לפני שבת, שלום.

איזה משמח זה בראשית, שהכל מרגיש מההתחלה, רק המחשבה שיש עוד הזדמנות, עוד ניסיון ושאפשר לתקן

מרחיבה את הלב ומשמחת. כמה חמלה.

נעמדת דרוכה, אני נזכרת בשנה החולפת, אוספת את כל מה שלמדתי ומכניסה לילקוט,

שמה על הגב תוך כדי שאני נזהרת לא ליפול אחורה ויוצאת בברכת שנה טובה ומתוקה.

אז מתחילים לעסוק בחול, בחיי היום יום, הילדים חזרו לשיגרה, בעלי חוזר מאוחר. ושוב המחשבותעל השנה

הקרובה,

על החול.

יום ביומו של השבוע אני מזכירה לעצמי שהשבוע כדוגמית לכל יום בשבוע השנה, אני משתדלת יותר, מתייגעת,

מתאמצת כמו שרק אני יודעת מתי מתחיל התוספת שלי, המאה ואחד.

והנה מגיע נח, תיאורתית הייתי רוצה לנוח, אני יולדת ומגדלת וגם גודלת. כמה מדויקת היא השבת, אני

מניחה את התיק ונכנסת למטבח, פרוטה לצדקה ושיעור דבר מלכות ברקע, מדלגת לשבת הבאה.

קריאת פרשת לך לך היא הפרשה שאני הכי אוהבת להתעמק בהכי יש ככ הרבה רבדים ומבטים על לך לך ומוסיף

הרבי שהשבוע של לך לך היא השמחה המושלמת.

לך לך, לעצמך ושם תגליאותך בעצמך, את האינסופיות שלך, את הקב"ה, את החלק אלוק שלך. שם

אנחנומבינות כמה אנחנו יכולות, כמה יש בנו.

לך לך מורה גם על הליכה, שאת הולכת לך.

במנגינה שלי זה נשמע כמו לך לך בנחת כזה, בכיף ובשמחה, תתחילי ללכת, תוך כדי שאני מזכירה לעצמי

שההליכה היא ההתקדמות. עצם הבניה של התיבה משפיעה, גם אם זה לוקח יותר מ 100 שנה.

בכל הניסיונות שלי להבין מה הכי נדרש ממני, מה הרבי רוצה ממני, מתחבר לי השנה העניין הזה שהרבי מסביר,

בחזרה לפרשת נח,כשהמטרה של דור הפלגה להנציח את שמם,

ה' לא מאפשר את זה ולא נותן לרצונם לבוא לידי ביצוע.

כן כי כמה אפשר לתמוך בהתעסקות עצמית והתפארות? כאילו יש רשימו כזה שאומר לך, עזבי את עצמך.

לפעמים יש הרגשה שלאן שאלך אני באה איתי, אולי רק כשאפנים שאל לי להסתפק בעצמי בלבד ולעסוק מתוך

התמסרות בהצלת יהודים אחרים, "אז וודאי זו הליכה אמיתית, זו שהיא באין ערוך למקומי, מעמדי ומצבי הקודם".

אז אולי לך לך. לא אלי, אליך. זו ההליכה שלי.

עם האינוסיפיות שגיליתי, תוך כדי הליכה, אפשר להבין שכל מה שגילתי בי יש באחר, בלי חישובים.

שתהיה שנה בה נוכל לצאת מעצמנו, מתוך הליכה, אל האחר,

מתוך כך שהיא תוכל לצאת הלאה אל האחר, וכן הלאה.