פרשת פקודי, שעוסקת רובה ככולה בעבודת המשכן וגמר בנייתו מסתיימת בפסוק שההקשר שלו לפרשה לא ברור:

"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם"

נשאלת השאלה: מה הקשר בין עבודת המשכן לבין הפסוקים המסיימים את הפרשה ומתארים בכלל סיטואציה שבה יוצאים בני ישראל לעוד חלק מתוך המסע הארוך במדבר?

וכשמתבוננים בפסוק הזה רואים עוד עניין- שהזמן להתקדם הלאה הוא דווקא הזמן שבו הענן עולה כלומר, אותה שכינה אלוקית ששרתה מעל המשכן באופן מוחשי, "מסתלקת" כביכול ודווקא אז, מצווים בני ישראל לארוז את הפקעלאך ולסוע הלאה.

היינו יכולים לחשוב שלהיפך- כאשר שורה ענן השכינה על המשכן אזי הוא מלווה את בני ישראל במסעם, עוטף אותם באלוקות ומנגיש להם את הדרך ואת המסע בצורה ניסית שלמעלה מהטבע. אבל דווקא כשהענן מסתלק אז מתחיל המסע.

מה הפשר ומה הקשר בין הדברים?

התשובה לשתי השאלות היא אחת: התכלית של הכל, של המסע, של המשכן ושל בני ישראל במדבר הגדול הוא: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. פה, בעולמות התחתונים שאין בהם ניסים ונפלאות שלמעלה מהטבע אלא הכל רגיל, וקשה, ומשעמם לפעמים, ומאתגר. לכן, פרשת המשכן מסתיימת במילים המתארות את היציאה למסע, והיציאה, היא לא נעשית כשבני ישראל עטופים בענן של אלוקות, אלא להיפך, כשהם טבועים ומוטמעים בעולם הגשמי והחומרי שמסביבם.

מה הרעיון בכך?

אומרת תורת החסידות כי המהות והסיבה של ירידתנו לעולם היא הכשרת העולם התחתון הזה להשראת אלוקות. "עולם" – לשון העלם. בניגוד לעולמות הגבוהים יותר- עולם היצירה, עולם הבריאה ועולם האצילות, ששם האלוקות ברורה וחד משמעית ואין עוררין עליה, פה בעולם העשיה האלוקות מסתתרת. נעלמת, מוטבעת בתוך הטבע ומשאירה לנו רמזים לפענח. עבודתנו ותכליתנו בעולם היא לאסוף ולפענח את הרמזים ולראות מה שמעלימים מאיתנו בעצם- אלוקות.

כמובן- זה לא קל.

יש הרבה מאוד העלמות והסתרות, טענות על כך שמדובר באשליה, או בהזיה, כי העולם הזה הוא סופי ואין כלום מלפניו או מאחריו. לכך- בא המשכן. המשכן הולך עם בני ישראל בכל מסעותיהם. משכן לשון שכינה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הדרך היחידה שלא להתרגש ולא להסתנוור או להתבלבל מהעולם הזה והעלמותיו הוא המשכן שנמצא בלב כל אחד ואחת מאיתנו. הוא כוח האמונה.

וכך, גם כשהענן "מסתלק", ואיננו רואים השראה אלוקית סביבנו אלא אוסף פעולות רנדומליות, חסרות תכלית ומטרה לכאורה, המשכן נשאר איתנו, בליבנו. האמונה הולכת איתנו לכל מקום וגם כשהענן מתרחק, המשכן נמצא קרוב ומזכיר לנו את תכלית ירידתנו לעולם.

אדרבא, כאשר חושך משתרר זה זמן עבורנו ללכת, להתקדם. משמע, שגם מה שנראה כמצב של ירידה וחושך הוא למעשה התקדמות ועליה.

בגאולה האמיתית והשלימה, יוסרו באחת כל ההעלמות וההסתרים. כל מה שחשבנו שמפריע או לא קיים יתחיל לדבר אלוקות ולחשוף את מה שמפעיל אותו. אז, יהיה קל מאוד להבחין ולדעת מהי הסיבה ומיהו המסובב. אלא שעד אז, אסור לנו להתייאש, לוותר או לחשוב שאנו חיים בחלל ריק. יש לנו משכן פנימי של אמונה שהולך איתנו כל הזמן ושומר, שגם כש"הענן" מסתלק באופן זמני, ונוצר מצב של חשכת הגלות, עדיין יש לנו מה שמאיר מבפנים. עד לגאולה האמיתית והנצחית בקרוב ממש!

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 475)

שבת שלום ומבורך!