הדר נשמה טובה. נשמה שהיתה עטופה עד היום בגוף.
אני זוכרת את החג הראשון שהכרתי אותך.
התפעלתי ממך כל כך. נדהמתי מהעוצמות שלך. סיפרת לי את סיפור חייך. בפשטות. איך הורייך שגידלו אותך במסגרות חרדיות פרשו כנפיים ביום בהיר ובחרו להתנתק מכל זה. ואת בחרת לדבוק לאלוקים ולקיים מצוותיו. האמונה שלך האינסופית בערה בך, בלי הגבלות. ראיתי מול עיני בחורה שלא מוותרת, נלחמת בחיים שלה, לא נותנת לשום דבר להכניע אותה. בוחרת בחיים.
אני זוכרת שאמרתי למישהי יש לי חברה חדשה. ישר ראיתי בך חברה. חברה לחיים… רציתי לשמוע אותך, ללמוד ממך, מהעוצמות האלה, מהישרת מבט מפוכח לחיים ועם זאת נועז ומכריע – אני אחליט איך להסתכל על הדברים. כל דבר שעשית בחיים לא בא בקלות הכל בקושי במאמץ בעבודה ויגיעה. אבל את הסתכלת על זה תמיד כמתנה מאלוקים, כליווי תמידי של הקבה בכל פרט בחייך, כהתגלות של אהבתו האינסופית כלפייך, כדאגת אב לביתו.
היית כל כך שלימה עם עצמך. עם הבחירות שלך. עם הדרך בה בחרת, עם ההחלטות שעשית, עם העתיד שמצפה לך. ידעת כל כך מה את רוצה מעצמך שזה מחריד אותי לחשוב שאת לא תבצעי אתזה. ידעת שאת רוצה אמא.

היתה בך, והלב שלי קורס למשמעות הביטוי היתה, מין חיוניות כזאתי, בשפת החסידות זה נקרא ברייטקייט- בעל בתיות על העולם. הרגשת בנוח בכל מקום גם בקושי מצאת את מקומך ותפקידך. מצאת בכל סיטואציה את ההומור, הקלילות הצמיחה שלך מזה.
הדר שכנתי לגסטהאוס, כמה דלתות מחדרי. כמעט 3 שבועות היית שם נכנסת לחדרי, בילינו ביחד, צחקנו פיטפטנו, העלנו סצנות מארכיון עולם הבידור החרדים שגדלנו עליו וכל כך נהננו לגלות שחווינו עבר משותף. ועשית אתזה כל כך טוב עם כישרון הדרמה המטורף שלך. יחד יצאנו לחרוש שווקים, לתפור שמלות, להתמקח על מחירים. היה כל כך כיף לצעוד לצידך. אפקט הזמן כאילו נעלם. אהבת כל כך לחיות. להנות מזה שאת חיה. לנצל אתזה שאת חיה. להיותמאושרת מהפרטים הקטנים.
כשהגעת לפושקר נפשך נדבקה בחסידות, עצרת את הטיול למשך 3 שבועות ומה שעשית זה רק לגמוא חסידות וספרים וללמוד וללמוד וללמוד. היינו לומדות והייתי שואבת חיות מההשתוקקות שלך ללמוד, מהרצון להפנמה של כל דבר. משהו בך ניצת נדלק וידעת שאין לך עוד מה לעשות פה. הבנת שאת רוצה אתזה בחיים שלך ללמוד ולהתחזק ולהיות בחיבור מתמיד עם אלוקים. כך קיצרת את הכרטיס שלך ומפה כבר סגרת מדרשה שתדעי שבארץ את ממשיכה ישר במסלול ולא יתעמעמו לך האורות שחווית כאן. כמה היית מאושרת כשהתבשרת על קבלה למדרשה ללימודים. כל הגסטהאוס צהל איתך.
אני יודעת שכל נרצח על קידוש ה מגיע לגן עדן. אבל לא כל אחד יודע מה לעשות שם… את ברור לי שפרצת כל שער ואת יושבת שם ומתענגת על הויה. על התורה הקדושה, טוב לך שם, בזה אני בטוחה. יש לי עוד כל כך הרבה מה לספר עליך. וזה מדהים שכל סיטואציה שפכה אלומת אור עוצמתית אחרת.
מצאנו ביחד מפעל גדול של תפירה, כל כך שמחת והתרגשת להכין לחורף שמלות צנועות. אמרת לי זה לא משנה איך אני מתלבשת, אבל כשאני תופרת שיהיה בשיא הצניעות. לא תפרת שמלות להודו, לזמן שהיית פה כי אמרת לי עוד מעט יתחיל החורף. שיהיה לי מה ללבוש. אני זוכרת תתנועות החיוניות שלך כשהסברת לתופר בדיוק מה את רוצה וקבעת לו את המחיר שאת רוצה… בחיוך ומתיקות הוא לא באמת יכל לעמוד בפניך. עוד נשארה לי שארית הבד משמלת הקטיפה היפיפיה שתפרת, ולא תזכי ללבוש אותה אי פעם.
זכיתי להכיר אותך בחודש האחרון שלך. לחוות תנתינה המדהימה שלך. את האהבה שפרצה ממך. את הרצון לפנק כל הזמן. להעניק. אפקט אימהי כל כך. היית מכינה לנו עוגות, הכי טעימות ומפנקות שיש. עד שניה לפני שבת עוד ניצחת שם על התנורים במטבח. וכל ערב חיפשת סיבה להכין עוגה ואולי אפילו שתיים. והנתינה שלך היתה כל כך בפשטות ובנעימות. לא הפסקת לפרגן ולתת הרגשה טובה. כל בוקר זכיתי ממך למחמאה. אי אפשר לחיות לצידך דקה בלי להרגיש מלכה.
ורצית להאיר לאחרים. אני זוכרת שבאת איתי לחלק נרות שבת ליהודיות ברחובות הודו, לא וחשבת איך לשלב ועם מה על נר אחד. אף אחת לא סירבה לך. כל כך רצית לתת לעוד יהודיה לטעום ממה שאת מתענגת עליו.
אני יודעת שזה לא הכל. את הרבה יותר מזה. וכל דבר כאן בבית חבד מזכיר לי אתזה עד אימה. וזה מתמיה אותי לחשוב עליך בכאב, כי את תמיד מעלה בי אדי צחוק.
ויום אחד. בכמה רגעים בודדים כל זה נקטע. בא האנטיזה שלך. חית אדם שעיניו רואות שנאה. כל כך ההיפך ממה שאת ראית. ובליבו חש רק את המוות. את החושך. את הרצון לקחת למישהו אחר את החיים.
הוא לקח בידו כלי שידעת להשתמש בו רק לסייע עם ליבך הטהור. סכין בה חתכת במשך שעות ארוכות שעועית לסעודות שבת כאן בבית חבד. ובאותו כלי נשק גדע את המשך חייך. את חלומותייך. את ההמשכיות הנצחית שלך. אני מדיימנת אותך נלחמת בו בכל הכוח. כמו שנלחמת כל חייך על חייך. לא נותנת לא להכניע אותך. לא מאפשרת לו לנצח. החלאה הזאת הסתכל לך בעיניים, ראה את האמת את האור הזה ולא היה מסוגל לסבול כזה דבר טהור בעולמו השחור.
והוא ניצח. הפעם. בגשמיות.
הוא לקח אותך מאיתנו. כנראה שלא הגיע לנו אותך.
ולי רק נותר לנסות לקלוט מה היה פה. מה היה בך. ולנסות להדבק מהאור הזה שנתת לנו.
ולהודות לך שאיפשרת לי להיות חלק מחייך. ועוד לקראת הסוף.
כשכתבתי לאוריה חברתנו המשותפת שאני חשה שהחמצתי אותה. היא התבטאה כך ובזאת אסיים:
את הנשמה הגדולה של הדר אפשר לקלוט בשנייה שפוגשים בה. לא החמצת אותה..צריך רק הרבה זמן ללמוד להכיל נשמה כזו גבוהה…

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.