מורן קורס, מגזין עטרת חיה

הלב שלי מתפרק לחלקים, ואני לא יודעת איך להחזיק את כל זה ביחד.

אני מסתכלת מסביב ורואה אנשים שמתרגשים עד דמעות — סוף סוף הם מחבקים את הבת שלהם אחרי חודשים של סיוט. אבל באותו רגע ממש, יש הורים שמבינים שהבן שלהם לא חוזר עכשיו ואולי גם לא יחזור בעסקה הבאה. הם נשארים שם, בחלל הריק הזה, תלויים בין תקווה לייאוש, בין אמונה לכאב שמפורר אותם לרסיסים.

אני גם שומעת את הקול הרועד של מישהי שאני מכירה, שאומרת לי: “איך אני אמורה לשמוח? אני רוצה לשמוח! אני באמת רוצה! אבל איך אני יכולה, כשהרוצח של אח שלי מסתובב עכשיו חופשי?! הוא גר בכפר לידי! את קולטת?! אני עלולה להיתקל בו מחר בכביש, או באחת החנויות בירושלים, הוא רצח את אח שלי בלי היסוס, בלי חרטה! ועכשיו הוא חוזר לבית שלו, למשפחה שלו ואילו אח שלי לא חוזר”.

מבינה אותה וגם אותה

ואני עומדת שם, שומעת אותה, והלב שלי נקרע. כי אני מבינה אותה. ואני גם מבינה את מירב שהייתה מוכנה שיחתמו על כל עסקה שבעולם רק כדי לראות את אגם שלה שוב. והיא צודקת. מי יכול להגיד לה שהיא לא צודקת? איך אפשר להגיד לאמא שעדיין יש לה בת, שהיא לא צריכה להילחם עליה? במיוחד שליוויתי את מירב בכל התקופה הזאת, ואני מרגישה כאילו בת משפחה שלי חוזרת!

מצד שני, למחרת, נסעתי לשבת של אלמנות המלחמה, לחזק ולעורר אותן, והתחושות הן כל כך לא פשוטות. איך אפשר להכיל את שתי תנועות הנפש האלה במקביל?

כשאני נזכרת במשפחות השכולות; באלמנות, באחים ובאחיות, ובכל מי שאיבד את היקר לו מכול ונאלץ לעמוד מנגד ולראות איך מחבלים משתחררים וחוזרים לחיות את חייהם בזמן שהחיים שלהם עצמם נעצרו – אני חושבת על אלה שהבנים שלהם נפלו בקרב כדי להגן עלינו, על אלה שנתנו את כל מה שהיה להם ועכשיו מרגישים שהכל היה לחינם.

כמובן שכל מה שאני כותבת כאן, לא משקף את התחושות שלי בלבד, הכל משיחות עם אותם אנשים.

מה עושים עם המשא הזה?

אני בטוחה שה' נותן כוחות לכל מי שה' מעמיד אותו בניסיון. אני לא עוברת את הניסיון ואני עם הכוחות הרגילים הפשוטים, אני רק מרגישה את כל הכאב הזה מציף אותי, נחנקת מרוב רגשות שמעורבבים יחד עד שלעיתים לא נשאר מקום לנשום.

אבל בתוך כל הכאב  והבלבול – אני מסרבת לאבד תקווה. אם יש משהו שהתקופה הזו הוכיחה לנו, זה שאנחנו עם אחד. שכל אחד מאיתנו נושא איתו חלק מהכאב הזה, וכולנו יחד מנסים לשאת אותו יחד. אז השאלה היא לא רק איך מחזיקים את כל זה בלב אחד, אלא מה אנחנו עושים עם הלב הזה? איך אנחנו בוחרים להמשיך הלאה? איך אנחנו מנציחים את מי שכבר לא איתנו? איך אנחנו מחזקים את המשפחות שעדיין מחכות? איך אנחנו שומרים על מי שכן חזר? איך אנחנו מביאים טוב לעולם הזה, גם כשהוא נראה בעיננו חשוך כל כך?

אני לא יודעת את כל התשובות. אבל אני יודעת שאם כל אחד מאיתנו יבחר לעשות צעד אחד קטן של אור, של חיזוק, של עזרה לזולת – אז אולי בתוך כל החושך הזה, נתחיל לראות את האור הגדול שיבוא. אני מבקשת, מתחננת: ״ה’ תושיע אותנו, תחזיר לנו את כל הבנים הביתה, תנחם את מי שצריך נחמה, תביא לנו ימים של בשורות טובות. אנחנו צריכים גאולה יותר מתמיד!״

ועד שזה יקרה, לא נוכל לחכות באופן פאסיבי, בואו נרים את עצמנו; נרים אחת את השנייה ונהיה החוטים הקטנים שמחברים מחדש את הלב של העם הזה, שנקרע כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא נשבר לגמרי.