תקע"ב. 

קול צחצוח החרבות נשמע. נפוליאון שולח הצעת פיוס אחרונה לצאר אלכסנדר הראשון, אך אין מענה. זמן קצר לאחר מכן צבא נפוליאון פולש לתוככי האימפריה הרוסית. מלחמת צרפת – רוסיה החלה.

אדמו"ר הזקן התפלל ופעל לטובת לניצחונה של רוסיה. הוא הסביר שאם  נפוליאון ינצח – יוטב ליהודים בגשמיות אך יורע ברוחניות, ואילו אם רוסיה תנצח – אומנם ירבה העוני מאוד, אך ליבם של ישראל יתחבר וידבק לאביהם שבשמיים. אדמו"ר הזקן פעל עניינים שמימיים וחומריים לטובת הניצחון של רוסיה.

כשבהתקרב נפוליאון וצבאו התקרבו לליאדי אל תוככי הממלכה הרוסית, אדמו"ר הזקן ציווה על התושבים היהודים תושבי עירו ליאדי לעזוב במהירות האפשרית את העיר מפני פלישתו הקרובה של הצורר. ביום שישי כ"ט במנחם–אב עזב אדמו"ר הזקן את ליאדי ועימו כשלוש מאות משפחות חסידים.

במשך מאה וארבעים ימים(!) היטלטלה השיירה בדרכים, כשהיא מלווה באנשי צבא רוסים. לאחר מסע מפרך בגשם ובשלג עד שהגיעו לבסוף לכפר פייענאע.

בזמן בו התגשמה נבואתו של אדמו"ר הזקן על אודות נפילת נפוליאון, והשמועות הגיעו לכפר פייענאע, החל אדמו"ר הזקן להיחלש. מחלתו, שנגרמה מהתנאים הקשים במסע הבריחה, הידרדרה מיום ליום, עד שבמוצאי שבת, אור לכ"ד בטבת, הסתלק אדמו"ר הזקן.

***

כ"ג באדר ראשון תשפ"ב. 

פלישתם של הרוסים לקייב בירת אוקראינה החלה את המלחמה. ההפצצות הקשות זורעות הרס בעיר. מיליוני פליטים נסים בבהלה בדרך–לא–דרך ובקור עז, עושים דרכם מאוקראינה לעבר הגבול המולדובי ומשם ממשיכים לרחבי אירופה, חלקם ממשיכים לארץ ישראל.

המציאות שבה משפחות נאלצות לעזוב חיים שלמים ולברוח עם מעט מטלטלים אינה פיסת היסטוריה. סיפורם של פליטים שניצלו, הגיעו בחוסר כול אל חוף מבטחים והחלו חיים חדשים הוא סיפור של גבורה וניסים ומקור להשראה.

איגרת קודש צופנת עתיד

את רבקה פגשתי בקראון הייטס. לכאורה, רבקה ברודקין נראית כמו כל מארחת חמה ומורה מוכשרת. אבל מאחורי החיוך והדמות הנעימה מסתתר סיפור של מסע והתחלה חדשה. רבקה, שברחה בתחילת המלחמה מאוקראינה, משתפת בסיפור ההצלה שלה, מספרת על שינוי עמוק ועל חיים שנבנו מחדש.

"נולדתי וגדלתי בעיר דנייפר שבאוקראינה, למשפחת צ'ופין, בית חם של שליחות חינוכית. אבי ניהל ישיבה ואימי בית ספר לבנות. לאחר שהתחתנו, זכינו לגור שנה בצפת וחזרנו לדנייפר, לשליחות בפנימיית 'בית חנה' בניהולם של הרב מאיר ושרה סטמבלר. בסמינר היו בנות מבתים דתיים ושאינם. מקצתן רק למדו בו ואחרות גם גרו שם. גרנו בקומה העליונה של המוסד. בקומות הנמוכות יותר היו כיתות לימוד, מטבח וחדרי הפנימייה. אהבתי את הבנות, הן היו יותר מתלמידות. ערכנו איתן סעודות שבת וחגים ופעילויות ערב והיינו המשפחה שלהן.

בתחילת שנת תשפ"ב כתבתי לרבי מה"מ באגרות קודש וביקשתי ברכה לפרנסה. כבר היו לנו שני ילדים, וחיפשנו עבודה מסודרת יותר לבעלי. העבודה שלי הייתה מסודרת וקבועה, ואילו בעלי היה עורך סבב שחיטות מדי פעם, אבל עבודה קבועה עדיין לא הייתה לו.

תשובת הרבי הפתיעה אותי. הרבי כתב שה' יכול לתת פרנסה בכל מקום, וכדאי לחיות במקום שיש בו הרבה כלים כמו ארצות–הברית, ושאישה הולכת אחרי בעלה, היא עובדת בחינוך ותמצא עבודה כזו גם במקום אחר. 'אני? לארצות הברית?' נדהמתי. אח שלי שגר בקראון–הייטס שמע על המכתב ואמר לי: 'איזה יופי, את עוברת לגור לידנו'… אמרתי לו: 'חכה, יש לי עבודה… צריך לדבר עם הסמינר, ובכלל אינני רוצה לעזוב!'

החלטנו שנדבר עם ההנהלה על העלאת המשכורת, ואם יאשרו זאת, הפרנסה מסודרת כרגע ונשקול לעבור רק בשנה הבאה. ואכן, קיבלנו תוספת במשכורת, ובעלי קיבל עוד שחיטות וגם ארגן 'קעמפ' חורף, כך ששכחנו מהמכתב.

מלחמה בהפתעה

חודש אדר הגיע ועימו גלי שמועות על מלחמה שהולכת לפרוץ. חיינו כרגיל למרות השמועות. לא חשבנו ולא חלמנו שזה אכן יקרה. במוסד שלנו היה צוות של מורים שהגיעו לשליחות מטעם משרד החינוך בארץ הקודש. הצוות הישראלי, שהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו, נאלץ לעזוב בעקבות הנחיות ברורות של משרד החינוך הישראלי. חשבנו בתמימות שניפגש בעוד שבועיים. המלחמה נראתה לנו כה רחוקה, אירוע שקורה במקומות אחרים, לא אצלנו.

הבנתי שאני צריכה לארגן לבד את פורים, התחלתי להזמין תחפושות ולחשוב על רעיון למסיבה.

יום חמישי, כ"ג באדר א'. 

התעוררתי מוקדם כדי להספיק שיעור נהיגה לפני העבודה. אני מדליקה את הטלפון הנייד, ומגלה שכל המציאות השתנתה. תלמידה מבוהלת כותבת לי שכל האזור שלהם מופצץ קשות, ומתארת את ההרס והפחד. הבנתי שהשמועות הרחוקות על המלחמה הפכו למציאות קשה שסוגרת עלינו מכל הכיוונים.

אני לבד. בעלי לא בבית. הוא נסע לשחיטה והיה אמור לחזור בצוהרי אותו היום דרך קייב, מרחק של שבע או שמונה שעות נסיעה. אני מתקשרת אליו בבהלה ומעדכנת אותו שקייב מופצצת. כשבעלי מגיע לקייב כדי לעלות לרכבת המשך לדנייפר, הוא מגלה שכל הרכבות התבטלו. העיר במצב חירום, אינה ערוכה למלחמה. איש אינו יודע דבר. שורר כאוס מוחלט. הוא תקוע בקייב המופצצת ואני לבד בדנייפר, לא מכילה את הדאגה ואת החרדה.

בדנייפר עצמה נפלו באותו בוקר שני טילים בשני אזורים שונים. לא היו אזעקות…

ההבנה שמלחמה אמיתית מתרחשת מחלחלת לתודעה. מתחילה נהירה לתחנות דלק בידיעה שהדלק מצרך חיוני שכנראה ייגמר בקרוב. בחנויות משתרכים תורים ארוכים. אנשים מצטיידים באוכל ובמה שנראה להם חיוני להישרדות.

המנהלת אומרת לי: 'אם את רוצה, את יכולה ללכת להורים שלך. אין היום עבודה, כמובן'. הוריי גרו קרוב, אך בחרתי להישאר. לא רציתי לעזוב את בנות הפנימייה. היו בנות שהצליחו לנסוע להוריהן, אבל היו כאלה שכבר לא הייתה להן אפשרות כזו.

בערים כמו חרקוב וקייב היו הפצצות איומות. ראיתי דברים שאני מתחרטת עד היום שראיתי, אי אפשר למחוק את הטראומה הזו. (למדתי לקח, ואחרי מאורעות שמחת תורה נזהרתי שלא להסתכל בתמונות ובסרטוני חדשות. תשמרו על העיניים ועל הנפש שלכן. ההשלכות קשות.)

הרגשנו באותו זמן הלם מוחלט, פשוט לא האמנו שזה יקרה. אומנם משרד החינוך לקח את המורים, וכל הזמן היו דיבורים על מלחמה, אבל בפועל לא התכוננו לזה. המדינה לא הייתה ערוכה. לא הייתה מערכת של אזעקות, וודאי שלא היו מקלטים.

בתקופה שגרתי בארץ הקודש למדתי שאם יש אזעקה ואין מקלט נכנסים לחלל פנימי בלי חלונות. היה לנו בדירה מסדרון, הורדנו ממנו מראה גדולה, והבאנו לשם מזרונים. ושם התמקמנו לבינתיים. על נפילות של טילים עודכנו דרך הטלפון. תחליף לאזעקות….

בינתיים, בעלי בקייב מחפש בכל דרך אפשרות מילוט, אבל אין. אין תחבורה, אין כלום. בהשגחה פרטית נודע לנו על משפחה שמתכוונת לברוח מקייב לדנייפר, שבה מסוכן פחות, ובעלי מצטרף אליהם. בזמן רגיל מונית עולה ארבעת אלפים ריבניה (שם מטבע מקומי) ועכשיו אחד–עשר אלף… אבל זה לא היה שיקול בכזה מצב. ממש רקדתי משמחה כשנודע לי שהוא בדרך.

כזכור היה זה יום חמישי, יום שבו מתכוננים לשבת. הידיעה שהמבשלות אינן מגיעות השאירה לנו את הברירה להתארגן בעצמנו. יצאנו לחנות בלב חושש. סיימנו במהירות את הקניות. כשעמדתי ליד הסירים הבנות צחקו: 'את מכינה שבת כאילו כלום!' אמרתי להן: 'אולי באמת זו השבת האחרונה שאני מכינה לכן'…

בורחים!

ליל שבת. איני מצליחה להירדם, פתחתי 'אגרות קודש'. הייתה ברכה ברורה מאוד על הצלחה בנסיעה ועל המסמכים ועוד פעם ברכה על הנסיעה. במוצאי השבת התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה: 'אני לא מבינה את המכתב, אין אף אחד שנוסע, אין לאן לנסוע, אין איך לנסוע – שדה התעופה מופצץ, הרכבות מושבתות, אין דלק לנסיעה'. אולם אימי אמרה לי: 'נחיה ונראה'.

קיבלנו הנחיות להתארגנות בעת כזו. אמרו לנו לקנות מזון עמיד, כמו: שימורים, קטניות, קמח ועוד, ולארגן מזוודת חירום עם מסמכים חשובים וציוד מחמם, כי בתקופה זו החורף האוקראיני בשיאו וקור אימים בחוץ. ברוך ה', אצלנו לא כיבו את החשמל והיה לנו בבית חימום. הייתה גם שעה מסוימת שבה היה אסור לצאת החוצה והיה אסור להדליק אור בבית.

כשמשווים לארץ הקודש, רואים במוחש שארץ ישראל היא "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה"' כפשוטו. יצא לי להיות בארץ ישראל בעת מלחמה. בפועל לא חוויתי אזעקות, היו פעמים ששמעתי יירוטים. אבל זהו, החיים נמשכו כרגיל. וכאן מתנהלת מלחמה אמיתית ומפחידה בלי שום כיפת ברזל וכדומה. מה עוד שבארץ ישראל אתה בצד החזק וכאן לא… היו גם שמועות על פצצה אטומית, והן הגבירו את הפחד.

ימים ראשונים קשים של מלחמה עברו עלינו. ביום שלישי הודיעו לנו שמתארגנת רכבת חירום ונוכל להימלט בה. עד הרגע האחרון לא ידענו אם אכן זה יקרה או לא. ההנחיות היו לקחת מזון עמיד ומזון שנותן אנרגיה כמו שוקולד, ציוד קל שנוכל לשאת בעצמנו בעת צורך, מסמכים חיוניים וביגוד חם לקור הנורא ששורר בתקופה זו. כל הבנות אמרו שהן רוצות להצטרף, כבר לא באמת היה להן לאן לחזור. שתי בנות היו ללא שום מסמך. אמרו לנו שזה מצב חירום, ובגבול מולדובה יוכלו לעזור להן עם מסמכים להמשך.

מצאתי את עצמי אורזת בגד אחד לכל אחד. חצי מזוודה טיטולים לקטן וקופסת מטרנה ליתר ביטחון. עגלה לא לקחתי, פחדתי להיתקע איתה.

עלינו על הרכבת. התחושה הייתה 'העיקר לצאת מכאן כמה שיותר מהר'… נסענו בלי שידענו לאן נמשיך אחר־כך. הנסיעה ארכה כשש–עשרה שעות. היו לנו מיטות ברכבת. (התברר שהיה לנו מזל. למחרת הרכבות היו מלאות ממש. היו שלוש נפשות בכל מיטה ואנשים השליכו מזוודות מהחלונות כדי לפנות עוד מקום…) מדי פעם הרכבת עצרה לחצי שעה בגלל אזעקות וטילים.

הגענו לאודסה, מהרכבת עברנו לאוטובוס, והוא לא מתניע… הזמינו אוטובוס אחר… בינתיים האוטובוס הראשון חזר לפעול ויצאנו בנס גדול, כי זמן קצר לאחר מכן נפל בדיוק שם טיל!

מרוץ נגד הזמן

נסענו תשע שעות למולדובה. הגענו לגבול, ופגשנו אנשים המחכים כבר כמה ימים בתור, בכפור ובשלג! לא הייתי יכולה לעמוד בזה. בחסדי ה' נתנו לנו לעקוף את התור בזכות השתדלות של הקהילה. כאמור, היו איתנו שתי בנות שלא היו להן דרכונים, והוצרכנו לעבור בקונסוליה כדי לסדר להן דרכונים.

מגבול מולדובה נסענו שעתיים לקישינב. הגענו לבית הכנסת וקיבלנו שם אוכל, מרק חם ועוד. התכנון היה להמשיך בטיסה לארץ, אבל לחלק מהבנות הייתה בעיה עם המסמכים, וויתרנו על הטיסה שלנו כדי לחכות עד שהן תהיינה מסודרות ונטוס כולנו יחד.

בלילה לנו בבית נופש… להזכירכן, מדובר בחורף אירופאי, ובית הנופש היה מיועד לקיץ. לא היה חימום, הכול היה רטוב, היה נורא. ישנו במעילים וניסינו להתחמם, אבל זה לא עזר כל כך.

בעלי ניסה לסדר מסמכים לנערה האחרונה שלא סידרו לה. לצורך כך הוא נשאר בבית הכנסת במולדובה. ברוך ה', הצליחו לסדר הכול בצורה פלאית, וזה היה עוד נס בשרשרת הניסים שלנו, כי הייתה משפחה עם שבעה ילדים שחיכתה שבוע ימים בתור לקונסוליה, והוא בתוך יום קיבל מסמכים לנערה הזו.

יום רביעי מוצא אותנו בבית הנופש. עייפים, קפואים ורעבים. פעם ביום קיבלנו קופסת אוכל קטנה ובה אוכל כשר. המצב היה בלתי נסבל. התכנון היה לקנות כרטיסי טיסה ליום ראשון. הרגשתי שאינני מסוגלת להישאר שם עוד רגע אחד. אני לא עומדת בזה. לחצנו על ההנהלה שלנו שיארגנו טיסה עוד לפני שבת.

ברוך ה', ארגנו לנו טיסה מרומניה לארץ ביום שישי בבוקר. הנחיתה תוכננה לשתיים בצוהריים של ערב שבת חורפית… טלפנתי לחברה מכפר חב"ד וביקשתי שתארגן אוכל ולינה לקבוצה כולה, מכיוון שנגיע ממש לפני שבת.

וכך ביום חמישי בלילה התחיל המרוץ נגד הזמן. יצאנו באוטובוס לנסיעה של שתים־עשרה שעות ממולדובה לרומניה, כשבדרך ישנם שני גבולות עמוסים בפליטים ותורים ארוכים. כולם אמרו לנו שאנחנו נוסעים לחינם וחבל על המאמץ, כי אין סיכוי שנספיק לטיסה. אמרתי לבנות שיגידו תהילים. אנחנו מגיעים לגבול, לפנינו יש אוטובוסים אבל אנחנו עוקפים אותם. מסרנו לבידוק את כל הדרכונים והכול עבר בשלום.

הגענו לרומניה. ירדנו מהאוטובוס שלנו. היינו צריכים לנסוע בתחבורה ציבורית מקומית לשדה התעופה. ברוך ה', די מהר הגיע אוטובוס. ירדנו בשדה ופשוט רצנו ורצנו, הגענו בשנייה האחרונה ממש ועלינו על הטיסה!

מגיעים לחוף מבטחים

נחתנו בשלום בארץ ישראל בצוהרי יום שישי. ריח החופש כבר הורגש, אלא שבביקורת הגבולות בארץ ישראל נתנו לנו להבין שאם נצא משדה התעופה לפני שבת זה נס. עיכבו אותנו המון זמן. לנו אישית לא הייתה בעיה מכיוון שאנחנו עם דרכונים אמריקאיים וישראליים. העיכוב היה בגלל דרכונים אוקראיניים שהיו לחלק מהבנות. אחד הפקידים אמר לנו: 'ראיתי שבעצם אתם באופן אישי מסודרים, אבל אתם מסורים כל כך לבנות, והחלטתי לעזור'. עירבו חבר כנסת והוא פשוט דאג שישחררו אותנו.

אנחנו בארץ ישראל, סיימנו את כל הבירוקרטיה.

נשארה רק בעיה קטנה, אנחנו תקועים בשדה, איך בדיוק ניסע מכאן לכפר חב"ד? כבר אין מוניות, עוד רגע שבת. ברגע האחרון הגיע יהודי צדיק מכפר חב"ד ברכבו הפרטי ואסף את כולנו (הבנות שלא הייתה בעיה עם הניירת שלהן נסעו כבר קודם). הגענו לכפר בתוך השמונה–עשרה דקות שבין הדלקת נרות לכניסת שבת… רצנו, הנחנו את החפצים שלנו והדלקנו נרות.

את הבכי שפרץ ממני לאחר הדלקת הנרות לא אשכח לעולם. שעה ארוכה התפרקתי ולא יכולתי להירגע. כל המתח האיום של השבוע המסויט הזה התנקז לו החוצה בבת אחת.

התארחנו אצל משפחת מרוזוב. מארחינו נתנו את כל הלב ודאגו לנו לכל פרט. אני זוכרת שהמארחת אמרה לי שהיא תארגן לי בגדים לילדים, ואמרתי: 'לא, אני לא צריכה', ובמחשבה שנייה 'בטח שאני צריכה', הרי יצאתי עם בגד אחד לכל אחד ועם מגפיים של חורף אוקראיני, אינני מאובזרת בכלל.

היה לי קשה מאוד לקבל. תמיד הייתי בצד הנותן. התחושה הזו שאין לך כלום משלך ואתה צריך לקבל היא קשה.

היינו בטוחים שנישאר בארץ ישראל רק לשבועיים ועד פסח כבר נחזור… לאט לאט הבנו שזה לא הולך  לקרות. היה לנו פסח נחמד בארץ ישראל, דאגו למקום מיוחד לפליטים בצפת, השתלבנו שם בניהול המטבח ובארגון תוכניות וטיולים.

האיגרת מגיעה שוב

לאחר שלושה חודשים היינו צריכים להחליט לאן מועדות פנינו.

עברנו עם הבנות למחנה פליטים בהונגריה מתוך מחשבה שתכף תסתיים לה המלחמה. וכך עבר לו הקיץ. בסופו עמדנו בפני צומת דרכים משמעותית. הייתה מחשבה להמשיך לקיים את הסמינר שלנו, 'בית חנה', בארץ ישראל, או לשוב ולפתוח אותו באוקראינה, אבל לא היו לנו מספיק בנות כדי לפתוח מחדש. באירופה לא רציתי להישאר כי ראיתי שם הרבה אנטישמיות.

יום אחד חמותי שולחת לבעלי מכתב של הרבי מה"מ. שאלנו אותה: 'למה שלחת את זה?' והיא אמרה: 'לא יודעת, סתם ראיתי והחלטתי לשלוח לכם'. נחשו, איזה מכתב זה היה מתוך אלפי מכתבים? המכתב שקיבלנו מהרבי בתחילת השנה על פרנסה בארצות–הברית…

ההחלטה הייתה ברורה, עוברים לקראון–הייטס שברובע ברוקלין, ניו–יורק, לחצרות 'בית חיינו'.

את הבנות שנשארו דאגנו לשלוח כל אחת למקומה. חלק מהן השתלבו במוסדות וחלק חזרו להורים באוקראינה למרות המצב הקשה. היום כבר ערוכים שם למלחמה, בכל בית יש גנרטור, יש הנחיות וכללים. ויש אנשים שאין להם מקום אחר והם חיים כך בשגרת מלחמה.

לנו לא היה מה לעשות שם יותר. הפנימייה נסגרה, לצערי, והשליחות שלנו שם הסתיימה.

כך מצאנו את עצמנו בקראון–הייטס.

לא רציתי להיות מורה. התחלתי ללמוד הוראה ב'זום' ובמקביל ניסיתי לחפש עבודה כלשהי. חמותי הציעה לי לעבוד ב'בית חיה מושקא' – בית ספר מקומי לבנות על טהרת הקודש. הגעתי לריאיון עבודה בחשש, קיבלו אותי לעבודה, וברוך ה', ראיתי הצלחה. מאז אני שם.

לקחי מסע

לסיכום, היו לי חיים טובים ובהחלט כואב לי שכך הם נקטעו. נהניתי לעבוד עם הנערות, היה לי הרבה סיפוק, וכאן אני מלמדת ילדות קטנות, וזה שינוי גדול. גם בגשמיות היו לי באוקראינה תנאים טובים מאוד, ופה צריך ללמוד את החיים מחדש ולהסתגל לשינויי המקום, החברה, השפה והכול בעצם.

אני מסתכלת על עצמי, ומזהה שתי נשים שונות: רבקה של אחרי ורבקה של לפני. אני חושבת שהיום המבט שלי על החיים הוא שונה ובוגר הרבה יותר".

אילו תובנות כצידה לדרך את נוטלת מתוך המסע הזה שעשיתם?

"ראשית, שום דבר לא מובן מאליו, ואיש אינו חייב לי דבר. הייתה תופעה של פליטים שנהנו להיות מסכנים ורק חיכו לקבל ולקבל. אינני שופטת, אבל אני לא אהבתי להיות בתנועת נפש זו. מבחינתי, היה לי הכול, רק טכנית הכול נותר מאחור. זאת ועוד, ברוך ה' מעולם לא הייתי צריכה לקבל, תמיד הייתי בצד הנותן. על מה שקיבלתי אמרתי 'תודה'. אנשים באמת נתנו מכל הלב, אפילו נתנו לי כסף לקנות עגלה לתינוק ונעליים לילדה. כשהגענו לפה אמרתי שאני רוצה לעבוד ולדאוג בעצמי למה שאני צריכה. לא רוצה עוד לקבל.

שנית, יש לחיות את ההווה. יש כל מיני מצבים בחיים שאנחנו עוברים בהם שינויים משמעותיים, כל אחת והניסיון שלה. אני חושבת שמוטב לחיות עם מה שכאן ועכשיו בלי להשוות לעבר שלא יחזור.

אני יודעת שלא נחזור לשם. אוקראינה כבר אינה אותה אוקראינה. היא הייתה פרק חשוב בחיים שלי, פרק טוב שאני מתגעגעת אליו, אבל הוא נגמר. אם לא אעשה את ההפרדה הזו, אישאר תקועה בעבר בלי להתקדם.

לבסוף, הגשמיות היא לא הכול, אפשר לחיות גם בתנאים טובים פחות. כשארזתי מזוודת חירום אמרתי לעצמי 'את זה חייבים וגם את זה'… שום דבר לא חייבים. לא הכול אמור להיות הכי־הכי. הדבר החשוב ביותר הוא שכולם בחיים ובריאים ושיש לי משפחה וילדים, תודה לה'".

באדיבות מגזין עטרת חיה