סבתא לימדה אותנו כבר מזמן שעבודה זה לא הכול בחיים. ובכל זאת, אין ספק שהיא ממלאת חלק גדול מסדר היום שלנו, תופסת מקום של כבוד בסדרי העדיפויות שלנו, ממלאת את המחשבות שלנו וגם, איך לא, סוחפת את הרגשות שלנו.

כשמדברים עם נשים על מקום העבודה שלהן, אפשר לשמוע כל אחד מהמשפטים הבאים, מהקצה המרוצה בסגנון: "הבית השני שלי!", "צוות שהוא יותר ממשפחה!" ועד לקצה המתוסכל: "עזבי, מעדיפה שלא לדבר…", "אם לא היינו חייבים את הכסף הייתי בורחת כבר מזמן…". המשותף לכולם: אי אפשר להישאר אדישה.

צינור של התקשרות ושליחות | בלה כ.

אני שמחה שיש לי הזדמנות לכתוב על מקום העבודה שלי והיחס שלי כלפיו, כי כבר מזמן רציתי לעשות את זה ולהביע לפחות קצת מההערכה הרבה שיש לי אל המוסד שבו אני עובדת. אני יודעת שיש הרבה נשים שלא יסכימו עם מה שאכתוב ואולי אפילו יכעסו, גם כאלו שעובדות איתי בצוות. זו אחת הסיבות שבחרתי לכתוב בשם בדוי.

זכיתי לעבוד במוסד חינוך על טהרת הקודש שמקפיד לחנך את הבנות בדיוק כמו שהרבי רוצה, בלי כל ה'תוספות' של ליב"ה ומשרד החינוך. ממש אפשר לראות אצלנו את ההתחלה של פרק ל"ב בתניא: "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה". אצלנו בבית הספר מגביהים את הנפש על הגוף, וזה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה תחומים.

בראש ובראשונה, זה ניכר בתוכנית הלימודים. הדגש הוא על מקצועות קודש לפני הכול. תורה, נביא, הלכה וחסידות מקבלים את המקומות הראשונים במערכת השעות ובחשיבות. לומדים גם חשבון ואנגלית כי הבנות יצטרכו להתקבל לעל־יסודי באזורנו בהמשך, אבל בלי כל ה'וואו' שמסביב. אין סיבה להתחיל ללמוד אנגלית לפני כיתה ה', ובטח לא לציין 'שבוע אנגלית' ו'יום שיא באנגלית' או לחשוף לשירים, ספרות ובטח לא סרטים באנגלית.

גם הבניין שלנו וחדרי הלימוד מראים את הדגש על הרוחניות. הם די צפופים, לא עברו שיפוץ כבר שנים, נצבעים באהבה בכל קיץ בידי כמה הורים משקיעים ומעריצים, אבל ספוגים ברמות גבוהות של קדושה והתקשרות. הילדות שמחות וטהורות, מוקפות ניגוני חב"ד וסיפורים חסידיים. אנחנו מנסות להספיג ולפטם אותן כמה שיותר לפני שיצאו אל העולם הגדול והלא קל שמחכה להן מחוץ לכותלי תיבת נוח שלנו.

הדבר הכי חשוב במקום העבודה שלנו הוא הצוות. אנחנו נבחרת של מורות חסידיות בעלות מסירות נפש מיוחדת. כולנו מגיעות יום־יום לעבודה לא קלה בתנאים לא נוחים, נותנות הרבה מעבר למה שהתחייבנו עליו בחוזה המקורי ומכוונות ישר אל האמת.

בהפסקות אנחנו ממש כמו אחיות – נהנות, משתפות אחת את השנייה בכול. עוזרות, תומכות ומוכנות תמיד להושיט יד. יש לנו כבר בדיחות פנימיות משלנו וגם קודים שמורה חדשה שמצטרפת עלולה לא להבין ולהרגיש מאוד תלושה בהתחלה. כמו גיסה חדשה במשפחה חמה ומלוכדת. אבל אנחנו מכניסות אורחים נהדרות, ממהרות לעטוף כל חדשה בצוות בחום ובאהבה.

לא קל לבנות צוות־נבחרת כמו שלנו. המנהלת שלנו היא משהו מיוחד, אבל לא זה מה שבנה את הקבוצה האיכותית שלנו. הקוד הוא בעיות במשכורת. כמוסד שאינו רשמי, רוב הסכומים אמורים להיות מגויסים איכשהו על ידי ההנהלה שבאמת משתדלת ובדרך כלל מצליחה, אך לא תמיד. כשלא מקבלים משכורת, לא הרבה נשארות. רק החזקות במיוחד, אלו שהרבי שומר אותן במוסד יום ועוד יום במכתבים ברורים באגרות קודש ובהבטחות על נחת מהילדים…

הפכנו לצוות שמזמן הפסיק לחשב שעות, גמולים ואחוזים; פשוט עושות את השליחות שלנו הכי טוב שאפשר. כמו העיזים במשל הידוע, סומכות על הקדוש ברוך הוא שייתן לנו את מה שאנחנו צריכות בשביל לקנות במכולת ולחפוף פאה ולחתן בת, גם אם זה לא בדיוק כתוב בהכנסות בחשבון הבנק שלנו.

הרבי מה"מ לא נשאר חייב, ולמרות המצב, אני רואה איך הוא משלם בכל כך הרבה דרכים שונות. לי נשאר רק להודות לה' שזכיתי שהפרנסה שלי תעבור, כשהיא עוברת, דרך צינור של שליחות והתקשרות. להודות לה' שיום־יום אני נמצאת בקרב צוות חסידי ואיכותי במיוחד. כל יומי עטוף קדושה ואני לא נאלצת ליפול ליאור של העולם הזה כדי להשיג את פרנסתי. אם כי, אני חייבת להודות, מה שבאמת מחזיק אותי במקום העבודה הוא האווירה המיוחדת בינינו, הצוות. אילו הייתי מקבלת ביקורת או תלונות מההנהלה, או שמישהי הייתה מקנאת בי או מדברת נגדי בחדר מורות, לא נראה לי שהייתי שורדת יום אחד.

אני יודעת שלא כל אחת תסכים איתי. הרבה יגידו שעבודה היא לא קעמפ 'אורו של משיח', ושצריך להביא לחם וחלב הביתה. יכול להיות. לא כדאי שמי שחושבת ככה תבוא לעבוד בבית הספר שלנו. לדעתי התחושה הטובה והמחברת בינינו, יחד עם השליחות האמיתית, חשובה מכל דבר אחר.

באדיבות מגזין עטרת חיה