מאת מורן קורס, 'עטרת חיה'

"שלום עליכם…"
כשאומרים את צמד המילים הנ"ל מיד הקונוטציה הראשונה שעולה היא – שולחן שבת ערוך במאכלים משובחים לחיך, משפחה מלוכדת ששרה יחדיו את מילות השיר בערב שבת, זמן מיוחד, אווירה מיוחדת ששוררת ביקום – כל חלקיק באוויר זועק מתוכו – שבת היום!
בחודש אדר, החודש הכי שמח בשנה, הלכתי לנחם שתי תלמידות שלי.
אביהם נפטר מדום לב, איש צדיק ורב פעלים.
אמא שלהן סיפרה בשבעה, שבליל שבת, אחרי הסעודה, היא התישבה לידו ושרה לעצמה ולו – "שלום עליכם"…
מיד לאחר שסיימה לשיר, הוא החזיר את נשמתו לבורא העולם.
ארבעה ימים קודם לכן, הוא נפל, ובתו בכיתה י' הנשימה אותו, בזכותה הוא זכה לעוד ארבעה ימים שלמים לחיות!
עד לאותה שבת… לאותו שיר שמקבל את פני המלאכים ומלווה אותם ביציאה מהבית או מהעולם…
•
הרבי מה"מ בשיחתו הקדושה מדגיש את תוכנה של מצות ספירת העומר – ספירת הימים, מנין הזמן.
"ועל–פי הידוע שהמניין מורה על חשיבות הדבר הנמנה, שלכן הדין הוא ש"דבר שבמנין אינו בטל", הרי מובן, שספירת הימים מורה על חשיבות ויוקר הזמן, שצריך לנצל כל יום, ואפילו כל שעה וכל רגע, ואם אין מנצלים זאת כדבעי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת.
אילו היה זמן מיותר, אזי היה מקום לחשוב שאף שזוהי אבידה, אין זה נורא כל–כך, כי, גם לאחרי מה שאיבד, יש לו זמן די צרכו;
אבל האמת היא שהקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב, כמו–שכתוב "ימים יוצרו", שבו צריך למלא עבודתו ולהגיע לשלימות הנדרשת ממנו. לא נותנים רגע אחד פחות, אבל גם לא נותנים רגע אחד יותר. וכיון שכן, הרי כאשר עובר רגע שלא נוצל כדבעי, אזי נחסר בשלימות הנדרשת ממנו.
ואין זה רק חיסרון של פרט מסוים, אלא החיסרון הוא בכללות השלימות שהיה צריך להגיע אליה, כך, שבגלל החיסרון של רגע מסויים, נחסר בכל פרט ופרט בעבודתו…
וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"שעון" הוא מטיף מוסר אילם, הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל, כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע, הרי זו הטפת–מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן".
•
מוח שליט על הלב! ילדה בכיתה י' הנשימה את אבא שלה והעניקה לו עוד ארבעה ימים שלמים לחיות!
לעשות מה שצריך – בזמן הנכון, איזו גבורה יהודית!
עוד ארבעה ימים לחיות! מישהו מאיתנו חושב מה זה עוד ארבעה ימים לחיות?!
ברור לנו שמחר נקום בבוקר לעוד יום עבודה; בצהריים נצא כהרגלינו לקחת את הילד לבדיקה שגרתית אצל הרופא או להסיע אותו לאיזה חוג; בערב נשכיב את הילדים מתוך עייפות והודיה לבורא העולם שזכינו בהם; בלילה – נצא להתוועדות, לשיעור…
וחוזר חלילה,
•
אם היינו קמים בבקר ויודעים שיש לנו עוד ארבעה ימים לחיות, כמה היינו מספיקים? ולמי היינו מתקשרים לבקש מחילה על חוסר ההבנה או חוסר הרגישות?
כמה היינו מעריכים את היום שלנו? מייקרים את הזמן שלנו? מבצעים את כל הדברים שבאמת חשובים לנו, שבאמת מהותיים עבורנו.
כמה פעמים ה' החיה אותנו לעוד ארבעה ימים ולא ידענו מכך?
להוקיר על כל נס ולהעלות על הנס את רגעי חיינו, לדעת שכמו שדרך ארוכה מורכבת מצעדים קטנים, חיים שלמים נרקמים מרגעים ספורים! ברגע שנחייה עם כל רגע, נחייה אותו וניצוק לתוכו משמעות, אז לחיינו יהיה תוכן פנימי ועמוק.
•
שנזכה לחיות עכשיו כאילו נותרו לנו עוד ארבעה ימים, ובפועל שנחיה חיי נצח! ושמיד משיח יבוא!