עוד מילדות אהבתי לבקר בבית דודיי, יעקב וסלווה בלוד, הייתה שם שמחת חיים סוחפת, הדודים היו תמיד עם חיוך על הפנים, נותנים את היחס האישי והעידוד לפיתוח הכישורים לכל אחד מהילדים: זה קורא בקול בסעודת שבת סיפור מתח שחיבר, זו מעטרת את חדרה ביצירות העשויות מקולאז' תמונות (ללא סיוע מחשב…), זה רקח מרקחת מיוחדת לשיפור קולו כחזן עולמי, וזה מצייר פורטרטים של הרבי עם כתר (והיום מעצב ומעטר את הגיליונות שבידיכן בחן…).

ומאידך היה להם גם מקום לאורחים ובפרט לבחורי בר המצווה המסורתיים עימם ממשיך הדוד רייניץ לשמור על קשר שנים, יש להם מקום בלב ודלת פתוחה, וספרייה עמוסה בספרים מרתקים וטלפון שעונים בו "יחי המלך המשיח" כבר חצי יובל שנים.

הבית היה חי ומסודר כשכל אחד נוטל חלק בתורנות הניקיון, והיו מספיק ילדים בבית בשביל שדוד יעקב יעשה לילדיו לבדם "פסוקים" במרפסת. ובמרפסת השירות היה להם ארון מיוחד, בו לכל ילד היה תא רחב ומפתח פרטי! וכן… הדודה הייתה מוצאת לעצמה גם זמן בצהריים למלא מצברים. זה היה עבורי כאחיינית, אז וגם היום בית לדוגמה. וכשרציתי לדעת איך עושים זאת, ושמעתי ממנה שקיבלה בעבר הוראה מהרבי שליט"א מלך המשיח להתראיין בנושא הזה! — קיבלתי משנה מרץ והמטרתי עליה שאלות סקרניות והתנובה והתובנה עבורי ואף עבורכן…

דודה סלווה, ספרי קצת על עצמך.

"נולדתי בבני ברק וגדלתי כבת יחידה, עם אח שמרבית הזמן היה מחוץ לבית, בישיבה. הבית לא היה חבד"י. אחי ע"ה התקרב לחב"ד בלומדו בישיבה בלוד ואח"כ בכפר–חב"ד. כשנה לפני נישואיי התחלתי 'להתחרד'. לא אהבתי את הפשרות בדרך של ה"מזרחי" בה הייתי, חיפשתי משהו אמיתי".

האם תמיד חשבת שתהיה לך משפחה גדולה?

"נישאתי לבעל שבא משכונת "מאה שערים" עם כל המשתמע מכך. במשפחתו היו שבעה ילדים וגם הוא התקרב לחב"ד. בשבילי אז המחשבה על ארבעה ילדים היה ה–מ–ו–ן!!! בגיל 20 כבר הייתי אם ומאז, כמעט מדי שנה, נולדו הילדים 14 במספר. קשה לומר שחלמתי מגיל צעיר על משפחה ברוכת ילדים, אבל מאוד שמחתי עם כל ילד שנולד ולמדתי להעריך ולהודות לבורא עולם על המתנות הנפלאות שזיכה אותנו בהן".

איך התמודדת עם המעמסה הפיזית כאישה עובדת בבית ומחוצה לו?

"כאשר היו לנו ארבעה ילדים הורה לי הרבי שליט"א לצאת מכתלי הבית לשעות ספורות, ובהשגחה פרטית מצאתי עבודה כמזכירה בבית הספר השכונתי. התחלתי את יום העבודה שלי אחרי שהילדים יצאו ללימודים וחזרתי או לפניהם או יחד עימם.

למדתי להסתדר עם הזמן שיש ולהספיק לארגן, לבשל ולעשות את הסידורים הנדרשים. הגב התומך היה ועודנו, בעלי. הוא היה ה"מטפלת" בשעות הבוקר, כך שיצאתי מהבית בלב שקט".

האם היה לך זמן לעצמך כשהילדים היו קטנים?

"אני מאוד אוהבת לקרוא ובתקופה מסוימת נהניתי ליצור יצירות אמנותיות שונות כמו בציור או סריגה, רקמה ותפירת בגדים לילדים, וב"ה מצאתי לכך זמן. כאשר הילדים גדלו מעט, היה לנו מנהג — בחופש הגדול — יום אחד בו בעלי ואני נוסעים לטייל לבד, בדרך כלל לירושלים, כל פעם לאזור אחר. פשוט יום כיף לשנינו. כי שאר הזמן היה קודש לחינוך הילדים. בזמנו העדפתי לוותר על הכנסה נוספת לבעלי ובלבד שהילדים יראו אבא במשך השבוע ויקבלו ממנו הדרכה וחינוך".

איך רותמים את הילדים לסייע בבית מבלי שיחושו שהעול על כתפיהם?

"בעלי הוא זה שהנהיג את עזרת הילדים. היה לוח תורנויות ולכל אחד מהילדים יצא תפקיד אחד, כך שהעול לא נפל על ילד/ה אחד/ת. אבל הילדים ידעו שכמו שיש זכויות, כך ישנן חובות וזה הבית שלנו, של כולנו".

איך נותנים מענה אישי ומקום פרטי וייחודי לכל אחד מן הילדים?

"בגלל שהייתי בת יחידה, היה לי מאוד חשוב נושא הפרטיות. לא רק שלי אלא שלכל ילד תהיה פינה פרטית, שהיא רק שלו. הזמנו אצל המסגר ארון מחולק לתאים עם אפשרות לסגירה במנעול. וכך כל ילד הרגיש שזו הטריטוריה הפרטית שלו, ושם הניח מה שרצה. כמו כן הייתי נוהגת לקחת כל פעם ילד אחד ולצאת עימו לקניות בעיר, בדרך כלל לבני ברק, ואז כל ה'פוקוס' היה עליו. יושבים, אוכלים פלאפל ומשוחחים. ושנינו נהנים.

פעם התארח אצלנו לשבת נער שלמד אצל בעלי לבר מצווה, בבית הוא סיפר להוריו שמאוד התפעל איך אנחנו נותנים תשומת לב לכל אחד מהילדים. והיו אז כבר לפחות שמונה".

כיצד מתמודדים כלכלית עם גידול וחיתון צאצאים כה רבים?

"זאת שאלה ששאלו ועדיין שואלים. ובכן, בדידי הווה עובדא איך שכל ילד מביא רק ברכה. עם כל ילד שנולד נוסף משהו בבית. כאשר נישאנו גרנו בספק דירה — ספק דיר: שני חדרים, אחד בתוך השני, מטבח שנמצא בחוץ, מרוצף באספלט ובבית היו שרותים ישנים ומוזרים. אם חפצת במקלחת היא הייתה רק בבית המרחץ השכונתי — בקיצור, היום לא היו מסתכלים לכיוון… משם עברנו לשיכון חב"ד עם בתנו הבכורה חני. ובשכון נולד בננו מיכאל. כאשר היו לנו תשעה ילדים. שלושה ישנו בחדר קטן ושישה בחדר גדול יותר. בלילה החדר היה כולו מיטה אחת. והנה עוד מעט אלד את הבן העשירי והצפיפות חוגגת. מה עושה חסיד? שואלים את הרבי לאן לעבור. התשובה הדהימה אותנו. הרבי כותב לבנות בדירתם עתה. ניגשתי לעיריה עם המכתב של הרבי והם סירבו בכלל לשמוע על תוספת לבניה. היה שם פקיד שלקח על עצמו להביא את דברי הרבי למעשה. ואכן כעבור שנה הוספנו והרחבנו את הדירה. ב"ה ראינו במוחש איך שעם כל ילד רק מקבלים יותר. הקב"ה לא נשאר חייב.

הוא הדין כאשר הגיע הזמן לחתן את הילדים, פשוט ראינו ניסים. אמנם רק עכשיו אנחנו מתחילים לצאת מהחובות של החתונות ועם כל זה חיים, וב"ה לא חסר כלום".

מהן היתרונות של משפחה ברוכה?

"בהיותי בת יחידה, ראיתי רק יתרונות ומעלות טובות במשפחה ברוכת ילדים. כי אני הייתי צריכה ללכת לבתים אחרים, כדי לשחק עם חברות… לילדים שלנו, זה לא היה חסר. היה להם ב"ה תמיד שמח. ועד היום הם נהנים להעלות זיכרונות ולצחוק יחד. כל ילד שנישא, קיבל חוברת עם בדיחות הילדים כולם, בדיחות שאספתי במשך השנים ופרטים מעניינים מהווי בבית. היום אני אוספת בדיחות מהנכדים והנינים. לדעתי, יש בכל בית בדיחות מהקטנים, צריך רק לאסוף ולתעד.

למעשה, עד היום כשכולם כבר נשואים וחלקם כבר מחתנים, אני עדיין מתרגשת לראות את היופי שבאחדות ביניהם; את היכולת לקבל ולתקשר עם אחים ואחיות, גיסים וגיסות. וכמובן, גם הנכדים רואים דוגמא חיה וממשיכים את הקשר והאחווה ביניהם".

לא היה לך קשה עם התגובות הסביבתיות — 'הנה היא שוב בהריון' וכדומה…

"אם אני שלמה עם המתנות שנתן לנו בורא עולם זה משתקף החוצה!!! ועובדה שתמיד קיבלתי יחס מפרגן ואוהד.

מעניין שמעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת או לועגת לעובדה שאני מופיעה כל שנה או עם בטן או עם תינוק חדש. להיפך, תמיד התגובה הייתה של הערכה: "כל הכבוד" או התפעלות: "איך את מסתדרת?!". נדמה לי שזה מה ששידרתי: השלמה ושמחה וראיית היופי שבמשפחה ברוכת ילדים. ו'כמים הפנים לפנים' וכו'. אני זוכרת שבאחד ההריונות האחרונים הייתי במיון, עם כאבי גב חזקים והרופא הכירורג התעניין כרגיל, ואני התחלתי "להרצות" ולהסביר כמה יופי יש במשפחה ברוכת ילדים, בלי לייפות ובלי להתעלם שישנם קשיים, אבל היות וכל החיים קשים, אז לפחות לי יש אוצרות! באמצע, הזעיקו את הרופא למקרה דחוף ואז אני שומעת אותו עונה 'רגע, אני באמצע שיעור מעניין!'…

היה רופא אחר שניסה להראות לי, שלי יותר קשה מאשר לו עם שני ילדים. וכאשר הוכחתי שאצלנו לכל ילד יש עם מי לשחק (וגם עם מי לריב…). ואחד שומר על השני, ולא משעמם להם. אז הוא הפטיר: 'את יודעת מה? נראה לי שבאמת לי יותר קשה'.

זה נכון שישנם רגעים קשים, כמו בערב, בשעת ההשכבה שאז הייתי לבד עם הילדים. ברגעים כאלו הייתי נעצרת ואומרת לעצמי: 'נכון שקשה לך, אבל בבית שעדיין אין בו ילדים — קשה פי כמה, וצריך לשמוח עם מה שיש'".

מה את חשה כאם וסבתא למשפחה ברוכה?

"היום כשכל הילדים נשואים ונכדים כבר מתחתנים, אנחנו ב"ה מקבלים את הנחת ומאחלים לכל הזוגות שיהיה להם את הכוח ליהנות מכל ילד, לדעת לשמוח! ולשדר לילדים כמה אנחנו שמחים איתם. בשנים האחרונות כאשר אני בפנסיה, שואלים אם לא משעמם לי. ובכן לשוחח בטלפון רק עם חלק מהילדים, כבר תופס חלק נכבד מהיום ופשוט אין זמן להשתעמם… ברוך ה'.

.

בדורנו, דור הגאולה, איך מחדירים אצל הילדים חיות של משיח והתקשרות לרבי?

"כמו בכל דבר בחינוך, כשההורים חדורים בזה באמת, זה מחלחל אצל הילדים. כשאנחנו לא מתביישים בנושא משיח, וכל שיחת טלפון נפתחת ב"יחי המלך המשיח", וכל ערב אבא ואמא לומדים קטע בענייני משיח וגאולה, ובכלל משיח זה נושא מדובר ביום יום ו"חי", לא משהו שצריך לומר "בשביל לצאת ידי חובה". הילדים מקבלים זאת בפשטות, ומעבירים הלאה.

הרבי ציווה לפרסם משיח, לכן על חלון ביתינו מתנוסס בגאון דגל משיח, ועל הדלת יש מדבקה עם 'יחי' ועוד מדבקות עם מסר של גאולה; תמונות של הרבי בכל פינה; בית מלא ספרי קודש — כך שגם חיצונית משיח ורבי זה משהו שחדור, ומרגישים אותו באווירה בבית.

באופן פנימי יותר זה מתבטא בשולחן שבת — בו תמיד יש שיחה של הרבי, סיפור על הרבי וניגוני חב"ד. בעלי משתף גם בסיפורים "חמים" מה'מבצעים' ביום שישי (או כיום מהסיפורים של ה'אגרות קודש'), איך אנשים שאלו אותו כך והוא ענה כך, ודרך זה מעביר מסר עקיף שחודר עמוק. השיח גורם לילדים (וכיום גם לנכדים) לספוג אווירה של שליחות, של התקשרות לרבי מלך המשיח.

דרך הכתיבה לרבי, הקשר עם הרבי נהיה יותר פנימי ואישי. בעלי כותב המון עם אנשים מכל הסוגים והזרמים שפונים אליו מכל הארץ וממש רואים ניסים. אמנם זה התפתח יותר בשנים האחרונות כשרוב הילדים כבר התחתנו וכבר אינם בבית, אבל הם כל הזמן שומעים סיפורים "חמים" וחיים עם זה. גם בעבר כשהילדים היו בבית, תמיד עודדנו אותם לכתוב בעצמם לרבי. גם כשצריך לשאול וגם לבשר בשורות טובות. ומה שהרבי עונה זה מה שעושים.

בחתונת נכדה