בחורף לפני תשע שנים הוזמנו לדינר התרמה לכולל חב"ד בחיפה.

תמיכה במוסדות חב"ד היא זכות, במיוחד כשהיא באה עם קצת או דווקא עם הרבה קושי. התחייבנו לתרומה נכבדה למשך שנה, ושמחתי מאוד שקיבלנו דולר מהרבי, דולר שהוא נתן בכ"ח בניסן. ראיתי בכך סימן מהרבי שהוא שמח בפעילות שלנו, הקשורה לכ"ח בניסן המפורסם.

ההוראה של הרבי בשיחת כ"ח בניסן היא בליבי, מאוד.

הרבה זמן העסיקה אותי השאלה למה הרבי מתכוון בדרישה "עשו כל שביכולתכם" – מהו הדבר שעדיין לא עשינו. ובמיוחד שמדובר על 'אורות דתוהו בכלים דתיקון'. שאלתי הרבה שאלות, התאמצתי, עד שהבנתי שלבד איני מצליחה להבין מה עליי תכל'ס לעשות.

הרבי מדבר בשיחה על "לטכס עצה".

אחרי זמן רב נפל אצלי האסימון.

100% משיח 

לטכס עצה אפשר כשיושבים יחד ולומדים את מה שהרבי אומר, ודנים מה לעשות ואיך לעשות. רצוי שזה יקרה במסגרת שיעור קבוע, ולזה צריך מסירות נפש.

פניתי לדורון בעלי (שלצערי כבר לא איתנו) במסירות נפש ואמרתי לו: "דורון, אנחנו פותחים שיעור בבית וביחד נטכס עצה. ככה נבין מה לעשות ואיך לעשות כדי למשוך את הגאולה פנימה לבית שלנו. ודרך אגב, אתה מוסר את השיעור".

בהתחלה דורון לא היה מרוצה כל כך שבמסירות נפש גדולה מסרתי גם את נפשו על העניין. אבל גם הוא הבין שבמקרה הזה באמת צריך עוד יותר להתייגע על ההוראה של הרבי.

יצאנו לדרך, הקמנו קבוצה של "עקשניות", ולמדנו יחד ענייני גאולה ומשיח. השיעורים היו מלאים חיות והתרגשות. התחלנו להבין מה בעצם העבודה האישית שלנו, עבודה שהרבי לא יעשה במקומנו.

גילינו ששיחות ה"דבר מלכות" של תנש"א–תשנ"ב מלאות בכלים, ויש בהן הדרכה ברורה מה לעשות, איך לעשות, ואיך לחיות משיח וגאולה. לאט לאט השיעור הופך להיות מפגש שמחכים לו כל השבוע.

השיעור נתן לנו את ההרגשה שאנו מחוברים לגמרי לרבי, מלך המשיח, ועושים את הדבר הנכון ביותר, במקום הנכון, בזמן הנכון. תחושה של שלמות ואחדות מלאה.

בפשטות לחיות משיח, עם כל הלב ועם כל הנשמה. אנחנו אולי עוד לא חיים 100% גאולה, אבל אנחנו 100% בדרך.

מציאות או גלות? 

כל אחת מאיתנו הגיעה לשיעור עם החבילה שלה, עם משקעים, עם חסימות רגשיות כמו דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון עצמי, חרדות. היו לנו קשיים והגבלות עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. חשבנו שזו המציאות, שאין מה לעשות, שזה מי שאנחנו. זה הטבע שלנו, זה הגורל שלנו, זה מה שיש.

דווקא דרך הלימוד הבנו שזו לא המציאות, וזה לא הגורל שלנו, וזה לא מה שיש. להפך. זו הגלות שלנו! גלות שהיצר הרע הגלותי מצייר לנו, ואנחנו מזדהות ואומרות: "כן, נכון, זה מה שיש. לא אצליח לעולם, לעולם לא יהיה לי מה שאני רוצה באמת".

כל עוד אנחנו משוכנעים שזו המציאות, אנחנו לא מתקדמים, אלא נשארים בגלות הפנימית שלנו, מציאות בלי האל"ף.

אבל דווקא שם העבודה הפנימית של כל אחד ואחת! הרבי דורש שנצא משם ונכניס את הגאולה, את המציאות האמיתית, את המציאות האלוקית שתשנה את הכול בתוכנו ובסביבתנו.

רק אנחנו יכולים לעשות זאת. כל אחד עם עצמו ועם ההדרכה ועם הכלים שהרבי נותן לנו ב"דבר מלכות".

אז מה עושים?

מטכסים עצה!

כי הזולת רואה טוב יותר את מה שאנחנו מסתירים מעצמנו או את מה שהיצר מטשטש לנו.

כשבוכים על מר גורלנו, מתלוננים ומרחמים על עצמנו, ומבקשים מהשם שייתן לנו כוח להחזיק מעמד בגלות המרה הזו – ממשיכים לחיות את הגלות "בהידור".

כל עוד אין גאולה בפנים, אין גאולה בחוץ. ומתי מתחילה גאולה בחיים שלנו? ברגע שמתחילים לחיות אותה.

בפועל, השיעור בביתנו התקיים כארבע שנים, עד לקורונה, והכניס את כולנו לתודעה של "לחיות משיח".

ישיבה עם חברות שהן באותו הראש, עם אותה אמונה חזקה, עם אותה ציפייה לגאולה ונאמנות לרבי – חיזקה וקידמה אותי מאוד. תמיד קל יותר ושמח יותר ללכת נגד הזרם יחד.

הנס מתחיל

כשקיבלנו את הדולר שהרבי מה"מ העניק דווקא בכ"ח בניסן, שמחנו מאוד. הבנו שאנחנו בדרך הנכונה ובכיוון הנכון.

ועכשיו מתחיל הנס…

פסח לפני שמונה שנים, עם חב"ד במירון.

בעלי דורון מתוועד עם כולנו. אני שמה לב בשלב כלשהו שהוא נחלש, ומבקשת ממנו שיסיים. משהו לא נראה לי תקין.

מייד אחרי פסח בדקתי אותו באמצעות מכשיר ה"ביקום" שלי (אני נטורופטית), וראיתי שהנקודה של הלב צנחה מאוד. מייד קבעתי לו תור אצל רופא המשפחה. הלה בדק אותו וקבע נחרצות שהכול בסדר ודורון בריא. התעקשתי וביקשתי הפניה לקרדיולוג. הוא אמר שזה מיותר לגמרי, אבל בתור רופא המשפחה שלנו כחצי יובל שנים, הוא למד שאין טעם להתווכח איתי. הוצאתי ממנו הפניה לתור דחוף, ובאמת קיבלנו תור לכמה ימים אחר כך.

אחרי בדיקת האק"ג הקרדיולוג אמר לנו בעדינות שדורון עבר כמה התקפי לב, ושהוא מתאשפז מייד. מצאנו את עצמנו מתפנים מהמרפאה ישר לרמב"ם. אפשר לתאר שהיינו בהלם.

תוצאות הבדיקה ברמב"ם לא היו הכי מעודדות בלשון המעטה. מצאו סתימות של 95% בכל ארבעת העורקים וגם קריש דם די גדול בתוך הלב.

כל החדשות האלה, שנחתו עלינו יחד, נתנו תחושה של שלב הסיכום של החיים, כפשוטו.

קבעו לו מייד ניתוח דחוף. ידענו שניתוח לב פתוח הוא ניתוח ארוך ורציני, ולא כולם שורדים, לצערנו.

הניתוח התחיל והייתי אופטימית מאוד, היו לי מחשבות חיוביות. אבל אחרי כארבע שעות פתאום הרגשתי שמשהו מאוד לא טוב קורה ונלחצתי. גם חמותי ז"ל, שהייתה תמיד "אשת ברזל", התחילה פתאום לבכות. שתינו פשוט ידענו שדורון נמצא בסכנת חיים כרגע, ושמשהו אינו כשורה. אחרי זמן קצר שתינו פתאום נרגענו, בלי לדעת מה בעצם קרה.

כעבור כחמש שעות המתנה המנתח יצא כשהוא מחייך חיוך ענק וסיפר לנו מה קרה: פתחו את בית החזה, החליפו עורקים, ובסוף, אחרי ארבע שעות, ניסו להוציא את הקריש מהלב, אבל הוא היה דבוק כל כך לדפנות הפנימיות בלב, שלא היה אפשר לשחרר אותו.

הרופא החליט להשאיר אותו בפנים, ולנסות להמיס אותו אחרי הניתוח באמצעות תרופות לדילול דם – הליך הכרוך בסכנה גדולה ושתוצאותיו אינן ידועות.

הם סגרו כבר את הלב והחלו בשלבי סיום הניתוח. ברגע האחרון, לפני שהוציאו את המצלמה, ראו שהקריש השתחרר! אילו לא היו רואים את זה, דורון לא היה שורד. הם פתחו שוב את הלב, והצליחו לתפוס את הקריש לפני שהתחיל לטייל.

אלו היו הרגעים שגרמו לחמותי ולי להיכנס ללחץ בלי לדעת מה קורה.

שני ניסים בבת אחת! גם ניתוח המעקפים שהצליח, ברוך ה', וגם הוציאו את קריש הדם ברגע האחרון.

אחר כך עברו עלינו שבועיים לא פשוטים של החלמה, אבל דורון עבר את זה בהצלחה ובלי סיבוכים, ברוך ה'.

כולכם כבר ודאי מנחשים מתי התקיים הניתוח.

נכון.

בכ"ח בניסן.

באדיבות מגזין עטרת חיה