נעים להכיר, בית חב"ד משפחת ווילשאנסקי

פריידא היא דור שלישי לשליחות במילאנו, בתה של הגב' סאשע שייקביץ, השליחה במילאנו. סבה וסבתה, הרב גרשון מענדל ע"ה ותיבדל לחיים טובים הרבנית בתיה גרליק, הגיעו למילאנו בשנת תשי"ט, והיו מהשלוחים הראשונים שהרבי שלח. באותה תקופה זוגות בודדים יצאו מחוץ לתחומי ארצות הברית בשליחות הרבי מה"מ. לאחר נישואיהם התגוררו הזוג שייקביץ במשך שנה וחצי בקראון הייטס, ואז הגישו לרבי כמה הצעות שליחות שקיבלו. הרבי בחר מתוך רשימת המקומות את מילאנו, ומאז הם שם, דור שני לשליחות. "הייתי בטוחה שהשליחות שלי תהיה במקום אחר לגמרי", משתפת פריידא הנכדה. "כתבנו לרבי וקיבלנו תשובה מפורשת על מילאנו. חשבנו שנהיה כאן רק בשנה הראשונה ומכאן נתקדם למקום אחר, אך כשכתבנו שוב לרבי בסוף השנה הראשונה, קיבלנו הוראה ברורה להישאר. בסופו של דבר אנחנו עושים את מה שהרבי רוצה".

מוסיא, בתה של פריידא בת ה־19, כבר נולדה לתוך השליחות. היא למדה במוסדות במילאנו עד כיתה ו', ובכיתה ז' נסעה ללמוד בעל־יסודי בארץ הקודש. לאחר מכן למדה שנה אחת בסמינר, וכעת היא במילאנו, מסייעת להוריה בכל המצטרך בשליחות.

דור רביעי ושלישי לשליחות 

איך נראה יום בשליחות?

"השליחות הספציפית שלי היא בסמינר", מספרת פריידא. יחד עם בעלה, הרב סנדי ווילשאנסקי, היא מנהלת סמינר לבנות חב"דיות מרחבי העולם המעוניינות ללמוד שנה שלמה לימודי קודש, תוך כדי חוויות והווי חברתי־חסידי. "בכל בוקר אני יוצאת לסמינר וחוזרת כשהילדים חוזרים מבתי הספר. בערב אני יוצאת שוב לסמינר כדי ללמד שיעורי ערב. בנוסף, יש שיעורים קבועים כמו שיעורי תניא בבית חב"ד לנשים צעירות מהקהילה – שיעורים הפתוחים לציבור הרחב, התוועדויות ואירועים הקשורים לתאריכים מיוחדים. בשבתות אנו עורכים סעודות לבנות הסמינר, ובליל שבת יש לנו סעודות שבת גדולות עם תיירים, אורחים ואנשים מהקהילה המקומית".

"אני מדריכה בסמינר", משתפת מוסיא בתה. "וכך אני בעצם דור רביעי לשליחות כאן: הסבתא רבה – גב' גרליק, סבתי – גב' שייקביץ, אימי ואני. כולנו עובדות יחד, יום־יום. זה די מרגש למען האמת. בתור מדריכה אני אחראית על ההווי החברתי בסמינר, ישנה עם בנות הפנימייה. פעמיים בשבוע אני לומדת בחברותא עם בנות מהקהילה. אני גם עוזרת להוריי להפיק אירועים של הבית חב"ד, זה דבר שאני ממש אוהבת לעשות".

מה מיוחד בחיי השליחות במילאנו?

"זו השליחות הכי מיוחדת", אומרת פריידא בהתלהבות ניכרת. "באחת הפעמים שבה סבתי נכנסה ל'יחידות', הרבי אמר לה שכשמשיח יבוא הוא יגיע קודם או למלבורן או למילאנו. אלו שני המקומות הראשונים שהרבי שלח אליהם שלוחים… סבתי יצאה נרעשת מה'יחידות' והתקשרה במהירות לסבי. היא שאלה אותו בפליאה, איך זה יכול להיות שהרבי אמר לה 'או מלבורן או מילאנו' ולא 'מילאנו או מלבורן'… או אז הוחלט לבנות במילאנו בית בשביל הרבי – בניין העתק ל־770.

"אני חושבת שהידיעה הזו, שהרבי יגיע אלינו למילאנו, מיוחדת מאוד וגם מחייבת. לא יודעת איך בדיוק זה יקרה, אולי בדרך לירושלים? הרבי כבר יראה לנו. כך הוא אמר לסבתי וכך יהיה. מילאנו מוכנה בהחלט לביאת משיח ומכאן ניסע כולם על עננים לירושלים".

מוסיא מתייחסת לקהילה שקיימת במילאנו ומבוססת כבר הרבה שנים. "בהתחלה לא היה כאן כלום. כשסבא וסבתא רבה שלי הגיעו למילאנו, הם היו צריכים להתחיל הכול מאפס – להכיר את האנשים, לבנות מוסדות, לבנות קהילה. אני נולדתי למציאות שכבר יש קהילה, והרבה מקורבים משתתפים בקביעות בפעילות בית חב"ד. כיום יש במילאנו שלושה בתי ספר: יסודי, תיכון וסמינר. אפילו מסעדות וחנויות כשרות יש כאן, אומנם לא תמצאו את כל המוצרים כמו בארץ, אך אין מחסור, ברוך ה'. בפעמים הנדירות שחסר בהן חלב – קונים חלב סויה. התיירים שמגיעים לכאן כמעט ולא באים אלינו לאכול במשך השבוע, כיוון שיש באזור הרבה אפשרויות להשגת אוכל כשר. הם באים לבית חב"ד בעיקר לסעודות השבת".

שליחות מגיל ילדות

נחזור להתחלה, ספרי על הילדות בשליחות. 

"יש לי זיכרונות מאוד נעימים מהשליחות, אבל היינו פחות מודעים אליה. מבחינתנו אלו היו החיים, פשוט לא הכרנו משהו אחר. עכשיו המושג 'שליחות' נכנס בתודעה הבין־לאומית כך שכולם מכירים ומכבדים. כינוס השלוחים וכינוס השליחות הופכים לאירוע מתוקשר המבליט את השלוחים. אצלנו לא הייתה ההרגשה המיוחדת 'וואו אנחנו בשליחות', ידענו שאנחנו כאן בשליחות הרבי כדי להפיץ יהדות וחסידות, זה היה הכי טבעי ומובן מאליו".

פריידא נותנת לנו טעימה מהשליחות 'של פעם': "כל דבר היה חוויה. בפורים עזרנו לאבי לארגן את סעודות פורים, הוא היה אחראי לארגן אותן מא' ועד ת'. בימים הנוראים היו מניינים בנוסח חב"ד, היינו באים לתפילות בבית חב"ד והיה כל כך מיוחד – המנגינות, האווירה…

"ראיתי אצל הוריי דוגמה להתמסרות לילדים בבית תוך כדי פעילות שוטפת עם הקהילה. אימי התמסרה לחינוכנו בלי ויתורים ופשרות. אבי התמסר לכל עניין בשליחות, תהלוכת ל"ג בעומר וארגון הפנינג לכל המשפחה, מחנה קיץ לילדים שאינם לומדים בחב"ד במשך השנה וחסר להם 'אידישקייט', התוועדויות בבית בכל תאריך חסידי".

"הזיכרון הראשון שלי מהשליחות", נזכרת מוסיא, "הוא של הרבה אורחים. היינו מארחים בשבתות הרבה יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות.

"הוריי הנגישו לנו את השליחות בתור דבר חיובי. עוסקים ב'מבצעים'? זה כיף. מוסרים שיעורים? תענוג. הפעילויות, האירועים, הקשר עם אנשי הקהילה – כל מה שקורה בשליחות – הוא חלק מחיינו. מעולם לא הייתה הפרדה בין חיי המשפחה לשליחות. אני זוכרת שהוריי עירבו אותנו בכל אירוע שעמד להתקיים, התייעצו, הקשיבו לדעותינו.

לפני יותר משנה, כשלמדתי בארץ ישראל, אימי שלחה לי תמונות של מרצפות לבחירה עבור בית חב"ד כדי שאביע את דעתי… גם כשלא נמצאים באזור – ממשיכים להיות מעורבים בשליחות".

נתקדם לזמן שבו החלטתם לצאת לשליחות. מה גרם לכם לצאת בפועל?

"כפי שאמרתי בהתחלה", משתפת פריידא, "לא רציתי להיות שליחה במילאנו. מבחינתי היה לנסוע לשליחות בכל מקום על הגלובוס חוץ ממילאנו וארץ ישראל, ואף אמרתי זאת לבעלי, עוד לפני סגירת השידוך. הוא אמר: 'היכן שהרבי ירצה'. גרנו שנה במילאנו ואז כתבנו לרבי באמצעות אגרות הקודש על מקום שליחות מסוים שרצינו לצאת אליו. הרבי כתב להישאר ג' או ד' שנים במילאנו. בהמשך כתבנו שוב, ותמיד קיבלנו תשובה שקשורה למילאנו או לתחום שבו אנו עוסקים בשליחות, הסמינר. בעצם לא יצאנו ביום אחד למילאנו, אלא נחתנו לתוכה ישירות מהחתונה, בלי לדעת שזו תהיה השליחות שהרבי קבע לנו. תכננו תוכניות, חשבנו שנהיה כאן לזמן מאוד מוגבל, אבל הקב"ה מסדר את התוכניות בצורה הכי טובה עבורנו".

באיזה שלב קיבלת תפקידים, יזמת בעצמך?

"אצלנו השליחות מתחילה בגיל אפס", מוסיא מחייכת. "בגיל צעיר מאוד כבר יש לכל אחד תפקיד. לדוגמה בליל הסדר מגיעים שלוש מאות אנשים ונדרשת הרבה עזרה, כל אחד מהילדים יודע במה הוא מסייע. מאז ומתמיד אנחנו חלק מהמארגנים, מביעים את דעותינו בנושאים שונים. הוריי תמיד מקשיבים לדעותינו. כמובן שלא הכול הולך לפי מה שאמרנו, אבל חשוב להם שנהיה מעורבים בפרטי השליחות. גם כשלא חייבים את עזרתנו, אנחנו משתדלים להושיט יד".

כיצד הדוגמה מהורייך וההרגל מגיל קטן מסייעים בשליחותך כיום?

"גדלתי בתפיסה שהשליחות היא לא חידוש אלא עניין פשוט ומובן, הרבה דברים הגיעו אליי בטבעיות", פריידא עונה. "כך גדלתי, אז כמובן שכך אגדל את ילדיי. אני מעתיקה את מה שראיתי וחוויתי כילדה, ומעבירה אותו הלאה".

החינוך לשליחות במשפחה עובר מדור לדור, כפי שמוסיא מסבירה: "בהנהגה של הוריי בהמון סיטואציות הם לימדו אותי לנהוג בוויתור והתמסרות. היום, כשיש לי התמודדות כלשהי, אני נזכרת בעניין דומה שהיה להוריי וזה עוזר לי לנהוג בצורה נכונה. דוגמה 'טריה' מאתמול; אחת מבנות הקהילה רצתה ללמוד איתי חברותא ולא ידעתי היכן להכניס את הלימוד בלו"ז הצפוף. אחר כך עדכנה שהיא לא יכולה ואני די שמחתי. בסופו של דבר היא התקשרה ואמרה שהיא יכולה, ומאוד רוצה ללמוד איתי. האמת שלא רציתי, הימים עמוסים, אבל הבנתי שכעת עליי לוותר על הנוחות שלי ולהתמסר. זה חלק מחיי שליחות. אינני רואה בזה קושי יום־יומי, אני רגילה להתמסר ולוותר מעצמי בשביל האחר, הרגל שקיבלתי במתנה מהוריי".

כל תקופה מביאה איתה אתגר כלשהו

ספרו על קשיים והתמודדויות בשליחות.

פריידא ובתה אומרות פה אחד שקשה לענות על השאלה הזו, כי הן כמעט ולא רואות קשיים קריטיים, ב"ה. ישנם אתגרים פה ושם, אך הם לא תופסים הרבה תשומת לב. לאחר מחשבה פריידא עונה: "אני לא רוצה להשתמש במילה 'בדידות' כי יהודי הוא לא בודד, אבל בהחלט חסרה כאן חברה כמו בקהילה חב"דית רגילה בארץ ישראל. אנחנו צריכים לעשות את הקהילה, ליצור סביבה. לא הייתי קוראת לזה אתגר, כי התרגלנו למציאות הזו.

"האמת, החיים בכלל מלאים באתגרים, כל תקופה מביאה איתה אתגר כלשהו, אבל בסופו של דבר ה' מסדר את העניינים. יש לנו ניסים על ימין ועל שמאל, אפשר לכתוב אנציקלופדיה על כך".

מוסיא מביאה גם את הזווית שלה: "כשהייתי ילדה קטנה למדתי בכיתה מעורבת וזה היה לי קשה. בנוסף, ראיתי את הוריי עסוקים מאוד בשליחות ולא רק סביב ילדיהם כשאר ההורים. לפעמים תהיתי 'למה זה צריך להיות כך?', אבל יותר ממקום של סקרנות, להבין למה אנחנו שונים, זה לא באמת הפריע לי. לא מרגישה שהיה חסר לנו משהו בילדות, היה לנו כיף וידענו שהוריי עסוקים בשליחות של הרבי וזכינו להיות חלק ממנה, גם אם זה אומר שאבא ואימא לא רק 'שלנו'.

"עוד עניין שהיה מאתגר, לפני הבית הנוכחי גרנו בבית קטן, שם המשכנו להתגורר גם כשכבר היינו תשעה ילדים. למה לא עברנו דירה? מסתבר שעל כל הצעה שעלתה הרבי השיב בשלילה, רק כשהוצע להתגורר ממש בסמוך לסמינר, קיבלנו תשובה על חשיבות המגורים ליד המושפעים… חיים בשליחות מזמנים הרבה אתגרים, אבל הם לא מכבידים מדי. תמיד ישנה התחושה שאנחנו שונים מכולם, אבל במובן חיובי, מיוחדים וטובים. תכל'ס, הכי קשה היה לקום מוקדם ללימודים בכל בוקר".

כמה שנותנים בשליחות, השליחות נותנת פי כמה

שליחות – מה אומרת לך המילה הזו?

"לעשות את רצון הרבי", אומרת פריידא. "פשוט ללכת להיכן שהרבי אומר, בין אם זה כפר חב"ד, ירושלים או קראון הייטס, ובין אם זה תאילנד, הודו או מילאנו. לא משנה היכן נמצאים, זה בטוח המקום שבו צריכים להיות – ושם לפעול כרצון הרבי".

"התמסרות", מוסיא עונה במילה אחת, ומוסיפה שהמילה הזו מעלה בה קונוטציה חיובית, של משהו טוב. "אני נזכרת במשחק ששיחקנו פעם בסמינר והייתי צריכה להגיד דברים נגד שליחות (בת אחרת הייתה צריכה להגיד בעד שליחות), ופשוט לא הצלחתי לומר… אני חושבת שכמה שנותנים בשליחות, השליחות נותנת פי כמה, בעיקר ברוחניות", עונה מוסיא ומדגימה: "למשל, מדברים בסמינר על צניעות, אני בעצמי צריכה להיות צנועה. השיח על התקשרות לרבי, אני צריכה להתקשר בעצמי לרבי. תמיד צריך להיות יותר טובים מדרישותנו כלפי אחרים. לאנשים בקהילה יש ציפייה מסוימת מאיתנו, אנחנו חב"דניקים אז אנחנו שונים, מקפידים יותר מהם.

אם נתייחס לגשמיות, יש לנו כלים וכוחות מהקב"ה וזכינו להשתמש בהם בכיוון חיובי. אימא שלי, למשל, מוכשרת מאוד בעיצוב. לדעתי היא יכולה לעבוד בתור מעצבת פנים, להפוך את הכישרון לתפקיד בחיים. אבל לא, היא משתמשת בכישרון הזה בשביל השליחות, לעצב את המבנה החדש של בית חב"ד, להכין מצגות מעניינות לשיעורים וכן הלאה. בשליחות רותמים את כל הכוחות הקיימים בנו ומרגישים שאף פעם לא נפרדים מרוחניות. אפילו לסדר ולארוז אוכל למטייל זה רוחני כי כך יהיה לו אוכל כשר".

השליחות משנה אותך?

"אני לא מכירה את עצמי 'לא בשליחות' כדי להגיד לך אם הייתי שונה", אומרת פריידא בחיוך. "אבל אני בטוחה במאת האחוזים שכאשר נמצאים בשליחות – מרוויחים את הכול. כי שליחות זה לא רק למסור שיעורים או לארגן אירועים, שליחות זה לא רק לענות לשאלות או להיות אוזן קשבת. שליחות כוללת הכול וזו זכות גדולה. בנוסף, בתור בונוס, מכל הבחינות וההיבטים – גדלים, לומדים ומשתכללים. אדם שנמצא בשליחות משתמש בכל הכוחות הגלומים והגלויים שיש לו. אף אחד לא יוצא לשליחות בשביל לגלות את הפוטנציאל שלו, אבל לאחר מעשה באמת מצליחים לגעת בכל הפוטנציאל הקיים אצלנו, גם בדברים שאינם ידועים לנו. כמובן ופשוט שמטרת השליחות היא לא כדי לממש את עצמנו, חשוב מאוד להדגיש זאת. זהו דבר צדדי מאוד, חיצוניות דחיצוניות. השליחות מביאה שינוי כלשהו, שינוי טוב שבהחלט קיים, אך זהו רווח משני וצדדי מאוד".

התשובה של מוסיא דומה לזו של אימה: "אם לא הייתי בשליחות – לא הייתי אני. אפילו האופי הגשמי שלי מושפע מהשליחות, זו מציאות חיים שמשנה אותך מבפנים".

לטובת השלוחים

הרבי מבטיח שיציאה לשליחות היא לטובת השלוחים. איך זה מתקיים אצלך?

"דבר ראשון", משיבה מוסיא, "בנות השלוחים הרבה יותר בוגרות. ההתחשלות בשליחות מביאה להן עומק, הבנה ויכולת להסתדר בכל מיני סיטואציות. את כל האישיות שלי קיבלתי מהשליחות.

בנוסף, חיים יום־יום עם האמונה שהכול של הרבי, לא שלך. הרבי רוצה שיהיה הכי טוב בשליחות – אז זה יקרה, גם אם לא תמיד נראה שכך יהיה. אני לא זוכרת שמדברים בבית על הוצאות כספיות. הוריי מאמינים שהמוסדות שייכים לרבי והרבי יעזור. בהסתכלות לאחור, גם בזמנים פחות קלים, לא הרגשנו זאת בבית, לא חשנו דאגה באוויר. בסוף תמיד הכול הסתדר בהשגחה פרטית מופלאה. פעם אמרתי לאבי: 'מפחיד להתחתן ולצאת לשליחות בלי לדעת איך נממן את הפעילות', ואבי ענה לי: 'מי שדואג לכסף שלי – ידאג גם לכסף שלך בעז"ה'. ביטחון אמיתי שהקב"ה יסדר את כל העניינים, וזה באמת קורה. בתנאי שהמטרה היא מאה אחוז בשביל הרבי.

אבי עוזר הרבה לחבריו השלוחים בענייני כספים. לשם כך הוא גם משתמש בחשבון הבנק שלו למטרות שלא קשורות ישירות לפעילות שלנו, אלא של אחרים. מעניין שהבנק מעולם לא עורר שאלות. הייתה רק פעם אחת שבה הוא ניסה לסייע בפעולה שלא הייתה קשורה בשליחות – והבנק עורר בעיות"…

את רואה את בתך ממשיכה בדרך שהתווית לה שתהיה בעצמה שליחה פעילה? 

"אין דבר יותר יפה מלראות את המשכיות השליחות, אצל מוסיא ואצל כל הילדים. הילדים שלנו שלוחים תמיד, מהרגע שהם נולדים. אפילו כשהם לומדים מחוץ לבית, בישיבות ובבתי ספר בארץ ישראל. שליחות זה דבר שתוקפו לא פג… היא מלווה אותם בכל מקום ואף אחד לא יכול לקחת אותה מהם. הכינוי 'שליח' לא מוגבל בזמן או מקום, הם חיים תמיד בתודעה הזו, בכל מקום שבו הם נמצאים".

שופר במעבר החציה

כשאני מבקשת לשמוע סיפורים על ניצוץ יהודי שנדלק, מוסיא ואימה נזכרות בסיפור הבא:

"הסיפור אירע לפני כמה שנים בראש השנה", פותחת מוסיא. "הלכנו עם הוריי לסעוד את סעודת ראש השנה עם תלמידות הסמינר. צעדנו בדרך מסוימת ובאמצעה עברנו במקום שאיננו רגילים לעבור בו, בלי סיבה מיוחדת. ראינו אישה הולכת לכיווננו ואבי שאל אותה אם היא מעוניינת לשמוע תקיעת שופר. לשמע השאלה התחילה לבכות, כך באמצע מעבר החצייה. לאחר שנרגעה קמעה, היא סיפרה שבעלה חולה פרקינסון ל"ע, וכיוון שכך הם לא יוצאים מהבית, ולכן היא לא מגיעה לבית הכנסת ולא שומעת שופר. אבי תקע בשבילה והיא התרגשה מאוד".

פריידא משלימה את חלקה בסיפור: "בעקבות המפגש האישה התחילה לשמור איתנו על קשר. לצערנו בעלה נפטר זמן לא רב לאחר מכן, בשעותיו האחרונות קראנו עם ילדיו פרקי תהילים ו'שמע ישראל'. לא יודעת מה גרם לנו לעבור באותה דרך לא מוכרת, מלבד השגחה פרטית, בעקבותיה זיכינו שתי נשמות יהודיות במצוות היום של ראש השנה, וקישרנו עוד יהודייה לבית חב"ד".

"סיפור נוסף", נזכרת פריידא, "התרחש בזמן סעודת שבת שערכנו לבנות הסמינר. היינו צריכים גוי שיעשה מלאכה שמבחינה הלכתית היה מותר לנו באותה סיטואציה לבקש. בעלי יצא לרחוב כדי לקרוא לאחד העוברים ושבים. רק אחרי המתנה מאוד ארוכה עבר שם בחור, בעלי קרא לו והסביר את העניין. תוך כדי כניסתם הבחור אמר שהוא מכיר קצת יהודים, וסבתו מצד האם יהודייה. הבחור הזה יהודי! כמובן שלא נתנו לו לעשות את המלאכה שהיינו זקוקים לה… מדהים לראות את ההשגחה הפרטית, אותו בחור הוא מעיר אחרת והגיע לכמה סידורים, הוא לא היה צריך להגיע לרחוב הסמינר אבל עבר פה בדרך… כך גילינו נשמה יהודית. קישרנו אותו עם השליח בעירו ועוד ניצוץ התקרב למאור".

מוסיא מוסיפה לנו סיפור קטן מילדותה המראה עד כמה הנשמה האלוקית קיימת תמיד, רק צריך לגלותה. "הסיפור קשור למבצע תפילין ונרות שבת. מאז ומתמיד אבי לקח אותנו ל'מבצעים'. הייתה תקופה שיהודי שעלה ממצרים היה מקשה על אבי בכל שבוע מחדש: 'בשביל מה צריך להניח תפילין?', הוא הצהיר שהוא יהודי בלב ואינו מאמין במעשים בפועל. למרות זאת, כשאבי הניח לו תפילין והלה המשיך בטענותיו, תוך כדי הוא תמיד בכה, בכל שבוע ללא יוצא מן הכלל. רואים כאן איך מתחת לכל הקליפות הניצוץ תמיד קיים, ואפילו מתגלה".

"סיפור שקשור אליי יותר", מוסיפה מוסיא, "כשהייתי בכיתה ו' הייתה לי חברה מבית הספר שבאה אליי פעם בשבוע להכין יחד שיעורי בית, היא באה מבית שאינו שומר מצוות לעת עתה ומאוד התלהבה מספר החת"ת שראתה אצלנו. קניתי לה לבת המצווה חת"ת עם שמה חרוט עליו והיא שמחה מאוד. עד היום היא שומרת אותו אצלה".

כיצד מילאנו מתכוננת לגאולה?

"מילאנו מוכנה לגאולה", אומרת פריידא בביטחון מוחלט, "מילאנו מורכבת מהמילים 'מי לה' אלינו'. זה המקום, כל התכלית שלנו כאן היא להביא לימות המשיח. בסמינר הדגש על משיח מאוד חזק. בבית חב"ד מובן ופשוט שמשיח מגיע וזהותו ברורה לכולם. גם אנשי הקהילה המורכבת מיהודים מקורבים שעדיין אינם חב"דניקים, נחשפים לנושא ומודעים לכך ש'הנה הנה משיח בא'. הם יודעים שאנחנו כאן כדי להביא להתגלותו".

"כל מטרת השליחות היא להביא לכאן את הרבי", מוסיפה מוסיא. "אנשים שואלים אותנו עד מתי אנחנו כאן, ואנחנו אומרים להם שזה זמני, רק עד שהגאולה מגיעה. ברגע ההתגלות כולנו עולים לארץ הקודש".

לסיום, מה תעשי ברגע ההתגלות? מה יהיה ברגע הזה?

"פתאום הכול יהיה מובן", מתארת מוסיא. "הבנות בסמינר, הקהילה במילאנו, כולם יבינו שהגאולה היא דבר אמיתי, ולא סתם דיבורים. לנו ברור שהגאולה מגיעה, אבל כל האנשים שהשפענו עליהם יבינו ויראו שזו האמת, הכול יהיה בהיר. ברגע ההתגלות אקלוט כמה דברים יכולתי לעשות ולא הספקתי. אני אשמח מאוד על כל מה שפעלתי, אבל לא אהיה מרוצה כי היה אפשר לעשות יותר".

"מה שהרבי יגיד לנו לעשות או מה שהוא ירצה שנעשה – זה בדיוק מה שנעשה", חותמת פריידא את הריאיון. "אנחנו מוכנים ומחכים לרגע הזה".

באדיבות מגזין עטרת חיה