החוכמה האלוקית בפסים מעשיים

לכבוד הילולת אדמו"ר הזקן מחבר ספר התניא, אני מבקשת לשתף אתכן באירוע המשמעותי ביותר שאירע לי בעקבות לימוד התניא.

יש לי כל כך הרבה על מה להודות, ברוך ה', המון דברים משתנים בעקבות הלימוד, ויתר על כן – אני רואה כמה דברים עוד הולכים להשתנות ולהשתפר, וזה פלא ממש. כי להוריד את התניא מרמת המשפטים המעצימים והסטיקרים  – לתוך החיים שלי בפועל ממש, זה דבר שלא חלמתי שאי פעם יקרה לי.

ולא, לא הפכתי לאדם אחר, ואני עדיין מתמודדת עם אותם אתגרים שהיו לי מאז ומתמיד. אבל ההבדל מורגש היטב: קודם כול, העוצמה הולכת ויורדת רוב הזמן – עוצמת הרגשות המתעוררים מוחלשת וגם עוצמת התגובה. אם פעם משהו היה מסעיר אותי והופך מייד למעשה־דיבור־מחשבה לא מתאימים, היום, ברוב המקרים (בואו לא נחשיב בקרים לחוצים עם ילדים רדומים), עוצמת הרגש והתגובה ירדו, ברוך ה'.

שנית, היכולת להפריד את הרגש ממני הולכת ומשתכללת. זה עדיין דורש אימון, להבין שאני לא 'עצב', אני לא 'מחשבה אובססיבית', אני לא 'התקף חרדה' – זה רגש שעולה ומפעיל אותי, ואני יכולה לבחור אם להיכנע לו או לא. בחירה חופשית. לפעמים זה מצליח, לפעמים – עוד יותר.

פורצת גבול של שנים

אבל יש יעד אחד שנותר מבוצר – ההורים. למה מבוצר? חלילה, אין בדעתי לכפות עליהם את דרכיי, להתנות את הקשר בינינו בהסכמה על דעותיי. אני משתדלת מאוד להדר בכיבוד הורים מתוך הבנה שמעבר לציווי האלוקי, זה טוב בעבורי וחשוב בעבור עתיד ילדיי. עם זאת, יש קו ברור העובר בינינו – לא מערבים תכנים חסידיים בשיח שלנו. זה מעין מוקש שלא כדאי לעלות עליו ולבדוק אם הוא יתפוצץ או לא. ולא מפריע לי שמעולם הם לא קראו את הכתבות שלי, ושלא שיתפתי אותם בהבנות חסידיות או בסיפורים מהשליחות – זה מעין טאבו שלא עוברים ולא מפירים, כי למען האמת אני לא רואה בזה הרבה טעם. צריך וכדאי להשפיע ולהפיץ חסידות, אבל את המשפחה הקרובה רצוי לעזוב בשקט.

מתוך המקום הזה – מה הופתעתי שלפני כמה חודשים יצא לי לשבת עם אימי שתחי' על כוס קפה, מה שמזמן לא קרה. האווירה הייתה נינוחה, ומתוך שום מקום היא שאלה פתאום במה אני מתעסקת בימים טרופים אלו. בלי לחשוב יותר מדי שיתפתי אותה בעלילות התניא שלי מהשנה האחרונה, וסיפרתי לה הכול: על המפגש עם הרב נדב ואורלי בכנס של "מרכז התניא", על הקורס שלמדתי, על היוזמה שנדחפתי אליה כמעט בעל כורחי להתחיל ללמוד תניא עם עוד נשים, על הקבוצה ביקנעם וגם על הקבוצה של הסרטון היומי.

זה היה השיתוף הכי אישי שלי זה שנים, כי בתכל'ס אין לי עם ההורים הרבה מן המשותף, והכול היה די על פני השטח בשנים האחרונות, בכבוד, בחיבה, אבל בלי יותר מדי מושג על מה שעובר עליי בחיי הפרטיים (וכן חוסר ידיעה שלי, מן הסתם, בנוגע למה שעובר עליהם).

אז ככה יצא שאני שיתפתי מכל הלב, וגם אימא שלי, בלי לחשוב יותר מדי, התלהבה והתעניינה, ובספונטניות לא אופיינית ביקשה להצטרף לקבוצה בוואטסאפ. הסכמתי בשמחה, אך משהתפוגגו אדי ההתרגשות (הייתי צריכה לבדוק מה שמו לנו שם בקפה), שתינו כנראה היינו קצת מופתעות מעצמנו. עד שהגעתי הביתה הספקתי להתחרט עשרים פעם שסיפרתי לה… והיא עוד בדרך לירושלים ביקשה לבטל את ההצטרפות. זה כבר היה דפוס הרבה יותר מוכר ובטוח. תמיד זה ככה, אני אפילו כבר לא מתאכזבת – מציעים רעיון, רוצים לפרוץ גבול, ואז נבהלים ונסוגים אחורה.

כמעט ויתרתי ונכנעתי למקום המרצה, המוכר והידוע. אבל אז החלטתי לעשות דווקא! ודווקא משום שזה הדפוס הקבוע של שתינו, הבהלה הזאת משינוי, החלטתי לשבור אותו.

הכנסתי את אימא שלי לקבוצה, ואני לא מבטלת את זה. ביקשת – צורפת! אם תרצי לצאת, תצאי לבד, אני לא מוציאה אותך.

בואי נתמודד פעם אחת עם יציאה מאזור הנוחות שלנו ("יציאת מצרים" על פי התניא). היו הרבה הסברים הגיוניים שאימא שלי העלתה: "אולי לא אבין את הדברים, מה לי ולתניא, אני לא אהפוך לחב"דניקית פתאום". הייתה גם התחשבות רבה במצוקותיי הצפויות: "בטח זה יביך אותך, לא תוכלי לדבר בחופשיות, אם תרצי לתת דוגמה ששייכת אלינו, תצטרכי לחשוב פעמיים, אני לא רוצה להגביל אותך" וכו' וכו'. כמה נחמד מצידה. לא קניתי את זה, ולמרות הבעתה שכבר לפתה אותי בכל כוחה, ואף שהספקתי להתחרט מאה ואחת פעמים שבכלל דיברתי הרבה כל כך, ואף שהסכמתי עם כל תירוץ שהיא העלתה וגם העליתי עוד כמה משלי – הבנתי שיש פה הזדמנות פז בעיקר בשבילי – לשנות הרגל שלא בדיוק מיטיב איתי.

ברגילות של חיי ומערכת היחסים שלי עם הוריי בחמישים השנים האחרונות – ההמשך היה אמור להיות קצר וקולע וכתוב כך: אימא שלי נשארת בקבוצה לשבוע, רואה חמישה סרטונים, אחר כך מתקשרת להסביר לי כמה היא חושבת שאני מוכשרת והסרטונים באמת נחמדים, אבל היא לא רואה איך זה שייך לחיים שלה, והיא עדיין חושבת שנוכחותה בקבוצה מגבילה אותי. אז מתוך אהבה והתחשבות היא יוצאת, ושלא אקח את זה קשה, כי מה שאני עושה מקסים, אבל זה לא בשבילה, לא חלק מעולם המושגים שלה. אני שומעת, מקבלת קווצ' קטן בלב, אבל לא מופתעת. בכל זאת, ככה אנחנו כל החיים, אין סיבה שזה ישתנה עכשיו ועוד בגלל סרטון. 'יאללה, בסדר', אני פורקת קצת תסכול עם ארז בשיחת הערב שלנו וממשיכה הלאה.

אימא לומדת תניא

אך המציאות עולה על כל דמיון, ואת ההמשך אין לתאר. באמת, פשוט מופת של האדמו"ר הזקן.

אימא שלי נשארה בקבוצה, מדי פעם הצמידה לב לסרטון היומי, וזה שימח אותי. הימים עוברים, ואני לא שואלת כלום, ממשיכה בשלי ומופתעת שהיא לא יצאה ועדיין לא ערכה איתי את השיחה.

השבועות עוברים, ואני מתחילה לשמוע גם ממנה וגם מאבא שלי (שזה באמת עובר כל גבול) שהם מחכים ממש לסרטון היומי ונהנים ממנו מאוד.

מאז, אתן לא מאמינות, אימא היא העוקבת הנאמנה ביותר שלי! הכי מתעניינת, מגיבה, לומדת, מיישמת. אני בכל פעם משפשפת את העיניים מול כל תגובה שלה. אימא שלי לומדת תניא, מסרטונים שאני שולחת…

היא ואבא שלי הפכו לאמרגנים שלי, גאים בי כאילו סיימתי מסלול דוקטורט… ממליצים עליי לכל מיני ספרניות ירושלמיות ומצרפים לקבוצה מכרות זקנות וחביבות. לא להאמין! אני כותבת את זה ועדיין לא מאמינה.

החור שהתמלא

אתן יודעות, ילד, לא משנה בן כמה הוא, רוצה תמיד במקום פנימי כזה בלב שלו את ההכרה של הוריו. אני ויתרתי על ההכרה הזו בשלב הזה של חיי, ואני, ברוך השם, יכולה להכיר בערך עצמי גם בלי ההכרה שלהם בעשייה שלי. אני זוכה לקבל הערכה מבעלי וגם פרגון מהחברות. ועדיין – אין שום דבר שיכול למלא את החור הזה שנפער כאשר הורה אינו מכיר בערך הפנימי של הילד שלו.

איני מאשימה אותם כלל, אני חושבת שהם הורים נהדרים שעשו ועושים כמיטב יכולתם. אני רק יכולה לקחת את זה להתבוננות על ההורות שלי. עד כמה אני באמת עובדת על להאמין בילדיי ולראות את הערך הפנימי שלהם בלי להתנות את זה בעשייה או בחוסר העשייה שלהם. פשוט להיות גאה בהם על מי שהם.

בוקר אחד, אחרי תקופה של שיעורים, נסעתי מפה לשם ולפתע הגיעה הודעה מאימי. עצרתי בצד, קראתי ופשוט התחלתי לבכות… היא שלחה לי מכתב שהתיישב בחור ההוא שהיה פעור שנים ומילא אותו בהכרת הטוב. המכתב מצורף כלשונו וככתבו:

"בוקר טוב, חמודה! למדתי שוב את הפרקים מהתחלה, ואני חייבת לומר שאת עושה זאת בחן – בשפה רהוטה ומובנת, בהומור ובקצב טוב. בחסד – על כך שאת מנגישה לנו דברי תורה וחסידות ופותחת לנו את הלב לאהבה את השם יתברך, וברחמים – על ההתחשבות שכל שיעור אורך רק כמה דקות… אבל ברצינות, זאת הנאה צרופה להקשיב לך! אני לומדת הרבה, אך חוץ מזה כאימא אני גאה בך ושמחה שחתיכת הפאזל המייצגת אותך, סוף סוף מצאה את מקומה בשמחה ובנחת! זאת נחת רוח גדולה לך, לי וכמובן גם לריבונו של עולם! אוהבת אותך תמיד, אימא".

להצטרפות לקבוצה שקטה של סרטון תניא יומי של תמר שור: 5224111– 052