לעבור דירה, זו חוויה לא פשוטה. 

לפני שלוש שנים עברתי לגור בנחל'ה, תוהה ותועה ברחובות העיר, מגבשת דעה, מאששת ונפתרת מסטיגמות. כף רגלי מעולם לא דרכה בעיר הזו טרם שיטוטינו אחר דירה.

המעבר למקום חדש, היה כרוך בהרבה טלטלות, גוף ונפש, עם תחושה לא פשוטה. הרגשתי קושי בהתאקלמות. אלא שאז פגשתי את ימימה, אחת הנשים בשכונה. המפגש קרה באחד משיעורי התורה בו השתתפתי, והיא – כבקיאה ורגילה – זיהתה במהירות את הקושי שלי.

כשסיפרה לי את סיפורה, הרגשתי שאני עצמי צריכה לאסוף אוויר…

כך הגעתי אל המנוחה ואל הנחל'ה

ימימה מלכא היא אמא לחמש נשמות טובות, עובדת כקופאית ובשל תפקידה זה היא מכירה את כל מי שסביבה.

עברתם כמה וכמה דירות. נתחיל מהתחלה?

ימימה: במקור אני מבית א–ל. אחרי החתונה גרנו בירושלים, בחירה טכנית של מגורים קרובים לעבודה וללימודים. מהר מאוד הבנו שאין לנו אפשרות לממן שם דירה והעלינו את האפשרות לעבור לרחובות, שם גרה אחותי. הרעיון התקבל ברוב קולות. בדיעבד הבנו ששכרנו דירה במרחק רב מהריכוז החב"די, וזה הקשה עלינו את ההתאקלמות. אומנם גרתי בשכנות לאחותי, אך חיפשתי להכיר אנשים נוספים, להתחבר לחיי קהילה תוססים ולא מצאתי את מבוקשי, לא ידעתי למי לפנות ומאיפה להתחיל. מצאתי את עצמי ברוטינה קבועה של עבודה־בית־עבודה, הייתי בודדה מאוד. בשמחת תורה, כשהלכנו לבית כנסת חצי ריק וההקפות נגמרו מהר, הבנו שזה לא המקום שנרצה לגדל בו ילדים בעתיד. היו חסרים לנו שיעורים, התוועדויות, קהילתיות שבזמנו לא ידענו למצוא.

ארזנו את מעט החפצים שהיו לנו כזוג צעיר ועברנו לנחל'ה. לא היו לנו שם מכרים, אבל התחברנו די מהר. בשלב זה כבר ידענו מה חשוב לנו במקום המגורים. קהילה עוטפת, מלאת חיות ופעילות. מקום שבו נרגיש בנח לגדל את הילדים שלנו הן מהפן הרוחני והן מהפן הגשמי. לאחר מחשבות העלנו את קריית מלאכי כאחת מהאופציות. ביררנו ושמענו  כמה שהקהילה מגובשת וחמה, מכניסת אורחים בזרועות פתוחות.

זאת קהילה כל כך גדולה בעיר כל כך קטנה, כך שבכל רחוב יש משפחות מאנ"ש וההיכרות קלה וזמינה מאוד.

אזרתי אומץ והלכתי לבדי לשיעור שהתקיים בסמיכות לביתי, פקדתי את בית הכנסת מידי שבת והתחלתי להכיר את סביבתי. קיוויתי שהגענו למחוז חפצנו ואכן כך היה – אך לא להרבה זמן. בשלב מסוים קיבלנו הצעה לצאת לשליחות. ארזנו בהתרגשות מעט יותר ארגזים מאשר בפעם שעברה.

למרבה ההפתעה, יומיים לפני שעזבנו את הדירה, כשאנחנו 'על הקרטונים' – ההצעה נפלה וכך נותרנו קירחים מכל הכיוונים. היינו חייבים לפנות את הדירה מהיום למחר.

וואו. עוד מעבר, לא פשוט. חששת? 

בוודאי! בעיקר כי לא ידענו לאן ללכת ועוד יותר כי לא הייתה לנו שליטה וזמן לחפש. נותרו לנו יומיים בלבד לחיפושים.

אובדי עצות, ארוזים, אבל בית – אין.

בלית ברירה הדרמנו למצפה רמון, בעלי, שהיה המפרנס היחיד בזמנו, עבד באזור ומצא שם דירה בקלות. התאים לו טכנית להיות קרוב למקום עבודתו, והוא לא צריך לשרוף זמן בכבישים. אבל שוב חוזר אותו הניגון – אני בודדה והעצבות נותנת אותותיה.

יצאתי מהבית ופגשתי יעל, לא החברה, הבעל–חי… חולות ויעלים בכל מקום. המצב הכניס אותי לעצבות, מה עושים? כותבים לרבי.

במילים כאלה ואחרות הרבי דיבר על חשיבותה של אישה שמחה. בעלי לא התלבט ושוב ארזנו. חוזרים לנחל'ה! הרגשתי שהריאות התמלאו שוב באוויר. הודעתי לחברות שאיתן עוד שמרתי על קשר, שאנחנו חוזרים. ברגע שהגענו המשכנו מאותה נקודה…

אגב, אחד הדברים שהתגלו כנכונים ביותר היה לשמור על קשר גם אחרי שעזבנו את הדירה. זה הוכיח את עצמו לא פעם ובמיוחד כשחזרנו לנחל'ה.

התברגתי מהר במקומי, כאילו מעולם לא עזבנו. לא התעצלתי ולמרות העייפות, פקדתי שיעורים, הגעתי להתוועדויות, השתתפתי בכנסים ובכל מפגש חברתי. הסתחררתי מחיים תוססים עם חברות תומכות, ארגונים מעודדים שמהם נהניתי כמתנדבת מעניקה ומוענקת. מצאתי את שחיפשה נפשי.

 ובכל אופן, עברתם שוב…

"נכון". קולה של ימימה נעצב לרגע.

"בעקבות כמה אירועים משפחתיים וכואבים החלטנו לעזוב את הארץ, ללא תמיכת המשפחה. לרדת מהארץ זה צעד משמעותי שלא בא ברגל, תרתי משמע. זה הרבה יותר מפחיד. לעומת מעבר בתוך הארץ, אז את יודעת שתמיד יש לך את האפשרות לחזור ולשנות בקלות יותר. מעבר לארץ אחרת מצריך קבלה והבנה שזאת הולכת להיות תקופה ארוכה מאוד; הרי לא נעשה את כל הצעד הזה בשביל כמה חודשים.

זאת הייתה החלטה כבדה, מלווה בהתלבטויות  ויצירת סימולציות להתמודדויות בהן אנחנו יכולים להיתקל ואיך נתמודד. (מה שבסופו של דבר התגלה כמיותר כיוון שכלום לא היה כמו שחשבנו)

בדקתי ואמדתי יתרונות מול חסרונות; המרחק, השפה, ההתמצאות, המוסדות ובכלל, חששתי ללכת לאיבוד רוחני כשאני לא במקום הבטוח שלי; פחדתי מהמתירנות "והחופש" האמריקאי. והעיקר – אני בסופו של הריון שלישי ללא משפחה וללא החברות סביבי.

וכמובן שאלות ברמה הטכנית: איך זה הולך להתבצע? מי ילווה אותי? מי ישמור על הילדים?

אך למרות כל הקשיים והחסרונות, היתרון היחיד ניצח: מתחילים דף חדש.

נחתנו בניו יורק כשאני לא יודעת מילה באנגלית, אבל זו הייתה הבעיה הקטנה. לא מצאנו דירה. היה ברשותנו סכום כסף שהספיק לשבוע אחד בלבד במלון. בליל שבת התארחנו אצל משפחה יקרה, וכמו בסיפורי ניסים פגשנו שם גביר שבבעלותו הייתה דירה שהוא משתמש בה לעיתים נדירות בלבד. הוא פשוט הפקיד בידינו את המפתח…

הלם.

להפתעתי התאקלמנו מהר יחסית והתחלנו פשוט לחיות.

לרדת מהארץ זה לא פשוט. מה היו הקשיים שנתקלת בהם? 

בכלל לא קל, אבל באותה תקופה זה התאים לנו מאוד. בהחלט לא באנו מוכנים מספיק לקשיים שהזדמנו לנו.

כאמור, הייתי לקראת לידה שלישית ללא ליווי. אנשי צוות 'הצלה' הצדיקים לקחו אותי לבית הרפואה ועזרו בכל העניינים הטכניים, אבל כן, ילדתי לגמרי לבד.

גם שם חוויתי קושי במציאת חברה. אני לא אישה ביישנית מטבעי, בכלל לא, ולמרות הכל, לא מצאתי את עצמי בין הישראליות וכמובן לא בין המקומיות. רגע לפני ייאוש לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שכאן יתבצע שינוי. פה יהיה לי טוב!

כאמור את לא ביישנית ועדיין חווית קושי בהתמצאות חברתית. מתוך הניסיון העשיר שלך: איך מישהי שהיא כן ביישנית או מופנמת, יכולה להתערות בקהילה חדשה?

שאלה מעולה! לדעתי, בשביל לקבל, צריך קודם לתת.

לכל מקום חדש אליו הגענו, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה, היה להתנדב ל'שפרה ופועה'. ככה יצרתי קשר עם הממונות, המשנעות ואפילו עם היולדות. מחד גיסא – זה לא דרש ממני לצאת מהבית, או לצאת מאזור הנוחות שלי. מאידך גיסא – הצלחתי להכיר את סביבתי במתינות, וכשהתחברתי עם מישהי מסוימת, כבר התעניינתי לגבי שיעורים ויצאנו אליהם ביחד.

הבה נחזור לקראון הייטס. איך התמודדת שם עם הקושי הגדול?

כמו שאמרתי, בשביל לקבל צריך לתת.

התחלנו לארח את הבחורים של ה'קבוצה' לסעודות שבת, מה שגרם לי לשמחה גדולה. פשוט חייתי משבת לשבת. כל מהותי סבבה סביב הסעודות שהכנתי בעבורם. ביום ראשון כתבתי תפריט, בימי שני ושלישי ערכתי קניות, וברביעי כבר התחלתי לבשל. שרה ורוקדת כל הדרך אל המקרר, קוצצת, מטגנת, אופה והכול מתוך אושר טהור. כל הקושי התגמד; המאמץ היה שווה לכבוד שולחן השבת לבחורים.

הצדיקים האלה היו מגיעים לעזור מדי פעם, וכשראו שלשתי כמעט עשרה קילוגרמים של בצק בידיים, הם קנו לי מיקסר ששימש אותי נאמנה עד לאחרונה, ויצאו בו החלות הכי טובות. הסביבה חגגה איתנו שמחות כמו 'תספורת' לבכור וברית לשלישי. עטפו אותנו באהבה. הבחורים היו לנו למשפחה.

העיניים שלך בורקות מדמעות אושר כשאת מדברת על אותה תקופה, ניכר שסוף סוף הייתה לך נחת.

חד משמעית. אבל הדמעות הן גם מגעגוע עז לתקופה טובה שנגמרה.

מגפת הקורונה פרצה, 770 נסגר. הבחורים ברובם שבו לארץ ישראל, והכנסת האורחים פסקה באחת. אין לארח ואין להתארח. שוב הבדידות השתלטה והסכנה הייתה עצומה.

ושוב ארזנו את עצמנו ויצאנו למקום חדש – לטובת פלורידה, שם הגבלות הקורונה ורמת התחלואה היו קלות יותר. גם שם, ב"ה, מצאנו את עצמנו מהר מאוד. התחברנו לקהילה בקלות, נשאבנו למשפחה אחת גדולה, היינו שם אחד בשביל השני. טוב שכן קרוב מאח רחוק כפשוטו.

בעוד שאת השפה עדיין לא רכשתי, בני הבכור כבר תיקשר כמעט רק באנגלית. ובכלל, עם הזמן שמתי לב שהוא מסגל לעצמו אופי אמריקאי ומאבד את הזהות הישראלית שלו. הרגשתי שהוא הפך להיות יותר מאופק ופחות שמח. במקביל, חיפשנו דירה בקרבת מקום לקהילה. כשהיא נמצאה וכמעט עברנו, הסתבכו העניינים והדירה נתפסה. הרגשתי שזהו סימן מהקב"ה. נזכרתי שכאשר הגענו לקראון הייטס, הקב"ה הגיש לנו דירה על מגש מזהב, ועכשיו נלקחה מאיתנו דירה באותה קלות…

באין ברירה, החלטנו שחוזרים לארץ הקודש.

חלפה תקופה ארוכה יחסית מאז שהייתם בארץ. לאן פונים? 

הצפנו לצפת הקרירה. כמו מזג האוויר, ככה הרגיש ליבי… קר ולא מחובר. גם לשם הגענו בלי להכיר אף אחד. והתיישבנו בשכונה רחוקה מהקריה החב"דית. לא ידענו איך ומאיפה נתברג בקהילה. את האמת, גם לא מאוד ניסינו.

החלטנו לארוז שוב, ולעבור בחזרה לנחל'ה. למה לא הגענו לשם מלכתחילה? אין לי תשובה…

התעייפתי רק מלשמוע על המעברים… המעבר הפעם הוא כבר עם ילדים גדולים. יש שינוי בך, כאימא, במעבר שכזה? 

בוודאי. אם המעבר היה תלוי רק בי, לא היה אכפת לי לעבור שוב ושוב. אך כשמדובר בילדים, זה סיפור שונה לחלוטין. הפחד הטבעי מתעצם; אי אפשר לדעת איך המעבר ישפיע עליהם. לעיתים הם עוד לא הספיקו להתאקלם, וכבר נתלשו שוב ממקומם. רגשות האשם צפים וגועשים.

בזמנו, כשהגענו לצפת והבנתי שזה לא מקומנו, העדפתי להסיר את הפלסטר מהר. לעבור מיד ברגע שהרגשנו שזה לא זה. התפללתי לקב"ה שהכול יעבור בשלום. עם זאת, שמחתי שהילדים מספיק מבינים ויכולים לאשר לי שהדבר נכון להם.

בנחל'ה, הילדים פרחו במסגרות החינוכיות ואני חזרתי למקומי בשיעורים המרתקים בהתוועדויות ובערבי נשים. התארחתי ואירחתי – שזה עוד טיפ מוצלח להכרות קלילה למי שקשה להגיע לבית זר – תארחי שיעור! גם תכניסי אלייך ברכה הביתה, וגם תכירי בסביבה הכי בטוחה לך חברות חדשות.

בינתיים מצאתי עבודה כקופאית בסוּפּר במרכז השכונה, שם הצלחתי להכיר כמעט כל משפחה בקהילה. קשרתי קשרים חברתיים שיקרים לי מאוד, וב"ה גם בגזרה המשפחתית דברים באו על תיקונם. כל שפיללתי לו, צלח.

יש יתרונות במעברי דירה רבים? 

מטבעי, אני אדם שמסתדר עם שינויים, אבל לא חושבת שהייתי ממליצה לכל אחת. זה לא פשוט מבחינה פיזית ומנטלית. זה לא רק לארוז בגדים בקרטונים. זה לקפל חיים שלמים למסע לא ידוע. זה להיפרד שוב ושוב מחברות, מבית שטיפחת והשקעת. זה הרגעים הקטנים האלה שאת חוגגת אירוע ולא יודעת את מי להזמין… חברות מהעבר? כבר לא שייך. חברות חדשות? אתן לא מספיק קרובות…

מצד שני, אני מכירה מקומות רבים, ומכל מקום שמורות אצלי נשים מקסימות שאני בקשר איתן. למדתי להיות ממוקדת. להבדיל בין עיקר לתפל, מה חשוב לי לשמור ומה אני מעבירה הלאה בשמחה.

איזה טיפ את יכולה לתת ל'עוברת המתחילה'? 

לתכנן דברים מראש! לא להשאיר לרגע האחרון. רשימות, רשימות, רשימות. לנהל מסודר את המעבר זה המתכון לשלווה נפשית.

לתגובות, הארות והערות:

[email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה