הסיפור שלי לא דומה לסיפורים הרגילים בסגנון 'תרמתי ונושעתי'. מעולם גם לא הבטחתי לפרסם את הסיפור הזה, אם אקבל את מה שביקשתי.

יותר מזה, קיבלתי הרבה יותר ממה שביקשתי.

הסיפור התרחש לפני כמה שנים, וחלק מן הפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות המשפחה.

השגרה שלי

אנחנו נשואים כבר תקופה ארוכה באושר ומגדלים יחד חמישה ילדים טובים ובריאים, תודה לה'. מסיבות בריאותיות כאלו ואחרות, בעלי לא כל כך מתפקד ככל אדם מן השורה. הוא אוהב מאוד את הילדים ונותן להם את כל מה שהוא יכול במצבו ואפילו יותר מזה, והם מכבדים אותו ומחזירים לו אהבה. עול הפרנסה נופל כולו עליי, יחד עם ניהול הבית וגידול הילדים וחינוכם. אני לא מתלוננת. ברוך ה' שנתן לי בעל טוב, ילדים נהדרים וכוח לעבוד קשה ולפרנס.

במהלך שנות גידול הילדים תמיד נאלצנו להסתפק במועט. הייתי משתדלת לחסוך בכל מה שאפשר – להעביר בגדים מאחד לשני, לתקן תיקונים קלים וגם לקנות בגדים בגמ״חים. גם באשר לאוכל, כל מה שיכולתי להכין לבד בבית ולחסוך כסף, הייתי משתדלת לעשות. קניות של ירקות ופירות בשעות הערב המאוחרות בשוק 'מחנה יהודה' כדי ליהנות מהמחירים הנמוכים, היו דבר שבשגרה.

אני יודעת שזה יכול להישמע מתיש, אבל אהבתי את חיי כמו שהם ושמחתי בהם. הזכרתי לעצמי שיש בדורנו הרבה נשים יקרות וצדיקות שמתנהלות כך במשך שנים, כדי שהבעל יוכל להקדיש חייו לתורה, והן עושות זאת בגאווה ובשמחה. בעלי אומנם לא לומד הרבה, כי אין באפשרותו, אך הוא עושה כל שביכולתו ותמיד מעריך את מאמציי ומוכן לעזור לי בכל מה שהוא כן מסוגל. האווירה הנעימה והמכבדת שהוא משרה בבית שווה לי יותר מכרטיס אשראי טעון של בעל טרוד ועצבני.

איתותים מלחיצים

באותה התקופה שבה התרחש הסיפור שלי, הבת הבכורה שלנו, תמר, החלה לאותת איתותים מלחיצים. החצאיות שלה שקנינו יחד, התחילו לטפס למעלה. החברות שהסתובבה איתן לא מצאו חן בעיניי, וסגנון הדיבור שלה נעשה חצוף. לא משהו שהבית המתוק והרגוע שלנו רגיל לשמוע.

הייתי יוצאת מאוד מוקדם לעבודה, משאירה אחרי בית מאורגן, סנדוויצ׳ים וירקות חתוכים וארוזים וילדים לבושים טיפ־טופ. כל הדרך הייתי מתפללת שהיום הזה יעבור בסדר. שהיא תהנה בכיתה, שלא תסתבך, שלא תטעה בדרכים לא נכונות. קרוב לשעה חמש הייתי חוזרת עייפה ומותשת היישר אל שיעורי הבית, המקלחות, הסיפורים החשובים והמריבות. מגלה שתמר יצאה שוב בלי לומר לאן. ניסיתי לשתף את בעלי, אבל הוא לא הבין על מה אני מדברת. מנקודת המבט האוהבת והתמימה שלו, כל ילדינו היו נהדרים, נפלאים ונשמות טהורות. כשניסיתי להוכיח לו את הבעייתיות שבהתנהגותה של תמר, ראיתי שהוא נלחץ מדי ולוקח את העניינים עמוק מדי אל הלב. העדפתי לא לקלקל. אני מאמינה שכל עוד לפחות אחד ההורים מאמין בילדה שהיא מושלמת, הוא משאיר לה פתח לחזור בה, בית אוהב לשוב אליו.

יום רודף יום. השיער שלה התארך והתפזר, השפה הפכה 'רחובית' יותר, המורה הזמינה אותי לבית הספר לשיחת בירור. לא ידעתי מה לעשות ועם מי להתייעץ. רק לחשתי פרקי תהילים והתפללתי כל הדרך לעבודה וממנה, תוך כדי שטיפת הכלים וניקיון הרצפה.

לתת מתוך קושי 

יום אחד, כשחיכיתי עד מאוחר לראות אותה נכנסת הביתה בשלום, הבטחתי לקדוש ברוך הוא לתת צדקה לזכותה בכל יום. נקבתי בסכום של כמה שקלים. אולי לאדם מן השורה זה לא נשמע הרבה, אבל עבורי, שהייתי מוכנה להתאמץ מאוד כדי לחסוך כל שקל, היה מדובר במאמץ ובהתגברות לא קלים.

עמדתי בהחלטה שלי בכל יום. לפעמים הייתי צריכה לוותר על מצרך אחד או שניים בקניות. אני לא מדברת על התלבטות בין גבינה צהובה למעדן, שניהם הגיעו לבקר אותנו רק בחג השבועות; אני מדברת על לבחור אם לקנות השבוע חצילים או סבון כלים. על מה אתן הייתן מוותרות?

בכל בוקר, בשעה שהייתי תורמת את הכסף, הייתי לוחשת תפילות ובקשות על תמרי שלי. שתלך בדרך שבה מדריכים אותה, שתרגיש עד כמה אנחנו אוהבים אותה, שתמצא לה חברות טובות ובכללי, שה' ישמור עליה בכל מקום שאליו היא מגיעה. בעלי הצדיק היה מביט בי בזמן שלחשתי את התפילות, ותמיד איחל לי בחיוך: ״שה' יקבל את התפילות שלך באהבה וייתן לך מאיפה לתת״.

המילים הטובות שלו היו מלוות אותי בכל היום.

תמרי חדשה 

לא ארך הרבה זמן, אולי פחות מחודשיים, והתחלתי לראות שינוי. מורה חדשה נכנסה לתיכון, היא לימדה בכלל מתמטיקה. גם כן מקצוע…

תמרי העריצה אותה, החליטה לעשות הכול כדי להיות תלמידה טובה במקצוע הזה. פתאום נגמרו הטיולים מחוץ לבית. כבר לא היה לה זמן להקדיש לחברות שחיפשו רק לבלות ולעשות חיים, ומהר מאוד הן שכחו ממנה. בעלי, שדווקא טוב בכל המופשטים והריאליים האלו, היה מוכן לשבת איתה שעות – להסביר, לתרגל ולבחון. כמעט בלי להרגיש, היא החלה לחקות את סגנון הדיבור העדין שלו, המכבד, המתחשב. החלה לראות רק טוב בבית שלה, בחיים הפשוטים והשמחים שלנו, במאמצים שלי לדאוג לכולם.

המורה הזו הייתה דמות חסידית וטובה; הגעתי אליה במיוחד באספת ההורים כדי לראות מי היא ולהודות לה. כן, גם כדי לקבל מחמאות… תמרי התחילה להקפיד על כל מיני דברים שאצלנו בבית מעולם לא הקפידו עליהם (לא נולדנו בחב"ד). פתאום חת"ת, פתאום נש"ק, מועדון צבאות ה' ותהלוכות ל"ג בעומר, גם בלילה וגם ביום כמובן. ואני המשכתי לתת בכל בוקר את הסכום הקבוע, לחשתי מילים של תודה ושל תפילה. ובעלי מברך אותי בחזרה.

כולנו נושענו

את השינוי בתמרי ראיתי מאוד מהר, הוא ממש קרה מול עיניי. אבל היה עוד שינוי שגם הוא התרחש ברקע, ומרוב שהייתי שקועה בדאגה, בתקווה ובתפילה, אפילו לא שמתי לב אליו.

אחרי שנים של בירוקרטיה אין־סופית, פתאום אישרו לנו קצבת נכות לבעלי ובסכום הרבה יותר גבוה מזה שציפינו לו. התחלנו את התהליך הזה כל כך מזמן, כבר היינו כל כך מיואשים, ופתאום משהו השתחרר והסכום היפה שהתחיל להיכנס מדי חודש לחשבון הבנק נתן לנו אוויר לנשימה. הדרגה שבעלי קיבל אפשרה לו גם רכב מותאם לצרכיו, ופתאום הוא התחיל להתנייד יותר, לחיות יותר, לפגוש אנשים ולראות שמש. הוא מצא תפקיד שהתאים לו כמו כפפה ליד, מבחינת הכישרונות, היכולות והרגישות שלו לאנשים, והתחיל סוף־סוף לגלות את הכוחות שלו, לממש את הפוטנציאל שלו וגם, במידה מסוימת, להיות שותף בפרנסה.

אישרו לנו דירה של ׳עמידר׳, גדולה יותר מזו שהצטופפנו בה עד אז ומשופצת. חסכנו גם את שכר הדירה שלמרות צפיפותה, היה גבוה מאוד עבורנו.

פתאום גיליתי שיש לי אפשרות להוריד קצת שעות במשרה התובענית שבה עבדתי עד אותו יום, להגיע הביתה בשעה סבירה, לא גמורה מעייפות, ואפילו לערוך קניות בסתם סופר שכונתי בלי לחשב כל שקל.

נפתחו צינורות השפע 

הייתה שבת אחת שבה פתאום שמתי לב לשינוי במצב הכלכלי שלנו, גיליתי שהוא התחיל במקביל לנתינת הצדקה היום־יומית שלי. איך בעלי בירך אותי? שה' יקבל את התפילות שלי ושתמיד יהיה לי מאיפה לתת…

כתוב שיהודי יכול לתת צדקה כדי להתעשר. אפילו מותר לבחון את הקדוש ברוך הוא בזה. אבל מה שאני למדתי מהסיפור הוא שגם אם יהודי נותן צדקה מסיבה אחרת לגמרי, עדיין הסגולה הבסיסית של ההתעשרות והשפע נשמרת לו.

מעולם לא חשבתי להתפלל על פרנסה או על שפע. די היה לי שכולנו בריאים, שיש לנו קורת גג, לחם לאכול ובגד ללבוש ושיש לי כוח לעבוד קשה בחוץ וגם בבית. הצדקה שנתתי בשביל חינוך הילדים, פתחה לנו גם צינורות של שפע.

היום, ברוך ה', תמרי נשואה באושר. היא מכבדת אותנו ומרווה אותנו נחת ואושר כשהיא מגיעה עם שני הנכדים המתוקים לשבת. היא החב״דניקית האמיתית שלנו, עם פאה ובעל עם סרטוק ומענדי ומושקי… גם היא מורה היום, ואני בטוחה שגם היא מהווה מגדלור ודמות עבור התלמידות שלה כמו שהמורה ההיא הייתה בשבילה.

אני עדיין נותנת צדקה מדי בוקר, הסכום גדל כמובן, איך לא? אני מתפללת ומבקשת על הבן בצבא שה' ישמור עליו והוא יחזור בריא ושלם, על התיכוניסטית, על הבחור־ישיבה שלנו, על הקטנה וכמובן על תמרי והחתן והנכדים.

בעלי עדיין מברך אותי שה' יקבל את בקשתי ושיהיה לי לתת…

באדיבות מגזין עטרת חיה