למען המשכיות חסידות חב"ד

זמן קצר אחרי קבלת הנשיאות על ידי הרבי, הרבנית אמרה לקבוצה של בחורים – ובהם הבחור לייבל גרונר – שמה שיש להם עכשיו זה הודות לה!

היא סיפרה כי חודשיים לפני קבלת הנשיאות אמרה לרבי שאם הוא לא יקבל את התפקיד, כל העבודה של הרביים – החל מהאלטער־רעבע ועד לאביה (הרבי הריי"צ) – תרד לטמיון ח"ו. כמו כן, ביקשה ממנו לומר שם של אחד שמסוגל למלא תפקיד זה במקומו, והרבי שתק.

הרבנית אמרה אז לרבי שהיא יודעת את התשובה, ושהוא היחיד שיכול לקחת את התפקיד על עצמו.

בספרו זאת, הרב גרונר אמר שייתכן שזו הסיבה לכך שהרבי קישר את כ"ב שבט לכל החסידים (אף שזהו לכאורה עניין אישי), כיון שהרבנית עמדה מאחורי קבלת הנשיאות.

לא להדאיג

"בדרך כלל", סיפר הרב גרונר, "הרבי סעד מדי ערב עם הרבנית. בימי החורף היה זה בשעה ארבע וחצי אחר הצוהריים, ובימי הקיץ בשעה שבע. אם אירע שהרבי נאלץ לעכב את צאתו, ולו ברבע שעה או אפילו עשר דקות בלבד – היה הרבי מבקש מאיתנו, המזכירים, שנודיע לרבנית שהכול בסדר, וכי חל רק עיכוב קטן. 'למה עליה לחשוב במשך עשר דקות מה קורה ולהיות מודאגת?' – נימק הרבי.

"אחרי שהרבי החלים מהתקף הלב בשנת תשל"ח, ההתוועדות הראשונה שערך בבית המדרש הייתה בי"ט בכסלו. טרם רדתו מהחדר לבית המדרש, ביקש הרבי שנתקשר לרבנית ונודיע לה שרק עתה הוא יוצא להתוועדות. לאחר שובו לחדר כתום ההתוועדות, שוב ביקש להודיע לרבנית כי עתה תמה ההתוועדות, וכי הרופא בדק אותו ואמר שהכול כשורה. הדאגה המתמדת הזו של הרבי לחסוך ממנה דאגה, הייתה מדהימה".

"האפ'קעדיקע חסידים"

דאגה זו לא הייתה חד־סטרית. גם הרבנית מצידה השתדלה בכל מאודה שלא תיגרם לרבי עוגמת נפש.

פעם התקשרה הרבנית אל המזכיר הרב גרונר ואמרה בצער, אשר "החסידים הם האפ'קעדיקע חסידים", כלומר שהם חסידים כאשר הרבי מעורר לשמחה – 'האפ'!… אולם אינם יודעים שמוטל עליהם למנוע מלכתחילה מצבים הגורמים עוגמת נפש לרבי, דוגמת פרסום שלילי בעיתונות על חב"ד.

היא הוסיפה ואמרה: "אני לא רוצה להאריך בזה, אבל חסידים צריכים להשגיח שלבעלי לא תהיה עוגמת נפש".

בפעם אחרת, בסיומה של אחת ההתוועדויות, הרבי ביקש שכל אחד יקבל על עצמו הוספה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות, ושכל אחד יכתוב על פתק מה הוא קיבל על עצמו.

כמה ימים לאחר מכן סיפרה הרבנית שבעת ארוחת הערב, אמר לה הרבי: "מעניין שכאשר אני מחלק לציבור 'כוס של ברכה', 'לעקאח' וכדומה – עומדים אנשים בתור כמה שעות, ובלבד שיקבלו ממני מה שאני נותן. ואילו כשאני מבקש שיתנו לי עניין מסוים, לא רואים את התור הארוך שמשתרך במזכירות כדי למסור את הפתקים" (מה שכל אחד קיבל על עצמו).

תה קר וספר חם

פעם אחת כשהייתי בחדר הרבי, הרבנית נכנסה והכינה כוס תה – בפינה שהייתה מיועדת לכך – בשביל הרבי, והניחה ליד הרבי.

באותה שעה הרבי ישב ולמד ולא שתה את התה. אחרי כמה דקות היא אמרה לרבי שהתה יתקרר, והיא רוצה שהרבי ישתה אותו בעודו חם.

הרבי הרים את מבטו מהספר, ואמר: "והלא אז הספר יתקרר…".

המזכירים מחפשים את הרבי…

מספר הרמ"מ גרונר, בנו של המזכיר:

במזכירות היה טלפון עם מספר סודי, 'הטלפון הצהוב' שאליו הייתה מתקשרת הרבנית, וכן משפחות המזכירים. איש מלבדם לא ידע את המספר. הסיבה לכך הייתה שקווי המזכירות היו תפוסים בלי הפסקה, ולכן נדרש מספר מיוחד זה כדי שיוכלו להשיגם בעת הצורך.

מדי יום הרבי הגיע בשעות הבוקר או הצוהריים (השעות עצמן השתנו עם השנים וגם היו תלויות ביום בשבוע), ונשאר ב־770 עד הערב. במשך כל היום הרבי לא אכל דבר מעבר לכוס תה ופרוסת מזונות. לקראת ערב היה הרבי נוסע לביתו לשעה, ובאותה שעה אכל את הארוחה היחידה ביום עם הרבנית. אך משום שלא כל יום הרבי יצא באותו הזמן, סיכמה הרבנית עם חברי המזכירות שבכל פעם שהרבי יוצא – יודיעו לה, כדי שתהיה מוכנה לקראת בואו.

יום אחד יצא הרבי למכונית, כשנהג המזכיר הרב קרינסקי, והמזכירים הודיעו על כך לרבנית.

למרבה ההפתעה, כעבור רבע שעה הטלפון הצהוב צלצל. על הקו הרבנית, מודאגת: "אמרתם כבר לפני רבע שעה שבעלי יצא, אולם הוא עדיין לא הגיע?!".

אבי והרב קליין חשו מייד לבית הרבנית וניסו להתקשר לטלפון שברכב, או לביתו של הנהג, אך אין קול ואין עונה. בכל אותו הזמן הרבנית ישבה על הכורסה כשהיא 'אויס מענטש' (לא בן־אדם, לא רגועה) לגמרי. חלפה שעה, ולפתע ראו את רכבו של הרבי עוצר ליד הבית ואת הרבי יוצא. המזכירים יצאו מהבית במהירות, אולם הרבי הספיק לראות אותם ונעשה רציני מאוד, וכך נכנס הביתה.

"למוחרת סיפרה הרבנית לאבי שהרבי רצה להיבדק אצל רופא, אולם הוא לא רצה שהרבנית תדע כדי שלא תדאג ממצב הבריאות שלו, לכן סיכם עם ר' יודל שלא יספר מאומה".

הרבי נעלם

כאמור, הרבי היה חוזר כל יום הביתה לזמן קצר: בחורף בשעה ארבע, ממש לפני השקיעה, ובקיץ בשעה שבע.

לא אחת לילות ה'יחידות' נמשכו עד לשעות הבוקר, ואפילו אז הרבנית הייתה מחכה לשובו של הרבי הביתה. כך למשל מתאר זאת הריל"ג בהזדמנות בה הוא עצמו לא היה נוכח ב־770, לפי שהיה בנאות דשא (בהרים), כמתואר ביומנו:

בח"י מנחם אב תשכ"ג, היה ליל 'יחידות' עד השעה 5 בוקר. בשעה 7 טלפנה הרבנית שתליט"א ושאלה איפה בעלה, ואמרו שלא יודעים, וחיפשו ולא מצאו…

אחר כך נודע להם שכ"ק אד"ש נמצא בחדרו ומתפלל, ורק בשעה 8:30 בבוקר חזר לביתו.

מבקשת להמעיט בטורח ה'יחידות'

כפי הנראה מתוכן היומן שכתב המזכיר, בשנת תשכ"ג הרבי לא חש טוב, והרבנית דאגה מאוד מכך שלמרות מצבו הבריאותי – הרבי לא הוריד מעצמו אף לא מעט עומס, וביקשה שהמזכירים יעשו זאת מצידם.

וכך מתאר המזכיר את השיחה שהתקיימה בב' באדר של אותה שנה:

בשעה 11:30 בבוקר טלפנה הרבנית לרב חדקוב, ותוכן השיחה היה על אודות ה'יחידות' של הלילה (בלילות), וביקשה לעצור (להמעיט) ככל שניתן, כי (הרבי) עוד לא חזר לאיתנו. בשעה 12 טלפנה שוב, וביקשה שבעוד עשרים רגעים (דקות) יבוא מישהו עם רכב כדי להביא את כ"ק אד"ש (ל־770).

חוסר השינה של הרבי

סיפר הרב בן ציון גרוסמן:

"הרב גרונר סיפר לנו פעם שלפני אחד החגים הוא קיבל שיחת טלפון מהרבנית, ותוכנה היה שהיא מודאגת וחוששת מאד מכך שהרבי כמעט ולא ישן בזמן האחרון (לפי שהיה מגביר את פעילותו לקראת תקופת החגים, כידוע). היא תיארה שהרבי מגיע מאוחר בלילה, נכנס לחדרו ומתחיל לעבוד, ולא פונה לישון. כך עד הבוקר, ואז הוא הולך ל־770…

"הרב גרונר לא אמר לנו מה ענה לה, אבל כדי שנבין אילו עיסוקים היו לרבי, הוא אמר לנו כך: 'אתמול בלילה הרבי יצא מ־770, לקח איתו מאות מכתבים, חלק מהם כדי להגיהם לפני המשלוח, וחלק מהם כדי לחתום עליהם. אחר כך כתב הרבי 'מכתב כללי' לקראת החג, ואחר כך עסק בהגהת שיחה' (הוא הוסיף, שהדבר שהרבי השקיע בו הכי הרבה זמן, הוא הגהת השיחות).

"נו, עם כאלה עיסוקים איך היה לרבי זמן לנוח?.

"בהזדמנות אחרת, הרבנית התקשרה למזכירות להודיע שהרבי ישן (רק) ארבע שעות בלילה, וסיפרה שכשניסתה לשכנע את הרבי לקחת הפסקה, הוא הצביע על כל המכתבים שעל השולחן ואמר: 'את רוצה שאני אנוח בזמן שכל אלו מחכים לתגובה?!'

"ואכן", אישר המזכיר, "הרבי היה יוצא הביתה בכל יום עם כמות גדולה של מכתבים, ולמוחרת מגיע ל־770 עם מענה מוכן לכל מכתב!".

הִנה זה עומד אחר כֹתלנו

מספר הרמ"מ גרונר, בנו של המזכיר:

"בחודש אדר תשמ"ו, הרבי סבל מכאבים עזים ברגל, והיה ניכר קושי רב בהליכתו.

"באותה תקופה הוחלט שבמקום שהרבי ילך בליל שבת לביתו, הוא ילון בספרייה בליל שבת, שם גם יסעד את סעודת השבת. כדי לאפשר זאת, בנו מאוחר יותר תוספת קטנה לספרייה שכללה מטבח וחדר מגורים, ובכל ערב שבת הייתה הרבנית מגיעה לספרייה.

"בליל שבת בחורף, כאשר תפילת ערבית התקיימה בשעה 17:30־18:00, הרבי נשאר בחדרו ללמוד אחרי התפילה, ויוצא לעשות קידוש רק כמה שעות אחר־כך.

"בזמן הזה הרבנית שהתה בספרייה, והמשב"קים (משמשים בקודש) הצעירים, בני משפחת יוניק, נשארו עם הרבנית כדי שלא תהיה לבד, ואף היו משוחחים עימה. כשהיו רואים שהרבי מגיע, היו יוצאים מהדלת האחורית, והשתדלו שהרבי לא יראה אותם.

"ליל שבת אחד הרבנית ישבה בחדר הקדמי כשפניה אל פנים הבית, ואחד המשב"קים ישב מולה עם הפנים לדלת. פתאום הרבי הגיע, אך לא נכנס, כי ראה דרך הדלת השקופה שהרבנית מספרת משהו למשב"ק, ולא רצה להפריע לשיחתה; הרבי נשאר עומד כשהוא מסמן למשב"ק באצבעו שלא לספר לרבנית שהוא הגיע.

"אך המשב"ק הצעיר היה לחוץ כהוגן כאשר הרבי הביט בו, ונהיה חיוור כסיד. הרבנית ראתה לפתע את החיוורון העז שתקף אותו, ונבהלה מאוד. היא החלה לשאול 'מה קרה לך?', תוך כדי הדברים הרבי נכנס, והיא הבינה מה קרה, ואמרה לרבי בחיוך: 'דו שרעקסט מענטשן' (הופעתך מפחידה אנשים)".

"הרבי נותן את כולו לחסידים"

חברי המזכירות שמעו פעם מהרבנית התבטאות יוצאת־דופן שאומרת הכול:

"הרבי לא משאיר לעצמו שום דבר" (הרבנית הדגימה באצבעות סימן לכמות קטנה), "את הכול הוא נותן לחסידים".

מאידך, אף היא עצמה קיימה זאת בנפשה עבור הרבי, כפי ששמעו ממנה בהזדמנות נדירה – שהיא ויתרה על כל מה שהיה לה בשביל הרבי!

איזו רבנית?

המשב"ק הרה"ת ר' מנחם יוניק סיפר כי בכל פעם ששוחח עם הרבנית, היה מדבר אליה בגוף שלישי.

פעם אחת נשלח על ידי המזכיר הרב גרונר בשליחות מסוימת, וכיוון שכך, השתמש במילותיו של הרב גרונר בהזכירו את התואר 'רעבעצן'.

"הרבנית נסערה על כך שחזרתי על ההודעה, וקראה: "וואס רעבעצין? ווען רעבעצין?! (= מה רבנית? איזו רבנית?) היא סלדה מאוד מהכינוי הזה ובדרך כלל הייתה מזדהה כ'מיסיס (גברת) שניאורסון'".

להיות עם הרבנית בהדלקת נרות

הרבי הקפיד להיות נוכח בזמן הדלקת הנרות של הרבנית. מקטע היומן הבא שכתב הרב גרונר, ניכרת השתדלותו לעשות כך גם בזמנים לחוצים מאוד:

ביום שישי י"ג בתמוז (תשכ"ו), כ"ק אד"ש התחיל לקבל ל'יחידות' בשעה 14:30 בצוהריים עד 19:50. כשנכנסתי, אמר לי שיש לטלפן לביתו, כי הזמן מאוחר כבר. אחר כך אמר לי שהדלקת נרות תהיה שש דקות אחרי השעה 8, אם־כן נשארה רבע שעה. אמרתי שיש מכונית, ואמר: "טוב. אסע לבית ואחזור מייד, ויש עניין בזה".

לא להטריח

סדר יומו של הרבי היה כידוע עמוס ביותר. לא הייתה פיסת זמן שלא נוצלה, ולא היה בזבוז זמן שהרבי לא השתדל לחסוך. אך עם כל זאת, דאגתו שלא להטריח את הרבנית הייתה כנראה חשובה יותר, כפי שמתעד הריל"ג ביומנו מתאריך ד' בשבט תשי"ט:

בלילה שאל כ"ק אד"ש עליי. טלפנתי, ואמר: "שאלתי אם אתה נמצא – כדי שאולי תאסוף מכאן עוד כמה מכתבים למסור בדואר, אז השולחן יהיה קצת יותר פנוי מדברים שנערמו עליו".

בעת כניסתי, טלפנה הרבנית שתליט"א, ושמעתי את כ"ק אד"ש עונה לה: "איצט גייט אריין הרב חדקוב, און נאכדעם באלד – גיי איך" (כעת עומד להיכנס הרב חדקוב, ומייד לאחר מכן אני יוצא). הרבנית כנראה אמרה שרוצה לבוא עם המכונית לקחתו, ואמר: "וואס נזיט אמאהל?!"(מה קרה הפעם?! כלומר – אין צורך).

מברק ליום ההולדת

בשנת תשי"ז, ביום כ"ה באדר ב' (יום הולדתה של הרבנית), הרבי ביקש מהמזכיר לשלוח אליה מברק ברכה.

וכך הוא מספר ביומנו:

היום יום ההולדת של הרבנית, וכ"ק אד"ש כתב נוסח ברכה ברוסית, והוסיף משפט שתרגומו הוא: "תנחשי מי שולח לך את המברק ובשביל איזו מטרה…".

כשמסר לי את הנוסח כדי לשולחו, אמר לי: "תמסור את זה דרך הטלפון לחברת המברקים, ותאיית את המילים" (כלומר להקריא את האותיות ולא את המילים, כי הטקסט הרוסי נמסר באותיות אנגליות ולא יבינו במברקה מילים ברוסית).

למנוע דאגה מהרבנית

בריאיון שנתן פעם הרב גרונר, נשאל אם נכון שהרבי דאג להעלים דברים מסוימים מהרבנית כדי שלא לצער אותה.

הרב גרונר אישר זאת, וסיפר:

ראינו כמה פעמים עד כמה הרבי דאג שהרבנית לא תצטער אפילו לרגע אחד. כך היה כאשר הרבי עבר התקף־לב בשמיני עצרת תשל"ח. כשנכנסתי אחר כך לרבי (לאחר שהרבי הסכים שהרופא יבקר אותו), הזהיר אותי הרבי שלא להודיע מאומה מכך לרבנית ששהתה אז בבית, כדי שלא לצער אותה.

והינה, אף על פי שלא הלכתי בעצמי אל הרבנית וגם לא שלחתי אף אחד אליה הביתה, הרבנית הגיעה מייד מעצמה ל־770, רגע לאחר שהרבי הזהיר שלא להודיע לה… כשהרבי ראה אותה, גער בי ואמר: "הרי הזהרתיך שלא להודיע לה אודות מצבי". אמרתי שלא העברתי שום הודעה לרבנית.

בכל אופן, היה ניכר שלרבי נגרם צער מכך שהרבנית מצטערת בשל מצב בריאותו.

שיחת הטלפון המוזרה

כיומיים לפני כ"ב שבט, התקשרה הרבנית לרב גרונר בהיותו בחדר המזכירות, והודתה לו על כך שהוא מסור ודואג כל כך לרבי.

היא התבטאה כך:

"אני כל כך רוצה להודות לך על מה שאתה עושה במסירות למען בעלי". והוסיפה וביקשה, שגם להבא יעשה זאת ככל יכולתו.

הרב גרונר לא הבין מדוע הרבנית מתקשרת להודות לו דווקא עכשיו. הוא לא היה רגיל לשיחות תודה מסוג זה.

לאחר כמה ימים, הובן הכול למפרע…

הגברת שטרנברג שהייתה עם הרבנית בבית הרפואה בעת פטירתה, אמרה לימים כי היא משערת שכבר ביום שני, כשלא חשה בטוב, הרבנית ע"ה שיערה את מה שהולך לקרות, ולכן היה חשוב לה להתקשר למזכיר ולהודות לו.

הרבי ביקש להפסיק לענות למכתבים

מייד אחרי ה'שבעה', נוכח הריל"ג לראות שהרבי הפסיק לענות על מכתבים, גם לא בענייני שידוכין. הרב גרונר אזר עוז ושאל את הרבי: "מה יהיה?! מה אומרים לאנ"ש?".

בתגובה, אמר לו הרבי להביא גמרא מסכת סנהדרין, ופתח בדף כ"ב ע"א, ואמר לו: "איך אתה רוצה שאכתוב פתקים? תראה מה כתוב בגמרא!", והראה לו באצבעו את כל מה שכתוב שם על "אשת נעורים":

"ואמר רבי יוחנן כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו שנאמר 'בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה לא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך'; וכתיב 'ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב', וכתיב 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם'.

"אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו שנאמר (איוב יח, ו) 'אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך'.

"רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות שנאמר 'יצרו צעדי אונו'. רבי אבהו אמר: עצתו נופלת שנאמר (איוב יה, ז) 'ותשליכהו עצתו' . . אמר רבי שמואל בר נחמן לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים שנאמר 'ואשת נעורים כי תמאס".

נענה הרב גרונר ואמר: "אבל החסידים צריכים תשובות מהרבי". והרבי הגיב קצרות: "תביא את המכתבים", ומאז שב לענות…

כעבור שנה, בעת התוועדות ההילולא, בש"ק כ"ב שבט תשמ"ט, הרבי הזכיר שוב את הסוגיה הזו עם התבטאות כואבת: "כפי שידועה הסוגייה האיומה בעניין אשת נעורים…".

כוחה של הרבנית

סיפר אחד המשבקי"ם:

כשבועיים אחרי כ"ב שבט, המזכירים הרב גרונר והרב קליין עמדו במטבח של הרבי, כשלפתע התיישבה מולם המנקה והחלה לבכות. לר' לייבל זה היה נראה סביר, שהרי היא איבדה את מי שהעסיקה אותה בעשר השנים האחרונות. אבל המנקה הסבירה שיותר משהיא בוכה על אובדן הרבנית, היא בוכה בשביל הרבי; היא אמרה שהזמן שהרבי היה יושב עם הרבנית, היה הזמן היחיד ביום שהוא היה נראה רגוע לחלוטין ללא שום טרדות (בעיניה).

הרבנית הייתה היחידה שהשפיעה כך על הרבי, וכעת היא בוכה בשל המחשבה: מי יגרום עכשיו לרבי את הרוגע הזה?".

"שולחן יהא ערוך במקומו"

בשבת הראשונה בעת שהותו של הרבי ב־770, ביקש הרבי מהמשב"ק, הרב שלום בער גאנזבורג, שכאשר יסדר עבורו את שולחן השבת – יכין כלים ומקום מיוחד גם עבור הרבנית. הרב גאנזבורג העיד שהנהגה זו שבה על עצמה במשך שלושת השבועות הראשונים הסמוכים להסתלקות, גם בעת סעודות הרבי בביתו.

באדיבות מגזין עטרת חיה