-
אני אמא חרדתית, מה עושים? • במת הגולשות
אני פשוט מלווה בחרדה. כשהילדים יוצאים לשחק בגינה, כשהם חוזרים מהגן, כשהם משחקים בחדר ואני לא שומעת אותם לרגע. חרדה תמידית, מתוך סיוטים על סיפורים לא נעימים ותרחישים מוזרים שהיה-לא-תהיה •האם זה טבעי? האם זה נורמלי? או שזו חרדה מיותרת שמלווה אותי לשווא? • ח', גולשת האתר, שיגרה אלינו דילמה שהיא חווה כאמא. אתן מוזמנות לסייע לה בעצה, טיפ מועיל, או סתם מילה טובה • לבמה שלכן
זה קורה לי שוב ושוב, כמעט בצורה כפייתית. אני קמה באמצע הלילה, ניגשת לחדר השינה ומקשיבה לנשימות הילדים. אם ישנים? הנשימות הסדירות נשמעות בחדר? אוי תודה לה'! אני נרגעת…
זה חוזר על עצמו שוב ושוב. אבל זה לא מרגיע אותי. וזה לא התחיל היום ולא אתמול. מאז השתחררתי עם בני הבכור מבית הרפואה, הרגשתי חרדה תמידית לגורלו. הייתי מתעוררת חמש פעמים כל לילה. בחדר השינה בחדר בו ישנו אצל הורי, בימים והשבועות שלאחר הלידה. מתעוררת גם כשהתינוק נם את שנתו בנחת ורגיעה ולא היה כל צורך להתעורר להנקה..
וזה הולך ומחריף. אני פשוט מלווה בחרדה. כשהילדים יוצאים לשחק בגינה, כשהם חוזרים מהגן, כשהם משחקים בחדר ואני לא שומעת אותם לרגע. חרדה תמידית, מתוך סיוטים על סיפורים לא נעימים ותרחישים מוזרים שהיה-לא-תהיה.
אז מה עושים?
האם זה טבעי? האם זה נורמלי? או שזו חרדה מיותרת שמלווה אותי לשווא?
ועוד שאלה קטנה… האם לכולכן – כל האמהות כאן – יש חרדות כאלו ורק אצלי זה מופיע בעצמה כזו גדולה? ואם כן אז למה בגינה כולן נראות שלוות ורגועות?
כתבות נוספות שיעניינו אותך:
-
בהצלחה בהמשך…….(:
בהצלחה!!!
מזדהה מאוד עם הכותבת.
אני חוויתי חוויה של חרדה בחול המועד פסח, כשבעלי נסע עם הבנים לפארק מסוים, השוכן סמוך לחוף ים. הפצרתי בו לפני הנסיעה שלא יתקרבו אל המים, אך הוא לא הבטיח מאום, וידעתי שחובב מים מושבע שכמותו עלול להתרחץ מעט בחוף הנטוש והריק, בעוד הילדים הרכים ממתינים לו ללא השגחה על החול, ועלולים בכל רגע להיכנס לים סוער. בשעה הראשונה הייתי עסוקה בבישולים,משתדלת לא לחשוב. אחר כך טלפנתי אליו, ולא הייתה תשובה. אחרי חצי שעה טלפנתי שוב – ושוב אין מענה. מאותו רגע תרחישים מזעזעים החלו להופיע לנגד עיניי כבסרט נע, ולא הייתי מסוגלת לעסוק עוד בבישולים לכבוד השבת. חייגתי שוב ושוב, ולא היה מענה. ואז לפתע, ממעמקים, שמעתי קול פנימי: מוח שליט על הלב! אין לך אפשרות להגיע לשם, לכן בדאגתך אין כל תועלת. סמכי על בעלך, וגם זכרי שהקב"ה הוא כל יכול, ומוטב שתבטחי בו, שיעשה את הטוב ביותר, בטוב הנראה והנגלה. ישבתי ואמרתי כמה מזמורי תהילים, השלמתי את שיעורי החת"ת שטרם הספקתי לומר באותו בוקר, וחזרתי לבישולים, לכבוד שבת קודש. זה לא היה קל, אך הייתי גאה בעצמי כשעמדתי במשימה, ובמשך ארבע שעות רצופות חשבתי רק מחשבות חיוביות, עד שהם שבו בשלום, ב"ה (והם באמת היו בים…).
אחר כך דיברתי על החוויה הזו עם מישהי שמבינה בתורת הנפש, והיא אמרה לי משפט חכם: כשלא עלינו קורה משהו במציאות – צריך להתמודד, אך למרבה הצער, רובנו מתמודדים עם אין ספור דברים שבכלל לא קרו… חבל על האנרגיה, לא?
זכרי, מוח שליט על הלב. את שולטת במצב. כמה שזה נראה לפעמים בלתי אפשרי – זה בידיים שלך, בראש שלך. אם את יודעת שעשית את כל אשר תלוי בך, השליכי יהבך על הבורא. אמרי תהילים, עבדי על תרגילי הרפייה, נשימות עמוקות, דמיון מודרך (עוזר נהדר!), ונסי לייצר לבד תסריטים חיוביים, כי חשוב טוב – יהיה טוב. (אני חושבת שכדאי לכולנו ללמוד יותר על מידת הביטחון, מתוך חובות הלבבות ומתוך מאמרי חסידות. זו הייתה ההחלטה הטובה שלי אחרי התקף החרדה, מקווה שאמצא חברותא מתאימה בקרוב).
אם קשה לבד – תמיד אפשר להעזר במשפיעה ובאנשי מקצוע (ממליצה מאוד על מוח אחד, מנסיון אישי, ברם, מסתבר שלכל אחד מתאים משהו אחר…).
בהצלחה!
מאוד נורמלי אחרי לידה! תחשוב טוב יהיה טוב!!!! משיח נאוו!!!!!!!!!
מחזקת את לילך!!!!
מצד אחד צריך להתחזק בביטחון בה' וכו' והסיר את השליטה מדברים שאינם בשליטתינו. מצד שיני, עם כל החוסר נעימות הכי כדאי לאמת דברים כאלו עם איש מקצוע כדי לצאת מהספק!!!
לא בדיוק משנה מה דעתי בנוגע לחרדות שלך. מה שמהותי כאן זה מצריך טיפול או לא.
ואגב, כדי להרגיע, יש כל כך הרבה נשים אחרי לידה ושינויים הורמונלים שנעזרות זמנית בעזרים בשביל השקט הנפשי שלהן ושל המשפחה שסביבן. זה לא אומר שאם מישהי לוקחת משהו להרגעה וכד' היא כבר הופכת ללא נורמאלית וכל מיני מרעין בישין כאלו. זה רק אומר שאכפת לה מעצמה ומהסובבים אותה ושהיא בן אדם לא פרימיטיבי… מה גם שברוב המקרים הטיפולים האלו הם זמניים.
זו עניות דעתי
בהצלחה רבה ובריאות
ב"ה
שלום לך,
נשמע לי שהחרדה שאת מתארת היא מוגזמת. בשלב שבו את לא מצליחה לשלוט בה, והיא משבשת את מהלך החיים התקין – זה השלב שבו כדאי לפנות לעזרה מקצועית.
לגבי האימהות השלוות – אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה קורה לאנשים בפנים. המדד שלך הוא לא מה עובר על הזולת, אלא התיקון וההתקדמות האישית שלך. ברור לך שאישה שעסוקה כל הזמן בבריאות הפיזית של הילדים שלה, לא ממש יכולה לגדול, לצמוח ולהתפתח.
בתור בת לאמא כזאת, בזעיר אנפין, אני יכולה גם לומר לך שכשאמא עסוקה כל הזמן בבריאות הפיזית של ילדי'ה, היא לא תמיד מצליחה לראות אותם כאנשים, ליצור איתם קשר אישי, מעבר לדאגה להמשך קיומם.
בהצלחה!
חשוב לדאוג אבל עד גבול מסויים. לדעתי החרדה שאת מתארת מוגזמת צריך למצוא את דרך האמצע ולא לשכוח שהכל מאת ה' ואנו עושים השתדלות מצידנו.
ח' היקרה!
לדעתי זה טבעי שכל אמא חרדה לגורל ילדיה באופן תמידי אבל עד גבול מסוים! אם את מרגישה שהחרדה היא כפייתית, מתמשכת ומשפיע על חייך בצורה מוגזמת כלומר שהיא משבשת את התיפקוד שלך ביומיום, פני לייעוץ מקצועי אצל פסיכולוגית.
לאמא החרדתית היקרה. החרדות שלך הן משהו שלעניות דעתי, מצוי אצל רבות וטובות. גם אני כאמא נקלעת לעיתים לגל סוחף של חרדות-דאגות מ"מה יכול לקרות אם…. וכש…", אמנם, וזו נקודה חשובה, אם הדאגות והחרדות האלו ממש משפיעות עליך בתחום ההתנהגותי, דהיינו את מתעוררת במיוחד לבדוק אם הכל בסדר (האם בכלל ישנת עד אז?…), ישנם דברים פיזיים שאת חווה כגון דופק מואץ או הזעה מרובה….
א-נ-י הייתי הולכת לבדוק אצל מישהו מקצועי את העניין! ממש לא כדאי להדחיק דברים, בפרט כאשר הנטייה הטבעית היא להחזיק מעצמי כ"נורמלית" וכדומה. כל עוד שזה נשאר ברגש, במחשבה – אז זה טבעי, כי אנחנו בני-אדם ו-מה לעשות? מושפעים ממה שרואים ושומעים. לא נראה לי שזה "נורמלי" לשמוע/לקרוא על פשע מזעזע ולא להזדעזע…
ובתור אמא שעל מנת למלא את תפקידה, נבראה ככה שהיא דואגת לילדה, בכדי שתוכל לטפל בו ולתת לו מה שהוא צריך – אז מובנת דאגתנו, גם אם היא קצת מופרזת, אבל אני מדגישה קצת, כי אם זה נהיה מוגזם וגורר אותך למשהו כמו בכי או לשמירה על הילדים כל הזמן בבית, אז יש לפנות לקבלת ייעוץ. אני לא יועצת או פסיכולוגית במקצועי, פשוט עוברת משהו דומה, והולכת לטיפול פסיכולוגי שכבר בתחילתו התגלה לי מה עומד מאחורי הסימפטום שבגינו התחלתי את הטיפול.
לסיכום, אם יש צורך – אל תזניחי, ואל תחשבי שזה ייעלם עם הזמן כמו הקצף של הבירה. כי בתחום הנפש יש דברים שצפים אחרי שכבר נשכחו… מעל הכל: יש לחזק את הבטחון בקב"ה, השומר עלינו ועל ילדינו, ולבקש מאתו ית' שינחה אותנו ואת ילדינו תמיד בדרך הנכונה והבטוחה. אמן.
בהצלחה רבה!!!