והנה סוף השבוע מגיע לו ואני עייפה מעשייה' חיובית. תה קמומיל ביד אחת, ספר חסידי ביד שניה והמחשב על הרגליים…זמן לחשבון נפש… אני קוראת לזה "פארבריינגן" לאמהות עסוקות. בעוד מספר שבועות התלמידות שלי יציגו  את עבודתן הרצינית במופע מעורר השראה. ריקוד… דרמה… והמון פרטים שכרגע אינני יודעת איך? מה? למה? וכמה! זה תמיד נראה לי כמו פזל כזה… פזל חסר… פזל שדורש שעות של עבודה, לחץ מסיבי, כיראוגרפיה מורכבת, תלבושות… והיד עוד נטויה'… שרה, המדריכה המקצועית שלנו אומרת שפשוט צריך לעשות!

כל שנה אני כמעט מוותרת על ה"משקל הנוסף" הזה… ואז מבינה שתענוג מגיע במחיר מסויים… אז אני מסמנת עוד כוכבית ברשימה… ואיכשהוא עם חסדי השם… המופע לבסוף מצליח!

פרשת פקודי סובבת סביב הפרטים הרבים… אותם פרטים שמרכיבים בית חדש לקב"ה- המשכן!

רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן.

התורה מספרת לנו בכך, שמשה רבנו, כממונה על הקמת המשכן, ניהל חשבון של כל התרומות והנדבות. לכן אין צורך לפרט את כל הפריטים ואת כל החומרים ושימושיהם, אלא די בפירוט כללי של החומרים העיקריים. דוגמאות אלה מלמדות, שמשה רבנו ניהל את כל התרומות כראוי לממונה אמיתי.

בחיי האדם, 'משקל' מסמל את עצם העשייה, וה'ערך' מסמל את הכוונות והמשמעויות הטמונות בה. כשיהודי מקיים מצווה, יש כאן עצם המעשה של קיום המצווה, ויש הכוונות והתחושות שעומדות מאחורי המעשה היבש. והנה, לגבי עשיית משכן לה' מציינים דווקא את ה'משקל' – את עצם המעשה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ 272).

בחסידות בכלל, "המעשה הוא העיקר", ולכן זה נותן לנו כח כחסידות חב"ד לדעת שלא תמיד הכוונות מושלמות ולא תמיד אנחנו עושות דברים ברעננות מחודשת…אבל השעון הגאולתי מתקתק לו ונחשו מה? הוא לא פוסק לרגע..

אני מנסה להיאחז במידע הכל-כך מעורר השראה הזה ונהנת בינתיים מהתה קמומיל שהספיק להתקרר לו… הרעיונות כבר יגיעו..ההשראה כבר תגיע שהיא באמת תצטרך להגיע ובינתיים אני מנסה להשיג עוד כמה שעות שינה לפני שאני מסמנת את הכוכבית הבאה ברשימה הכל-כך ארוכה…

אז לפני שאני נרדמת פה… שמישהי בבקשה תעביר לי סידור… כי עדיין לא הספקתי לסמן את הכוכבית האחרונה להיום… קריאת שמע….

לחיים לחיים!