אור בהרי האנדים

השמש של סלטה שקעה מעבר להרי האנדים, וחיה טוויל עמדה במטבח ביתה, מכינה את סעודת השבת. זו הייתה שבת י"ט כסלו, הראשונה אחרי סגר ארוך ומתיש של הקורונה. בית הכנסת נפתח סוף סוף אחרי חודשים ארוכים, אבל המגבלות עדיין היו בתוקף – מספר מתפללים מוגבל, מרחק בין האנשים, ובעיקר – לא מארחים אורחים בבית.

לכן, כשבעלה הרב רפאל חזר מבית הכנסת מלווה באדם זר, חיה הרגישה איך ליבה מחסיר פעימה. היא סימנה לו בידיה – 'מה קורה?' והוא השיב בתנועה שאמרה הכל: 'או עכשיו או לעולם לא'…

האורח היה בחור בשנות השלושים לחייו, ממשפחה שהכירו היטב אך מעולם לא השתתפה בפעילות הקהילתית. משהו בעיניו, בחיפוש העמוק שבהן, גרם לרפאל להבין שזה רגע של "עת רצון" שאסור להחמיץ.

"בעלי אפילו לא יכל לחבק אותו בשל מגבלות הקורונה", חיה נזכרת, "אבל היה שם חיבוק של נשמות"… השיחה במהלך סעודת השבת נמשכה שעות ארוכות אל תוך הלילה.

היום, אותו בחור כבר עבר ברית מילה והוא בדרך להקמת בית יהודי שומר מצוות. אבל הסיפור לא נגמר בו. בעקבותיו התקרבה אמו, ואחר כך הדודה שלו, והמעגלים רק הולכים ומתרחבים. "בחנוכה האחרון", חיה מספרת בחיוך, "ראיתי חלק גדול מהמשפחה שלו מדליקים נרות. זה היה האור האמיתי של חנוכה.

"ראינו מול עינינו את מה שהרבי מלך המשיח תמיד מלמד אותנו – שבכל יהודי יש ניצוץ אלוקי שרק מחכה להתעורר. שאנחנו כבר בזמן של גאולה, רק צריכים לפקוח את העיניים ולראות".

סיפור זה הוא אחד מני רבים בעשרים שנות השליחות של חיה ורפאל טוויל בסלטה, ארגנטינה. סיפור הממחיש איך רגע אחד של הקשבה לקול הפנימי, יכול להדליק אור שממשיך להאיר עוד זמן רב.

מבית אבא אל קצה העולם

רפאל וחיה טוויל וחמשת ילדיהם הם שלוחי הרבי מה"מ בעיר סלטה שבארגנטינה.

בני הזוג טוויל התחילו את שליחותם שם לפני כעשרים שנה, ומאז הם פועלים ללא לאות ומקרבים נשמות יהודיות בלי להתפעל מהאתגרים והקשיים.

במהלך הריאיון לא יכולתי שלא להתרגש מכוח האמונה והעוצמות של חיה. מרצונה העז לעזור לכל יהודי בגשמיות וברוחניות.

בקולה שמעתי את תחושת השליחות החזקה שמלווה אותה בכל צעד ופעולה, כשכל עשייה שלה מכוונת להשפיע על הזולת.

גם את הריאיון הזה היא רואה כחלק ממטרה זו – לגעת בעוד לבבות ולחזק עוד נשים בשליחותן הפרטית.

"גדלתי בבית שכולו היה שליחות", מספרת חיה, בת למשפחת טסלר. "הוריי עסקו בקליטת העולים החדשים שהגיעו לארץ הקודש, והבית שלנו היה תמיד מלא בעולים. כילדה, ראיתי איך כל יהודי הוא עולם ומלואו, איך כל נשמה מאירה באור אחר".

מכיתה א' למדה בבית ספר חב"ד, אך דווקא בגיל ההתבגרות התעוררו בה ספקות לגבי השליחות. "לא הייתי בטוחה שזה הכיוון שלי", היא מודה בכנות. "אבל הקב"ה מכוון כל אחד בדרכו. בסייעתא דשמיא שמעתי פאנל על שליחות, וזה נגע לי בנשמה. פתאום הבנתי שזו לא רק עבודה – זו שליחות של הרבי להביא את הגאולה".

במקביל, בצדו השני של העולם, נער בשם רפאל טוויל גדל בארגנטינה. בגיל שבע עשרה הוא החליט לעלות לארץ ישראל, צעד שישפיע על כל מהלך חייו.

השידוך ביניהם היה השגחה פרטית מופלאה. "כשנפגשנו, הרגשנו שיש לנו חלום משותף", מספרת חיה. "בעלי רצה שליחות עם ספרדית, שכן הוא דיבר את השפה כשפת אם".

ואת?

"אני האמנתי שאיכשהו אצליח להתמודד".

שנתיים אחרי החתונה, כשבתם הקטנה מירי הייתה תינוקת, הגיעה ההצעה ששינתה את חייהם. בהשגחה פרטית, הם פגשו את שליח הרבי בטוקומן ארגנטינה, הרב דניאל לוי, שסיפר להם על העיר סלטה, הסמוכה למקום שליחותו. הרב לוי היה עורך מידי פעם נסיעה לעיר סלטה להפיץ יהדות. הוא הציע להם להיות השלוחים לעיר.

"משפחת לוי אכן היו השליחים הכי קרובים אלינו גיאוגרפית – במרחק שלוש מאות וחמישים קילומטרים", חיה צוחקת, "אבל הם הפכו להיות הכי קרובים ללב".

"כשסיפרו לנו על סלטה, ידענו שזה המקום שלנו", היא נזכרת בהתרגשות. "הרגשנו שזו השליחות שהרבי מייעד לנו, להיות חלק מהמהפכה הרוחנית שתביא את הגאולה".

איפה ממוקמת סלטה?

"סלטה זו עיר בצפון ארגנטינה. הנקודה הצפונית ביותר בארגנטינה שיש בה שליחים".

ההורים של חיה ליוו את ההחלטה בהתרגשות רבה. "כשיצאנו לשדה התעופה", היא נזכרת, "הם הביאו לנו שופר במתנה. 'לכו תתקעו בשופר', אמרו, 'ותביאו את קול התשובה לעולם יחד עם קול הגאולה'. זה היה המסר שליווה אותנו, והוא ממשיך ללוות אותנו עד היום".

צעדים ראשונים בעיר חדשה

בתחילת חודש אלול, נחתו חיה ורפאל טוויל בסלטה שבארגנטינה, עם בתם התינוקת מירי ועם השופר שקיבלו במתנה מהוריה של חיה.

הימים הראשונים היו מלאי אתגרים והפתעות. "אפילו מזג האוויר היה מבלבל", חיה צוחקת, "העונות פה הפוכות מאשר בארץ ישראל. כשהיה חם לבשתי בגדי חורף ולהפך… אבל זו הייתה רק טעימה קטנה ממה שעוד מחכה לנו".

האתגר המשמעותי ביותר היה השפה. רפאל, שגדל בארגנטינה, דיבר ספרדית שוטפת, אבל עבור חיה זו הייתה שפה זרה לחלוטין. "בעלי הפך את הבית שלנו לכיתת לימוד", היא מספרת. "על כל חפץ הוא הדביק פתק עם שמו בספרדית – 'מסה' לשולחן, 'לוס' למנורה. הרגשתי כמו ילדה בכיתה א' שלומדת לקרוא מחדש"…

בהשגחה פרטית, העזרה הגיעה ממקור בלתי צפוי. "מטיילים שעברו בבית חב"ד, השאירו לי ספר ללימוד ספרדית לדוברי עברית", היא נזכרת. "זה היה כמו מתנה משמיים. אבל האמת היא שהחיים עצמם היו המורה הטוב ביותר – הייתי חייבת ללמוד, ומהר".

חיה מספרת על אחד המקרים שהיו בו הבינה שהיא חייבת ללמוד את השפה.

חצי שנה אחרי הגעתם, כשחיה בקושי ידעה להסביר את עצמה בספרדית, הגיע האתגר הגדול ביותר – לידת בנם יענקי. "זה היה שוק תרבותי אמיתי", היא משחזרת. "הייתי בחדר לידה, בקושי מצליחה להסביר לרופא מה אני מרגישה. זה היה שיעור עמוק באמונה וביטחון. אבל דווקא דרך הקושי הזה ראיתי ניסים גלויים – הצוות הרפואי היה מלא בסבלנות והבנה. מאז הבנתי שעלי להשלים פערי שפה, מהר ככל האפשר".

שבתות ראשונות

"השבתות הראשונות היו שונות מכל מה שהכרתי", היא מספרת. "ישבתי בבית עם השירונים מבית הספר והסמינר, שרה לעצמי בשעות אחר הצהריים. היינו רק שלושתנו – אני, בעלי ומירי התינוקת. היום, כשהבית מלא באורחים בכל שבת, אני לפעמים מתגעגעת לשקט המיוחד של אותן שבתות ראשונות"…

מה היה עיקר הקושי באותם ימי בראשית?

"הקשר עם המשפחה", משיבה חיה ללא היסוס. "היום, עם כלי הטכנולוגיה, יש קצת הקלה בתקשורת עם המשפחה לעומת לפני שני עשורים, כשיצאתי לשליחות. באותם ימים שיחות טלפון עלו הון תועפות. אפילו לקבל חומר לפרשת השבוע היה מבצע מסובך. היו צריכים לשלוח במייל, ולהעביר הלאה עד להדפסה. סיפור שלם. היום, כשהכל זמין בלחיצת כפתור, אני מבינה איזה נס היה בכל דבר קטן".

השלוחים הכי קרובים אליהם, הם השלוחים בטוקומן, במרחק שלוש מאות וחמישים קילומטרים שהפכו למשפחה המורחבת שלהם. "הם היו הכתובת לכל דבר", היא אומרת בחיוך. "ממקווה ועד מוצרים כשרים – הם דאגו לכל מה שהיינו צריכים. המרחק הפיזי נראה קטן כשיש אהבת ישראל אמיתית".

תחילת הפעילות

"התחלנו בצעדים קטנים", היא מספרת. "שיעור קטן בפרשת שבוע עם שתי נשים שהגיעו בקביעות. אחת מהן אמרה פעם משפט שנחרת בליבי: 'חיכיתי כל החיים שמישהו יבוא ויזכיר לי מי אני באמת'… וזה כיוון אותי במטרה ובמשימה שלנו – להדליק מחדש את הניצוץ היהודי שנמצא בכל נשמה".

סלטה התגלתה כצומת דרכים מובילה. "זו עיר תיירותית שגובלת עם כמה מדינות", מסבירה חיה. "התחלנו לפגוש יהודים מכל העולם – תרמילאים ישראלים, תיירים מצרפת, משפחות מברזיל. כל אחד הביא איתו סיפור, מנהג, ניגון משלו".

אחד הרגעים המרגשים היה ליל הסדר הראשון שערכו שהתנהל בחמש שפות במקביל, בין השאר בעברית, ספרדית, אנגלית, צרפתית… זה היה כמו קיבוץ גלויות קטן בלב הרי האנדים".

בכל יום יש הפתעות

"כשאת פותחת את העיניים בבוקר בשליחות", אומרת חיה, "את יודעת שהיום יביא איתו הפתעות". סדר היום שלה מתחיל מוקדם – עוד לפני שהבית מתעורר, היא מתחברת לשיעור מיוחד. "החלק בשליחות הכי מבורך שיש לי בתקופה הזו, הוא הלימוד המשותף עם אבא שלי", היא משתפת. "בגלל הבדלי השעות, אני יכולה להשכים מוקדם, לשתות איתו כוס קפה דרך ה'זום' וללמוד משהו ביחד. תקופת הקורונה חידדה לי את הרצון לנצל את הזמן עם ההורים".

משם היום זורם בקצב משלו. "העבודה כאן היא מאוד פרטנית, 'אחד על אחד'", היא מסבירה. "להתעניין איך עבר המבחן בפיזיקה, אם הבדיקה הרפואית עברה בשלום. כשמישהי חוזרת מביקור אצל הרבי, אני מזמינה אותה לסעודת שבת. כמו שלמדנו – גשמיות של יהודי היא רוחניות. כשאת דואגת לגשמיות של השני, את משפיעה על הרוחניות שלו – ואני רואה איך זה עובד באופן מוחשי".

כמה נפשות מונה הקהילה היהודית בסלטה?

זו שאלה שנשאלת פה כמעט כל שבת, בזכות האורחים המתחלפים.

מאוד קשה לענות עליה בגלל האחוזים הגבוהים של ההתבוללות. יש כאן משפחות שיכול להיות שנשאר בהן רק יהודי אחד על פי ההלכה…

זה לא אומר שכל יהודי סלטה שותפים בפעילויות שלנו, אבל זה כן אומר שיש לנו עוד המון עבודה, לגעת בנשמות חדשות. מי דרך הגעפילטע פיש ומי דרך אורות החנוכה.

עם השנים פיתחה חיה יוזמות מיוחדות כדי להגיע לכל נשמה. "בתקופת שמירת הריון, כשהייתי מרותקת למיטה, התחלתי להכין סרטוני וידאו בספרדית על פרשת השבוע", היא מספרת. "זה היה חידוש באותם ימים. יום אחד קיבלתי הודעה מרגשת מאישה בשם אנה, יהודייה שהתרחקה מהקהילה לפני שנים. פתאום היא כתבה כמה המסרים בסרטונים נגעו לה בלב. זה חיזק אותי להמשיך".

מועדון ה'מיידאלאך' היה עוד יוזמה מיוחדת. "זה היה מועדון לנשים מבוגרות. נפגשנו פעם בשבוע, משחקנו משחקים לחיזוק הזיכרון, למדנו יחד. ראינו איך הקשרים האלה מחזקים לא רק את הנשים, אלא משפיעים על כל המשפחות שלהן".

בנר האחרון של חנוכה הבן שלנו הפתיע והגיע. הוא מאוד אוהב את השליחות ופעיל בשליחות, ומייד כשהגיע ארגן שתהיה הדלקה בבית (חוץ מההדלקה המרכזית). הגיעו ישראלים בכל מיני סגנונות ומכל מיני מקומות בארץ. המפגש הזה של הנשמות עם האור של חנוכה, הוא מבחינתי הנס הגדול בשליחות שלנו – שאנחנו זוכים לפגוש ולהיות תחנה בדרך של כל מיני נשמות, ומשתדלים להיות האור עבורם.

השליחות נותנת לנו מתנה להתמקד באמת בנשמות שמולנו".

שמחות הרחק מהמשפחה

לאורך השנים, המשפחה חגגה רגעים מיוחדים בשליחות.

בלידות, כל לידה הייתה סיפור בפני עצמו, ולכל אחת הייתה סייעתא דשמיא משלה. בלידה האחרונה זכיתי שאימא שלי הגיעה. בלידות הקודמות המרחק היה אתגר רציני בשאלה מי תהיה איתי. יש דברים שאפשר לראות מרחוק, אבל כמו שחמותי אומרת: 'לחבק אי אפשר דרך המסך'. אז יש דברים שאין להם תחליף.  לעיתים הגיעו נציגות מהמשפחה, וגם אנשים מהקהילה עזרו לנו מאוד. פעם אחותי הגיעה כדי לעזור לי ועם הילדים.

"הייתה לידה נוספת מאתגרת מאוד בי' בניסן, ארבעה ימים לפני חג הפסח. כנראה שה' שולח כוחות מדויקים לכל משימה, לפי מה שנכון לאותו הזמן…

"זכינו גם ששני הבנים שלנו הניחו תפילין כאן בסלטה", היא נזכרת בהתרגשות. "חברים שלהם הגיעו מבואנוס איירס, מהכיתה שבה הם עתידים ללמוד. אחר כך נסענו לארץ ישראל לחגוג בכותל. אלו היו מתנות מיוחדות – גם לילדים וגם לנו".

לאחרונה, חוותה המשפחה תקופה מרגשת במיוחד עם חתונת הבת. "רבים ממשפחתנו המורחבת התכוונו להגיע לחתונה בבואנוס איירס", מספרת חיה. "כשהטיסות התבטלו בגלל המלחמה, המשפחה בארץ הפתיעה – הם ארגנו אירוע מיוחד וקראו לו 'חתונת הגאולה'. אחיי התאספו וחגגו אצל אחותי בבית עם כיבוד והכול. הם הקרינו את החתונה אצלנו על מסך ענק בסלון ורקדו. ממש חוו איתנו את החתונה, זה היה מאוד מרגש. הם אפילו חגגו 'שבע ברכות' למחרת".

עם איזה אתגר משמעותי את מתמודדת כיום?

"האתגר העיקרי הוא המרחק מהמשפחה, בעיקר המרחק מההורים וגם מהילדים שנמצאים הרחק מאיתנו. ברוך ה' זכינו לחמישה ילדים וכל אחד מהם גר במקום אחר, חוץ מהקטנה, בת החמש הנמצאת איתנו בשליחות. בת אחת לומדת בארץ, בן אחד לומד באיטליה, הבת הנשואה גרה בבואנוס איירס ועוד בן לומד בישיבה בבואנוס איירס.

"המרחק מהמשפחה ומהארץ מאתגר בצורה אחרת בכל פעם. אנו מבקשים מה' שנוכל לנסוע בהרחבה, ברוגע ובנסיבות משמחות".

הצ'ק ששלח הרבי

ארגנטינה עוברת טלטלות כלכליות משמעותיות. בעולם כולו עוקבים אחר תוצאותיהם של השינויים הכלכליים שהנשיא מיליי מנסה לחולל במדינה.

חיה נזכרת בסיפור מיוחד של השגחה פרטית: "לפני כמה שנים, כשהעולם עוד לא ידע מי זה מיליי, בעלי נסע לגיוס כספים וזה היה מאוד קשה, הוא לא ראה אז הצלחה בגיוס הכספים. בסופו של מסע גיוס הכספים, כתבנו לרבי. ואז בהשגחה פרטית התגלגל לידינו מכתב של הרבי, וכמה דברים תפסו את עינינו. בפרט השורה בסוף המכתב שבה נכתב כי 'כבר שלחתי לו את ההמחאה, אני מקווה שכבר הגיעה אליו'.

"השותף (אני יותר אוהבת את התואר 'שותף' מאשר 'תורם') האחרון שרצינו להזמין להשתתף בפעילות שלנו, נתן לנו את ההמחאה של הרבי. הרבי מיד מצא את הדרך לשלוח לנו את ההמחאה. מאז אנחנו מחכים לעוד כמה המחאות… ובעזרת ה' שזה יהיה בגלוי, בפרנסה בשפע ובנחת. שנוכל, בבריאות שלמה, למלא את השליחות האחרונה".

האם המצב המתרחש בארץ הקודש משפיע על הקהילה היהודית בסלטה?

"גם בימים מאתגרים אלה, עם המצב המורכב בישראל, הקהילה מגלה את כוחה. אנשים פה מאוד מעורבים", היא מספרת. "צעירים מהקהילה נסעו להתנדב בארץ. תגברנו כאן את השמירה כסגולה שלא להצטרך. על פני השטח אין גילויי שנאה רבים, אבל מדי פעם יש תזכורת ש'עשו שונא ליעקב'. הפעילות ממשיכה ברוך ה'“.

חיים גאולה

"כשאני מסתכלת על עשרים השנים האחרונות", היא מסכמת, "אני רואה איך כל צעד קטן, כל מפגש, כל שיעור – הכל מצטרף לפסיפס אחד גדול של הפצת אור. כמו שהרבי מלמד אותנו – כל פעולה קטנה מקרבת את הגאולה.

"התפיסה של הרבי היא לחיות עכשיו גאולה. המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו בשליחות היא היכולת לראות כל יהודי בעיניים של גאולה. לא משנה איך הוא נראה, לא משנה מה המצב שלו כרגע – בכל אחד יש את הניצוץ האלוקי שמחכה להתעורר.

"אנחנו מתפללים שנזכה להמשיך למלא את השליחות האחרונה, עד שנזכה לראות בקרוב את הגאולה האמיתית והשלמה".

באדיבות מגזין עטרת חיה