תקציר:

אחותה של לאה, שטערני יצאה לשליחות עם בעלה והתינוק למקסיקו. אחרי המתכונת בתנ"ך חנה חברתה מציעה לה ולשוש לצאת לטיול משחרר באילת. כצפוי, הוריה לא מסכימים והיא חושבת שזה בגלל שלא סומכים עליה. לאחר שנרגעה, יצאה לרכישת סנדלים לאחותה הקטנה והצליחה לשכנע אותה לוותר על אלו עם הפרפרים כי כך הרבי רוצה – "נעשה ונשמע". תוך כדי הליכה היא מפנימה שגם כיבוד הורים זו מצווה הכתובה בלוחות וגם אותה צריך לקיים בלי לעגל פינות, כמו שהוריה ה"מרובעים" רוצים.

בערב כשאביה שב מ'מבצעים' בבית הסוהר הוא הסביר שאיסור הטיול, זה לא בגלל שאינם רוצים שיהיה לה 'כיף' אלא בגלל שאילת היא חו"ל! ואין יוצאים מהארץ ללא סיבה המתירה זאת הלכתית. למראה פניה המופתעות הוא מגלה שהם מתכננים עבורה חוויה מהנה במיוחד לקיץ, אבל היא תתגלה לה כשיקבלו תשובה סופית ממישהו אחרי החג.

יומני היקר,

סליחה שלא כתבתי זמן רב כל-כך, פשוט עם כל העומס המטריף של עונת המבחנים: המתכונות והבגרויות. הדרישות של הבית, ובין לבין קפיצה לשיעורים, התוועדויות מבצעים ויציאה למועדון השבועי – יצא כך שלמרות שבאמת החלטתי להתמיד ולכתוב זה ממש לא יצא. אפילו בשבוע הרגוע יחסית, שהיה באמצע ארע אז הסיפור של האסירים שנמלטו מהכלא כשאבא היה שם ב'מבצעים'. והראש שלי לא מונח היה בלכתוב ליומנים שכמוך.

אתה לא תאמין איפה אני כעת, כן! תלויה בין שמים וארץ. אני על מטוס נוסעת לאחותי שטערני למקסיקו להדריך אצלה ב'די קעמפ' שהיא מארגנת. זו הייתה ההפתעה שההורים תכננו לי – שמטרתה גם לעזור לשטערני וגם שליחות במרכז אמריקה.

אתה לא תאמין, גם שוש וחנה לצידי! אחרי מסע שכנועים מתיש של ההורים שלהן הפעם… אנחנו יוצאות לשליחות של מצווה ממש, וגם הן מסכימות שזה שווה פי כמה מטיול בן יומיים לאילת. בזכות ההפצה אבא הסכים שאצא מן הארץ.

אינני יכולה לחכות לראות את מענדוש, שטערני מספרת שהוא מתחיל ללכת ואני מצפה לראות אותו, את האחיין הראשון והמתוק שלי תוך שעות ספורות!!!

חנה ושוש נרדמו עכשיו, הן כמעט לא ישנו בלילה שלפני הטיסה; ואילו אני לא מצליחה לישון בלי כרית ושכחתי להביא את הכרית המתנפחת. אני מקווה שרק את זה שכחתי לארוז מכל הרשימה הארוכה אותה הכנתי…

אנחנו יושבות לא רחוק מהמטבח, והיה מביש לשמוע את רב הדיילים בתדרוך אחרון לדיילות אומר: "מדובר בטיסה 'שחורה', אני מבקש וממש מתחנן להיות סבלנים כמה שרק אפשר…". מאותו רגע הבנתי מה שאבא אמר לי כשנפרדנו בשדה: "השליחות שלך מתחילה מכאן, להאהיב שם שמים על ידי מעשים ראויים המתאימים לבת חב"ד שנוסעת בשליחות המלך". בעקבות הדברים ששמענו החלטנו שלושתנו להוכיח להם שאפשר גם אחרת. וכשהגישו את האוכל הכשר, אותו מחלקים קודם לשאר הנוסעים, וראיתי את העיניים הרעבות של השכנים הלא דתיים / יהודים בטיסה, לחשתי לשוש וחנה: "א'-ב' של נימוס זה לא לאכול לפני שכולם קיבלו. גם הרבי נוהג כך בסעודות".

בשתיקה שבהסכמה ישבנו, מביטות מסביב ורואות איך אנשים פותחים ומתחילים לאכול את ה'כושר פוד' הבד"צי שלהם. עשינו 'אתכפיא' וחיכינו לחלוקה הכללית כדי לגלות שלהתנהג בדרך ארץ זה גם משתלם. למה? אתה שואל, כי במטוס, אותם דיילים מחלקים לכולם, והם גם מחלקים שתייה ואף אוספים מכולם את האריזות והמגשים. כך ארע כשכל שאר הנוסעים היו עסוקים באכילה, הדתיים שפצחו באכילה מיד בקבלת המגש סיימו כבר מזמן ונותרו במשך זמן רב ומעצבן עם מגשים עמוסי עטיפות, כוסות ומפיות מלוכלכות. זבל מול העיניים. חסרי הסבלנות שביניהם ביקשו מהדיילים לפנות להם, או שחסמו את המעבר בקומם ללכת למטבח. וזה היה מחזה לא נעים כל כך. אנו לעומת זאת התחלנו לאכול עם כולם והרגשנו הרבה יותר נוח בלב וגם בשולחן… כשדי מהר נאספו השאריות שלנו מתוכם.

אחר כך הייתה פרשיית הסרטים העצובה. וכך היא התחילה: חנה שלא גדלה בבית חב"די מקורי, הרשתה לעצמה לצפות, שוש נסחפה גם, ולבושתי גם אני… זה היה סרט מזעזע. אין לי מילים. שלושתינו הזדעזענו. פתאום קלטתי שבסרט את חושפת ומפקירה את עצמך לדמיונות וחוויות מפוקפקות שאיזה גוי מגושם ונחות המציא עבורך. אפילו חנה הסכימה איתי ואמרה שיש לה כמה שריטות בנפש, כל מיני תמונות מפחידות מסרטים שראתה בילדותה עוד מלפני שהמשפחה התקרבה ליהדות דרך הבית חב"ד בשכונתה. היא הבהירה שזה לא עוזר שהיא יודעת שזה רק סרט ולא משהו אמיתי. המראות והקולות חקוקים לה בנפש. אפילו ההורים לא יודעים מה צופן הרגע הבא והם לא יכולים להגן על בריאות הנפש הרכה והעדינה של הילד שלהם.

"תמונה שווה יותר מאלף מילים" אמרה שוש בצער וקבעה: "חבר'ה, בטיסת ההמשך לא רואים!" היא הרהרה לרגע ואמרה: "עכשיו אני מבינה את דקלה, בעלת התשובה ההיא מהתוועדות ערב שבועות, זוכרות מה היא אמרה אחרי שהזדעזענו כשהפשילה מעט את השרוול והראתה את הקעקוע הגדול והמוזר על הזרוע שלה. היא אמרה שהיא מצטערת על כל מיני דברים שנצרבו לה ב"דיסק" של הנפש. "את הקעקוע אני יכולה להסתיר אחרי התשובה, אך כל מיני תמונות, סרטים ומנגינות אין לי דרך למחוק מהמוח והלב". הורדנו ראשים בבושה. הכוויה בנפש שרפה עכשיו ממש. וחבל שלא הפנמנו אז, היינו חייבים להיצרב כדי ללמוד לשמור על עצמינו?! כמו ילד קטן שחייב לקבל כוויה כדי ללמוד להתרחק מאש?! יכולנו לחסוך זאת.

זו הייתה שיחה כנה כמו שאנחנו אוהבות לעשות בוועידה טלפונית או הליכה סביב השכונה בערבים.

חנה שתקה כעת באופן נדיר… ולבסוף התוודתה בגמגום: "אני כזו אפס, כל פעם אני מחליטה מחדש וכל פעם אני לא מצליחה לעמוד בפיתויים". היא לעסה בעצבנות 'זנב' של מזלג. "אני פשוט 'מכורה', שוב נופלת ונכנסת לעצבות עד לפעם הבאה. "למה את נכנסת לעצבות?" קטעתי. היא הניחה לרגע את המזלג האומלל "כי אני מאוכזבת מעצמי שאני כמעט ולא מצליחה להתגבר ולהיות צדיקה. והנה עכשיו גם גררתי אתכן…" היא מחתה דמעה מזווית עינה.

"חנה", נתתי לה על הראש, "תפסיקי לחשוב רק על הנפש הבהמית שלך ועל ההצלחות שלך. תחשבי על החלק אלוקה ממעל ממש שהוא העיקר בך". עצרתי לנשום לרגע והמשכתי בטון תוקפני פחות, "זוכרת מה למדנו בתניא שיש אנשים שהשם פשוט נהנה שוב ושוב מההתמודדויות והעמידה שלהם באתגרים. אם תשמחי בכל עמידה באתגר בשמחת ה', זה יוסיף לך מרץ לעמוד באתגר הבא. ולא תכנסי למעגל של עצבות ונפילות חוזרות". סיימתי את ההרצאה קצת נבוכה אך במבט שואל הבודק האם התקבלו הדברים לרצון.

"פשש… נהיית משפיעה גדולה, אבל איפה היית לפני הסרט המטופש הזה" סנטה בי שוש מבלי לצפות לתשובה. והיא המשיכה לנסות לרומם את אווירת הנכאים שנחתה עלינו בשמי רום באומרה: "רגע, למה לא הבאנו את משקפי השמש האטומים והמתקנים המיוחדים שמסתירים את המסכים בטיסה" הזכירה לכולנו פרסומת תוצרת של חסידות מסוימת מאד שהייתה בעיננו ללעג ולצחוק. "את יודעת מה", אמרה חנה באווירת הרצינות הבוגרת שנחתה עליה פתאום, "אולי לאנשים כמוני שלא יודעים לשים מסכת הגנה פנימית צריך לשים משהו חיצוני שיגדור לי את גבולות הראיה פיזית". "הבאתי איתי קרם הגנה רוצה לשים על העיניים?" הציעה לה שוש בתמימות מעושה אבל חנה נותרה מהורהרת.

פתאום קלטתי כמה פנימית חנה יכולה להיות, יותר מכולנו, אם רק תיכנס לעניינים ולא נתעסק בינינו רק עם חיצוניות ושטויות. שוש לא התייאשה מלנסות ולרומם את מצב הרוח והוציאה במבה אדומה מציעה לכולנו: "קחו, הקלוריות עליי!" דחפה לנו כמה כדוריות אדומות ליד. "אני מעדיפה דברים חריפים ופיקנטים מאשר מתוקים", התחמקה חנה שקועה עדיין במצב רוח דלוח. ניצלתי את תשובתה וסיכמתי "נו חנה, גם השם אוהב לעיתים את המתוקנים, כמו זיתים מרים וחריפים שהפכו למעדן בתיבול נכון, מאשר את המתוקים, אלה שצדיקים מלכתחילה". "אוקיי", נכנעה חנה והעלתה חיוך ראשון על השפתיים ובמבה אדומה אל בין השיניים.

הי, האיש שיושב בטור המקביל בשורה שלפנינו נראה לי קצת מוזר, טוב. הנורות המודיעות על חגירת החגורות דולקות בשנית, איני חשה שום מערבולת אווירית. 'אולי מדי הרבה אנשים קמו עכשיו לשירותים והדיילים רוצים פחות משוטטים?' תהיתי. בכל מקרה אני צריכה לחגור את עצמי. אתה חוזר עכשיו לתיק עד לפעם הבאה. אקרא עכשיו 'קרישמע' ואנסה לכוון ולו קצת לפחות במילים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"…

מבטיחה לעדכן בחוויות בהמשך אז להתראות לך יומן קטן,

לאה