שכונת המלך, קראון הייטס.

יצאתי למרפסת, הסתכלתי סביב. הסתכלתי שוב- המציאות פתאום נראתה לי אחרת.

במקור אני מארץ ישראל – איך הגעתי לפה? למה לי לגדל את ילדנו במקום שכזה? אני כל-כך רגילה לזה שאנחנו בעצם גרים בין גויים.

האם זה נורמלי? האם זה משהקב"ה רוצה מאיתנו?

נזכרתי שאני לא היחידה שחייה במציאות כזאת-ונרגעתי פתאום…

הרבי אומר בשיחת פרשת ויצא, ט' כסלו, שדוקא בחרן נישא יעקב והקים את ביתו- היסוד של עם ישראל!

אני מנסה לתאר את יעקב הצדיק, חושש לחיי היקרים לו. עוזב את הארץ הקדושה ומתמודד עם מציאות חדשה ומנוכרת. לא סימפטית בכלל- ההפך הגמור ממה שהופך אותו ליעקב שאנו מכירים.

איזה נסיון גדול- לגדל משפחה ברוכת ילדים בסביבה שכזו!

ההצלחה שלו היא ריקוד אחד גדול!

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"- כל אחת היא שליחה במקומה וכמובן  שלשם ההשגחה הפרטית הובילה אותה. שליחות, אמהות, נערות וילדות מתמודדות כל יום עם ה"חרן" שלהן. חלקנו נמצאות בארצות שונות בגלובוס- בין גויים, חלקנו מורות המתמודדות עם מצבים לא פשוטים וחלקנו נערות ובנות שרוצות לנהל בהווה ובעתיד חיי משפחה חסידיים.

אני מתחילה להבין אולי למה נשלחנו הנה, לניו-יורק, לברוקלין, לשכונת המלך, קראון הייטס.

חלק מהשליחות שלי היא להביא את הידע שצברתי ואני צוברת לדור החדש. אני מלמדת בלט רוסי לילדות מגיל שלוש.

אני מלמדת את הבנות כיצד להחזיק את גופן כראוי כשהן הולכות ברחוב בשביל בריאות הגוף, כיצד להתאמן כשהן בביתן, כיצד לשמר את הגמישות והחוזק הגופני שקיבלנו מילדות והכי חשוב – כיצד להתנהג בצניעות ולא בהבלטה.

המורה שלי שרה רוז מלמדת נשים בכל הגילאים, כולל נשים הרות. אחת הנשים המבוגרות יותר בקבוצה כתבה לה מכתב תודה ואמרה שבזכות השיעורים היא הייתה מסוגלת לרקוד בחתונת נכדתה! איזה אושר גדול – אתן יכולות לתאר. ממצב שבקושי הצליחה ללכת – אחרי עבודה ממושכת – היא  קמה ורוקדת!

העבודה ב"חרן" – במקום שקשה לנו, היא עבודה נחוצה וחיונית לנו. אנחנו ננסה להתעלם ממנה, לדחות אותה למחר, לדמיין שהיא לא קיימת.. אבל שמתמודדים איתה מגלים אוצרות נחבאים. מגלים תהליך צמיחה וגדילה!

חרן זה אומנם מקום קר, מנוכר, לא מוכר. אבל שחוזרים חזרה לארץ הבטוחה- זה מחמם את הלב וזה העיקר!

שבת שלום