איך אני יכולה לומר "כן" להצעה? איך אני יכולה לומר "לא"?

פתאום, יותר מכל דבר אחר, רציתי אורים ותומים. מן מסר אלוקי חד–משמעי שיאמר לי: "זה החתן!". ערכנו בירורים מקיפים מאוד על כל הצעה, ורק החמישית זכתה לקבל את אישורנו, כשכל הזמן אני מלאת ספקות. אולי פסלתי הצעה נהדרת אודות בחור שיביא לבתי רק אושר? אולי הסכמתי לשמוע עכשיו על בחור שלא מתאים לה משום בחינה?

הם התחילו להיפגש. בליבי אני מתפללת שתשים לב לפרטים הנכונים, שלא תתלהב יותר מדי ממישהו לא מתאים, שלא תפסול בחור נהדר בגלל שטויות. כשהיא שיתפה אותי, השתדלתי שלא לשדר לה את ההיסטריה שלי, הקשבתי בתשומת לב, חיזקתי אותה שאנחנו סומכים עליה. האמת? קצת שיקרתי. היו לילות שלא נרדמתי.

בהשגחה פרטית הגיע לבית שלנו עלון לא חב"די. דפדפתי בו בזמן ששתיתי קפה של מוצאי שבת, רגע לפני שהשבוע החדש מתפרץ. הביאו שם מדרש (מבוא למדרש תנחומא, מהדורת בובר עמוד 136) המתאר איך נישאה בתו של שלמה המלך. לא הכרתי את המדרש הזה. כששאלתי חברות הן חייכו, מתברר שהוא מוכר.

שלמה בדק ברוח הקודש מי יהיה חתנה של בתו, והתברר שמדובר בבחור עני ולא מיוחס. בחר שלמה לקחת את בתו לאי בודד, נעל אותה במגדל גדול ואיתה שבעים זקנים תלמידי חכמים והמון צידה. הזקנים היו אמורים לדאוג לשלומה. יום אחד יצא בחור עני בעכו לדרך כדי להרוויח את לחמו. הוא לא הצליח למצוא אפילו פרוטה, וברדת הלילה, עייף, רעב וקפוא, חיפש מחסה ללילה. בלית ברירה נכנס לתוך גוויה של שור שהייתה מוטלת בשדה, מצטנף בה. נשר דורס ענק תפס בגוויה ולקח אותה עד לראש המגדל על האי הבודד. בבוקר יצא הבחור מן הבהמה לא מבין היכן הוא. בת שלמה מצאה אותו, דאגה לו לבגדים ולאוכל וסידרה לו חדר במגדל. הוא היה יושב ולומד, והיא הביאה לו אוכל. כשראתה שהוא תלמיד חכם בעל מידות טובות, החליטו להתחתן.

החכמים גילו את הדבר רק כאשר ניכר עליה שהיא בהריון. מבוהלים הזעיקו את המלך שלמה. כשראה המלך את הבחור ושמע את סיפורו, גילה שזה בדיוק הבחור שממנו ביקש להרחיק את בתו, והבין שאין אפשרות להתחמק ממה שייעד לה ה'.

הרגשתי כאילו הסיפור נכתב בעבורי. ממש! זה לא שהפסקתי לערוך בירורים, כן? אני עדיין עושה את ההשתדלות שלי, אך מאמינה שבתי תתחתן עם מי שמיועד לה, ואני לא יכולה חס ושלום להזיק. אם פסלתי בטעות, ההצעה תחזור. ואם יש משהו שאני לא צריכה לשמוע בבירורים, אני לא אשמע גם אם אעבוד בשב"כ. הכול יהיה טוב….

מילה ממני:

תשנו טוב בלילה. אתן רק שחקניות בהצגה של הקדוש ברוך הוא. תעשו את התפקיד שלכן מצוין, במסגרת ההשתדלות שמוטלת על אימא יהודייה. אך תזכירו לעצמכן שהכול בידי שמיים, תניחו לבורא העולם להיות הבמאי, התפקידים כבר כתובים. תשמרו כוח לריקודים…

לתת גב | נחמה

לחתן בת ראשונה זה לא פשוט. עד אתמול היא עוד הייתה קטנה כל כך, נשאה אלינו עיניים. הכול לימדנו אותה! להתלבש ולומר 'פסוקים', איך מסתדרים עם מורה שלא אוהבים, וכמה חשוב לספור את העודף במכולת. פתאום היא הולכת לפגישות, וצריכה לבחור את החתן שלה בעצמה.

כשאפרת שלי התחילה שידוכים, היא הייתה נראית לי בוגרת ממש. אבל בלילה של הפגישה הראשונה התמלאתי פחדים. בוגרת בוגרת, היא בסך הכול בת עשרים, איך היא תדע להחליט מה טוב לה? היא יכולה להתלהב מכריזמטיות ומחוש הומור מעולה, ולא לשים לב לכל מיני איתותים קטנים ומדאיגים.

פתאום רציתי לחזור מאתיים שנים אחורה, לימים שבהם אימא ואבא פשוט בחרו לבד את החתן והודיעו לבתם שהיא כלה. מי נותן לילדים צעירים כל כך להחליט כאלו החלטות לבד?

נדרש לי זמן להבין שאני את התפקיד שלי בבחירה סיימתי אחרי הבירורים. עכשיו הבחירה רק בידיים של אפרת (ושל שימי, כמובן…).

היא הייתה חוזרת מפגישות. לפעמים זוהרת עם סימן שאלה קטנטן על שפתיה, לפעמים נסערת ומבולבלת. תמיד רועדת מגודל האחריות. הייתי יושבת ומקשיבה. מתאפקת מאוד שלא להתערב, שלא לומר לה: "את לא רואה לבד שזה סימן ש"… או: "שטויות, אל תשימי לב, זה כלום." רק לחזק אותה. לומר לה שיש לה כוח לבחור ולהחליט, שאנחנו איתה בכל בחירה, שמותר לה להמשיך להתלבט, זו הבחירה של חייה. והאמת היא שזה נכון. לא משנה כמה צעירה היא, הקדוש ברוך הוא הביא אותה לגיל הזה, ונתן בידיה את השכל ואת הרגש לדעת טוב מכולם מה נכון לה.

כשהיא החליטה בסוף שכן, לא משנה אחרי כמה פגישות, היא הייתה מאושרת ומשוחררת. היום היא ושימי מאושרים מאוד יחד, ואנחנו מאושרים איתם, ברוך ה'.

מילה ממני:

תנו לבת שלכן גב, אבל אל תחליטו בשבילה!

מה שצריך ומה שמיותר | אסתר

לפני החתונה הראשונה שלנו לא היה לנו מושג איך אנחנו מתחילים אפילו להשיג את כל הכספים שקשורים לחתונה. אולם, בגדים, פאה, ריהוט, מתנות… עד אותו יום האירועים שלנו הסתכמו בברית ובר–מצווה, לא יותר. אמרו לי שלחתן בנים קל יותר, אני התחלתי עם בת, מה לעשות.

שני דברים ניחמו אותי אז:

ראשית, כולם עושים את זה, אז כנראה זה אפשרי. זוגות שאנחנו מכירים מקרוב ואינם משופעים בכסף כבר חיתנו כמה ילדים, ברוך ה'.

שנית, אצלנו לא נהוג להבטיח דירה…

בסופו של דבר, ה' עזר לי ונפלה עלינו קורונה. עדיין צריך היה לדאוג לשמלה ולפאה, לריהוט ולדירה, אבל ההוצאה הרהבתנית של אולם, מנות, זמר, סידורי פרחים וכו' נחסכה ממני. הייתה חתונה יפה וקטנטונת בשטח פתוח בבית כנסת נחמד, כשכל פעם נמצאים בשטח לא יותר מחמישים איש.

התפללתי שהחתונות היפות והעדינות האלו יישארו ככה, אבל זה לא קרה. מייד כשהתאפשר, חזרו לחגוג עם ארבע מאות וחמש מאות איש.

כשהבן שלנו הגיע לשלב הזה, החלטנו לא להיגרר ל"ככה כולם עושים". נארגן לבן שלנו חתונה יפה ומכובדת שיש בה מה שצריך. אוכל טוב ובשפע, מוזיקה ואולם נאה. כל שאר התוספות, שרק מנקרות עיניים וכל המטרה שלהן להרשים, יישארו מחוץ לתפריט. לא סידורי פרחים ונרות, לא בר מרשים.

החתונה יכולה להיות יפה ומרגשת כל כך גם בלעדיהם. הייתי אומרת אפילו: דווקא בלעדיהם. כשההורים משני הצדדים וגם בני הזוג עסוקים במה שחשוב באמת, הבית מוקם על יסודות איתנים.

מילה ממני:

לפני כל הוצאה תשאלי את עצמך בכנות: צריך או מיותר? אפשר להתחתן חתונה נורמלית ומכובדת בלי זה? אם התשובה היא כן, ותרי. תתפלאי כמה הרבה תחסכי, כמה מעט ישימו לב שזה חסר בכלל…

להתארגן מחדש  | רבקה נחמה

מאיר הפציע בבת אחת אל המשפחה שלנו. כשמו כן הוא, מאיר ממש. בהתחלה הוא היה רק שֵׁם. המון פרטים שנשמעו מצוינים ותגובות נלהבות של החברים שבררנו אצלם על אודותיו. חיה שלנו בחורה מצוינת, וכבר מהרגע שסיימה י"ב הרשיתי לעצמי להתחיל לדמיין את החופה שלה. אחרי כמה הצעות שלא ממש התאימו לסגנון שלנו, ועוררו בי חשש שהשדכנית אינה מבינה כלל מה אנחנו מחפשים, הגיעה ההצעה של מאיר וגרמה לי לנשום לרווחה. המשפחה, הסגנון, המידות, הכול היה נשמע מעולה.

אחר כך התחילו הפגישות. לא מעט, עד שחיה הרגישה בטוחה בעצמה. הרגשתי שאני כבר מכירה את הבחור רק מההתלבטויות שלה ומהקטעים שבהם שיתפה אותי. יש בינינו קשר מעולה. אך כל השיחות הליליות האלו לא הכינו אותי לרגע שבו ראיתי אותו. דמות ממשית מול עיניי, קורן ב'לחיים'. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא. תחושה טובה ומרגיעה כזו שאני משאירה את הילדה שלי בידיים בטוחות.

ואז הגיעה השנה הראשונה.

דבר אחד זה להכיר את החתן באירועים הנוצצים של תחילת החיים, 'ווארט' וחתונה, 'שבע ברכות'. דבר אחר זה להכניס אותו אל חיי היום–יום שלנו. הכול היה מוזר לי כל כך. פתאום גבר צעיר וזר מסתובב בבית שלנו, פותח את המקרר שלנו, צוחק ליד השולחן בארוחת ערב. הוא גם הביא איתו כל מיני הרגלים שונים מהבית שלו, נוטל ידיים על לחם בכל ארוחה. תמיד עליי לזכור להוציא כמה פרוסות מהמקפיא, להפשיר לו. מחפש שתייה קלה מוגזת, שאצלנו מגישים לשולחן רק בשבת.

בסעודת שבת בעלי מתחיל לשיר את 'שלום עליכם' ליד השולחן, מאיר יושב בינתיים על הספה, מדפדף באלבומים, מפטפט עם חיה. אצלנו? כמו חיילים הם עומדים תמיד, שרים כולם עם אבא. הילדים מביטים בי בחשש, עוברים גם הם לספה. אנחנו נשארים לבד ליד השולחן, מאז שהוא הגיע אני אפילו לא יכולה להצטרף לבעלי ולשיר איתו… לכעוס? מה יש לכעוס אם ככה זה אצלם? לרגע אני לא חושבת שהוא בא להרגיז אותנו בכוונה, בחור חמד שכמוהו.

חודש וחצי אחרי החתונה, בשעה שתיים לפנות בוקר, כשהקטן התעורר לאכול, ובעלי חזר מהתוועדות, שיתפתי אותו בתחושות שלי, בפרטיות שנעלמה לי, בבלגן שנהיה בחיים שלנו. הוא לא נבהל. "מה את רוצה?" שאל בחיוך. "הצטרף לנו ילד חדש למשפחה, ככה זה, את הסברת לי…"

חייכתי, פתאום השלווה מילאה אותי.

אחרי כל לידה הרגשתי כאילו הבית שלנו מתערער. הבכורה נהייתה פתאום גדולה יותר, הקטן הקודם נדחף פתאום למעלה, הסנדוויץ' הרגיש נטוש מאי פעם. כולם היו מגיבים בהמון התפרצויות רגשות, בוכים, רבים. כאילו הכניסו את כולנו לתוך קופסה סגורה וניערו אותה. לאט–לאט כל אחד התמקם במקום החדש שלו, מוצא את עצמו בהיררכיה המשפחתית, מתמלא שוב ביטחון. תחושת המוכר והידוע חוזרת, נותנת שלווה.

הוא צודק כל כך, בעלי. קיבלנו ילד חדש, שהפך פתאום לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. הוא אומנם לא חבילה קטנה עטופה של שלושה קילו, אלא גבר צעיר שגבוה ממני ומבעלי, אבל עדיין, כמו אחרי לידה, השמחה וההתרגשות אדירים, וכולנו צריכים להתמקם מחדש… עוד מעט שוב תיווצר שגרה מוכרת, בטוחה, נעימה ומשפחתית, עד החתונה הבאה…

מילה ממני:

אל תיבהלי מהשינוי המשפחתי, נשמי נשימה עמוקה ותני לך ולילדים את הזמן להתרגל.

לאהוב בעדינות | רחלה

הכלה המתוקה שלי נכנסה לחיי כמו מים קרים על נפש עייפה, ממש. הבן הבכור שלי בחור מרשים ורציני, ואנחנו מקבלים דשי"ם חיוביים מכל מקום: מהרבנים, מהחברים, מהורים של חניכים. רק מה, הוא טיפוס סגור מאוד ומרוחק. כאימא מעולם לא הצלחתי ליצור איתו קשר קרוב. אני אוהבת ודואגת, והוא בן מכבד ומנומס.

לקראת תקופת השידוכים דאגתי מאוד: איך הוא יעבור את התקופה בלי לשתף אף אחד? אבא שלו עוד יותר סגור ממנו… עם מי הוא יתייעץ? איך בכלל אדבר איתו על מה הוא בדיוק מחפש?

בדרך כלשהי הצלחנו לעשות את השיחה הראשונית הזאת. הוא לא פירט יותר מדי. אמר שחשוב לו שתהיה חסידית, סומך עליי בקטע הזה. שאני אבדוק לפני הכול שהיא מוכנה לצאת לשליחות, בעזרת ה', שנה–שנתיים אחרי החתונה. הוא הוסיף שאינו רוצה מישהי בזבזנית שכל היום חושבת על כסף וקניות. ניסיתי לגשש בנוגע לאופי או למידות, נגמרה לו הסבלנות. את זה הוא כבר יבדוק בפגישה…

יומיים אחר כך כתב לי מכתב שבו ביקש שאשים לב גם למראה החיצוני. מביך באמת.

במהלך הבירורים הקשיב בסבלנות לכל מה שאמרו עליה. הנהן.

התחילו הפגישות. הוא היה חוזר, ולא היה אפשר לראות עליו כלום. אומר שהיה בסדר, ברוך ה'. הוא מוכן להמשיך. הייתי אוכלת את עצמי. עם מי הוא יתייעץ? את מי הוא ישתף? איך הוא יעבור את התקופה המלחיצה הזאת לבד? לא ידעתי איך לגשת אל הנושא הזה בכלל. ערב אחד גיליתי אותו במרפסת, מדבר בטלפון. מכמה מילים שגונבו לאוזניי הבנתי שהוא משתף מישהו במשהו שנאמר בפגישה. לפי סגנון הדיבור, מתבטל כזה, מכבד, הוא דיבר עם רב כלשהו. אולי המשפיע שלו? לא ענייני. העיקר שהוא לא לבד. נרגעתי.

פתאום הגענו ל'לחיים'. לא יכולתי לדעת יום קודם, כי הוא לא שיתף בכלום, אפילו לא נצנוצים בעיניים. פגשתי את הנסיכה, מושלמת. צנועה ונאה, רצינית וחסידית, והכי חשוב מבחינתי – חמה ואוהבת. הרגשתי איך הלב שלי מפשיר בבת אחת, מתמלא, עולה על גדותיו. היא צחקה עם חברות בהתרגשות וחיבקה. התרגשה וגם ניגבה דמעה. לא בדקתי את זה בבירורים, אבל מה הייתי עושה עם אחת קרירה ומאופקת?

בימים הראשונים אחרי ה'ווארט', כשהבן שלי כבר היה בדרכו לרבי מה"מ, הייתי מוכנה להתקשר אליה בכל יום, לדבר איתה ולשתף אותה בכול. לספר לה כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שהצטרפה לחיינו. לאט–לאט שמתי לב שהיא קצת מסויגת. נבהלתי. הדבר האחרון שרציתי היה להרחיק ממני את הכלה היחידה שלי בינתיים. בעצת המשפיעה שלי לקחתי צעד אחורה. הייתי נעימה וחמה, אבל לא מתקרבת יותר מדי. הנערה החמודה הזאת צריכה את הזמן שלה לפתח קשר חם ואוהב.

אחרי החתונה פינקתי אותם באהבה. הודעתי שהבית פתוח, וביקשתי שהם יזמינו את עצמם, כי אני לא רוצה ללחוץ. הם הגיעו יותר ויותר, ואני הייתי חביבה, ואת כל החיבוקים והנשיקות המרתי בעוד עוגה ובעוד קופסה עם קציצות. היום יש לנו קשר חם ואוהב ממש. הייתי אומרת שבזכותה הרווחתי גם את הבן שלי, פתאום גם הוא מדבר יותר ומחייך יותר.

מילה ממני:

תאהבי בעדינות, כלות צריכות זמן להתרגל לחמות החדשה.

באדיבות מגזין עטרת חיה