מאת חלי לבקובסקי, מגזין עטרת חיה

הרבי רואה אותי!

נעמי קורנפלד

בת 22 מורה בבתי ספר ממלכתיים בבת ים

שנה שלישית אצל הרבי.

נסעת כי: כדי לשהות עם הרבי בחודש החגים. מה יותר טבעי מזה?

רגע השיא: בהתוועדות שאחרי שמחת תורה שאחריה רוב הבנות חוזרות לארץ ישראל. שם ממש הורגש הגעגוע של כולן שכבר התחיל. החום החסידי. השמחה המדהימה. אווירה שאי אפשר לתאר במילים! היה ממש יפה.

את לוקחת איתך לכל השנה את: ההבנה שהרבי קשוב גם לבקשות הכי קטנות שלנו. ויש לה סיפור: ״בשמיני עצרת  כשהעבירו ספרי תורה לנשים כדי שינשקו, היה  ספר תורה אחד שממש ממש רציתי לנשק. אני בדרך כלל לא מתאווה לדברים בלי סיבה. אבל פה היה לי חשק בלתי מוסבר, ולא הצלחתי! כל פעם שהתקרבתי, החסיד שהחזיק אותו התרחק. אז חשבתי לעצמי: 'אם הרבי ירצה שאנשק את הספר תורה הזה, כבר תקרה בפניי הזדמנות לכך'. ובאמת כשהגברים הלכו לתהלוכות, שזה הזמן שמכניסים את הנשים והילדים ל׳זאל׳ הגדול, פתאום ראיתי את הספר תורה ׳שלי׳! והצלחתי להתקרב ולנשק. אז גם התברר לי שלא סתם חשקתי בו מאד, זה היה ספר תורה של הרבי שכתבו במיוחד למלך המשיח. זה היה ממש רגע שבו הרגשתי בכל מאודי איך הרבי רואה אותי, שומע ומרגיש גם ברצונות הכי קטנים.

יש לי עוד סיפור: 770 כמקום בו יש כמות מאד גדולה של אנשים בו זמנית, מטבע הדברים יש בו הרבה לכלוך. לכן יש שם מנקות רוב הזמן. נשים פשוטות, שחורות בדרך כלל, שעובדות קשה למחייתן. לא פעם יצא לי לחשוב, ואני מאמינה שלעוד אנשים, איך הן רואות אותנו ומה הן חושבות עלינו. בשבילנו זה המקום היקר והקדוש בעולם. בשבילן לא. איך הן מסבירות לעצמן את הנהירה ההמונית הזו?! באחד הימים השתתפתי בהתוועדות לדוברות אנגלית שהתקיימה בשכונה, ואחת הנשים שם סיפרה שהיא לא רק חשבה, אלא גם עשתה ושאלה את אחת העובדות השחורות: ״את מודעת לזה שאת עובדת במקום קדוש?״ היא ציפתה שהעובדת תתלונן על כמות האנשים והלכלוך… להפתעתה ענתה אותה עובדת שחורה: ״בוודאי שאני יודעת! ולא רק אני. כולנו, כל המנקות יודעות שמכל המקומות זה מקום קדוש ואנחנו מייחסות לו חשיבות רבה״. ויש לה גם סיפורים! על אחת החברות שלה שלא נפקדה הרבה שנים, וכשהתחילה לעבוד פה, בעבודה פשוטה של ניקיון, נפקדה. אחת הבריאה מאיזושהי מחלה; אחרת הצליחה להתחתן וכן הלאה!

מדהים.

מורידה את תשרי לכלים של יומיום: משתדלת להיות טובה יותר משהייתי לפני שטסתי. להיות טובה כמו בתשרי אי אפשר. שם מקפידים על שלוש תפילות במניין, הרבה מאד שיעורים והתוועדויות, דברים שטכנית אי אפשר לבצע ביום–יום. אבל להיות טובה יותר זה כן. וגם, מקפידה להחליט החלטות טובות ולעמוד בהן מידי חודש עד תשרי הבא. זה מאד עוזר לי.

תשרי בגאולה: אני אספר שבתשרי הראשון שלי הסתובבתי בקינגסטון ובשכונה ובכל מקום ראיתי חסידים וחסידות ושמעתי את הדיבורים שלהם וראיתי את הארשת העילאית שעל פניהם והרגשתי שזה זה הגאולה. אז קחו את המראה של השכונה בתשרי, שימו אותו על פני כל העולם – כך תראה הגאולה.

לעשות מה שצריך!

שרה

בת 19, עושה שליחות ותוך כדי לומדת ועובדת.

תשרי שלישי שלי ב״ה.

נסעתי כי הרבי שם. לקבל חיות לכל השנה. בהתחלה הייתי מאד ספקנית לגבי מה שתשרי נותן, וקצת צחקתי על בנות שדיברו על תשרי שנה שלימה, אבל אחרי תשרי אחד מבינים שפשוט לא שייך לעבור שנה בלי לטוס לרבי, לבית המקדש. הרבי הוא תמצית המהות שלנו ולכן זו שאיפה של כל חסיד להסתופף בצילו אחת לשנה לפחות.

רגע השיא שלי?

אפשר לספר על הצעקה של 'השם הוא האלוקים' והמארש, הרגע הזה בשמחת בית השואבה בו השמחה פשוט ממלאת אותך ואת מרגישה בעננים, או סתם לעמוד בתפילה ופתאום להרגיש שהרבי עומד להתגלות.

אבל אלו לא היו רגעי שיא בשבילי.

רגע השיא שלי היה בהתוועדות אחת, לקראת סוף תשרי.

כל התשרי השתדלתי לעזור לכל מיני אנשים ולפעמים הרגשתי שזה גוזל קצת מהתשרי שלי, לא מספיק שיעורים ולא מספיק התוועדויות ולא מספיק בשביל כל השנה.

ובאותה התוועדות, פתאום המשפיע דיבר על זה שהרבי נמצא עם כל אחד ואחת מאתנו, גם אם הוא לא ב–770 כרגע, כל עוד הוא עושה את השליחות של הרבי.

ואז הרב צעק, ״אנחנו רק צועקים על מה שאנחנו צריכים, אבל אנחנו לא צועקים על מה צריכים אותנו. הרבי יודע מה אנחנו צריכים ודואג לחלק שלו. ועלינו מוטל לדאוג לחלק שלנו כמו שצריך״.

הזדעזעתי ממש. זה בדיוק מה שחשבתי באותו יום.

ובאמת אחר כך פשוט התמקדתי בלמלא את השליחות שלי, והיו הרבה השגחות פרטיות שקרו והראו לי שהרבי באמת איתי.

אלו היו רגעי השיא האמתיים שלי.

הלקח שלי הוא לעשות מה שצריך ולא מה שבא לי.

שבעז״ה אצליח לקיים אותו אמן!

לקחתי על עצמי החלטות טובות בתשרי וכתבתי אותן כדי לא לשכוח. החלטה טובה מהתפילות, מההתוועדויות, משמחת בית השואבה וכן הלאה, שהיישום שלהן מזכיר לי את תשרי כל השנה.

תשרי בגאולה? קודם כל, נוכל לנסוע מתי שאנחנו רוצים, לא רק לתשרי. אני מניחה שיהיו מליוני אנשים, ומן הסתם אש״ל מפותח מאד…

בבית המקדש לא היו חלונות חומים בעזרת נשים, ככה שכולן תוכלנה לראות מה״לבן״… יהיו הרבה דברים נחמדים.

התוועדות עם הרבי, וכל הנשים מהתורה ומפעם שיקומו לתחייה והכל… ויום כיפור בבית–המקדש… וואו.

"שבתי בבית ה'"

נחמי מרום

מורה בבית ספר ממלכתי בבת ים.
תשרי שישי ב״ה.

נסעת כי: איזו שאלה?! כדי להיות עם הרבי! לאגור כוחות!! אם לא הייתי נוסעת היו צריכים לשאול למה אני לא נוסעת. זה המקום והזמן הטבעיים ביותר לנסיעה לרבי. שנה שעברה בגלל העבודה הייתי רק שבוע אצל הרבי והיה לי קשה מאד. השנה ממש סיכנתי את מקום עבודתי כדי לשהות שם יותר. האווירה הביתית שיש שם נותנת לי כח לכל השנה להתמודד עם השליחות, עם אתגרי החיים. אני מארגנת פה בבת ים פעילות לנערות, וגם עובדת במקום לא דתי. שתי התמודדויות הדורשות הרבה מאמץ ואנרגיות. הרגשתי שאני חייבת לנסוע לרבי כדי לקבל כח להמשיך ולפעול למען המטרה הנעלה ביאת משיח תיכף ומיד.

תשרי היא תקופה לא קלה. אמנם נלחמתי עליה, אך לא קל לי עם עומס, צפיפות, חוסר שינה ושיגרה. ובכל זאת: אין כמו תשרי אצל הרבי מה״מ!!!

רגע השיא: הגעתי ל–770 בערב יום כיפור. בתפילת היום של יום כיפור באחת מחזרות הש״ץ, ניגנו ניגון שאני ממש אוהבת. כשניגנו אותו הלב שלי התעורר. בכיתי בכי מטהר. זה היה מדהים.

שאר התשרי כמו שאמרתי היה מאד עמוס. ובגלל שקשה לי עם עומס, הרגעים הבאמת טובים שלי היו אחרי שמחת תורה כשהרבה בנות כבר עזבו (אני חזרתי אחרי שבת בראשית), ויכולתי לשבת וללמוד בשקט וברוגע, בלי רעש והמולה. ממש התענגתי על הלימוד! אם יש רגע שיא אז זהו הרגע. לשבת עם בת או שניים וללמוד כמה שעות טובות. זה היה ממש "שבתי בבית ה׳". הרגשתי בבית המקדש! התענוג בלימוד חסידות הוא דבר שאי אפשר לתאר במילים.

לקח או סיפור: משהו חמוד ששמעתי בהתוועדות והולך איתי: יש את המאמר הידוע – "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם". כשדיברו על השתדלות, מאמץ ומסירות נפש, תמיד הדגישו שנדרש מאיתנו מאמץ קטן. רק להתחיל. והקב״ה כבר יעזור עם ההמשך וייתן שפע וברכה כדי שנצליח הלאה בקלות. אבל! הפתח שלנו הוא כחודו של מ ח ט. כלומר שיהיה דוקר. שהמאמץ, עם כל זה שהוא קטן וצעד ראשון, שתהיה הקרבה. שיכאב לנו קצת. שנרגיש.

עוד משהו: בתשרי נודע לי כמה הרבה דיבר הרבי על הנושא של "אל יבוש מפני המלעיגים". המסירות נפש בדור שלנו היא לא כמו ברוסיה. אנחנו לא צריכים למות בשביל ללמוד, בשביל להתחתן בטהרה או בשביל לשמור שבת. כל זה בא לנו היום בקלות. המסירות נפש שלנו היא ב״אל יבוש״. לפרסם משיח וגאולה. לדבר על זה עם אנשים. ובכלל, קודם כל להאמין באמת במי שאנחנו ובמה שאנחנו מאמינים בלי להתפעל לא מהסביבה הקרובה, לא מהעולם שבחוץ ולא מהגויים. הרבי ממש זועק על העניינים הללו.

מורידה לכלים היומיומיים: קודם כל בתפילה. התפילות שלי נראות אחרת. יהיה יפה לעשות תיעוד של לפני ואחרי לתפילות שלי:) עכשיו כשאני מתפללת עולות לי בראש המראות של 770. היה לי מקום קבוע בשורה הראשונה כך שבכל התפילות שהיו, לא רק שמעתי אלא ראיתי. ולהתפלל פה בארץ ישראל עם המראות האלו בראש, נותן כח עצום! דבר שני, הלימוד. כל כך נהניתי ממנו שם, שאני הולכת להמשיך גם פה ולהוסיף בלימוד. להמשיך חברותא שהייתה לי עם מישהי שם. ובעז"ה פותחת פה בבת ים שיעור שבועי לנערות בנושא "דבר מלכות" בשיתוף עם ארגון ״אחותי״ ששמעתי עליו בתשרי.

עוד נקודה שלקחתי על עצמי להשתפר בה היא בעניין ה״אל יבוש״ הנ״ל. לאזור אומץ ולדבר עם אנשים על מה שצריך כדי שהגאולה תבוא תיכף ומיד!

תשרי בגאולה: אותו דבר רק תכפילו במליון את העוצמה, ההתרגשות, השמחה, האווירה, הקדושה והרוחניות. תוסיפו לכל זה את הרבי שנזכה לראות בעינים גשמיות, וזהו. אין מושלם מזה.

הרבי שם. בשבילנו.

חנה ברוך

בת 19 לומדת חינוך מיוחד שנה ב' ב"בית רבקה".
תשרי ראשון אצל הרבי.

נסעת כי:

זכיתי בגיל 19 להגיע בפעם הראשונה לתשרי עם הרבי מה"מ. זה היה החלום שלי. להבין על מה כולם מדברים. מה זה האור הזה שכולם חוזרים איתו אחרי תשרי. רציתי לחוות, לראות, להרגיש. להיטען. פשוט לגעת בעצמות ולא מהסיפורים. מעבר לכך ידעתי שלהגיע ל'רבי' זה לא דבר פשוט. לדעת שהרבי בחר בך לשהות במחיצתו בחגים זה לא ברור מאליו. התייעצתי עם המשפיעה שלי לפני הטיסה והחלטנו מהי מטרת הנסיעה. וכשבאים בקו ברור הדרך לפעול יותר קלה. ידעתי שאני טסה כדי לחזור הנה אחרת. בכל המובנים. ובאמת כשמגיעים ל–770 כל התאוריות האלה מקבלות משמעות. הגעתי אל המלך. אל בית המקדש של הדור שלנו. כשהגעתי ל–770 פשוט הרגשתי שהגעתי הביתה. החום החסידי. המראות המיוחדים. פשוט חשים אלוקות.

רגע השיא:

הרגע שלי בתשרי זה ההתוועדות הגדולה. כשמה כן היא. מהרגע שסגרתי את הכרטיס. כל מי שפגשתי דאגה לומר לי "חנה, את זה את חייבת לראות". לא הבנתי על מה כל הרעש… עד ש… הגיעה ההתוועדות. ובאמת, בעיני זה מחזה אלוקי! אנשים, נשים וטף עומדים וכולם נמצאים באחדות אמיתית!!! בכל פינה ב–770 רואים אלפי אנשים עומדים בצורה לא צורה, ופרמידות שכאילו עומדות באוויר… 770 מתרחב ומכיל פי 770 מהכמות שלו. גלים של תמימים שרק רוצים לראות ולקבל מהרבי. גם בעזרת הנשים אין משבצת אחת שלא נוצלה! וגם היא מספיקה ל–6 בנות ביחד. אף אחד לא יכול לפספס! אחרי ההתארגנות התחיל סדר הניגונים. תחושה מרוממת שאין כמותה. מה'חוסיד' המבוגר ועד לילד הקטן כולם מנגנים בדביקות. עוצמה בלתי רגילה. כל ניגון מרטיט את הלב ומרגישים פשוט מעין עולם הבא.

לרגע אחד כולם מתרכזים בבקשה אחת ״רבי תתגלה״ נושאים עיניהם אל הרבי ורק מחכים להתגלות, מחכים לראות, את החיוך הממיס והיד המעודדת. ואת פשוט יודעת שהרבי שם מעודד. ומחייך ונותן כוח לכל אחד מאיתנו. השמחה האמיתית הזו, העוצמה הזו של מעצמת חב״ד. זה הרגע שלי מתשרי, הרגע שאני לוקחת איתי. את הכוח לכל השנה. הרגע שהבנתי איזו זכות יש לי להיות חיילת של הרבי.

לקח/סיפור אותו את לוקחת עימך לכל השנה:

באחת המשפחות שהתארחתי אצלן בתשרי (זה המקום להודות לכל המשפחות שפתחו בפנינו את דלת ביתן והראו לנו מהי אהבת ישראל ומהו חסד באמת), בעל הבית סיפר לנו, שאחיו נולד במשקל של 7 קילוגרמים וכתוצאה מכך יד ימין שלו הייתה משותקת. יום אחד הודיעו שהרבי מחלק מטבעות לצדקה. והאחות שהייתה עם הילד הקטן לקחה את אחיה כדי לקבל מטבע מהרבי. כאשר הגיעו לרבי הגישה האחות את ידו של הילד הקטן אך ידו הייתה סגורה בעקבות השיתוק. הרבי פתח את כף ידו של הילד הקטן, הניח בה מטבע וסגר בחזרה את היד. מיותר לציין שמאותו הרגע היד כבר לא הייתה משותקת…

מה שאני לקחתי מסיפור זה הוא… שהרבי לוקח כל אחד מאיתנו ונוגע ב״יד המשותקת״ שלו. הרעבע מרומם כל אחד מאיתנו, עוזר לו ומלווה אותו. במקום שהכי קשה. בניסיון. הרבי שם. בשבילנו.

מורידה אורות לכלים: עכשיו. כשאנחנו לא קרובים למקור ב–770 וחזרנו לשליחות שלנו, יותר קל להיטמע בשיגרה. כדי להכניס את האורות אל הכלים, ולהרגיש את תשרי בכל השנה; לקחתי על עצמי כמה החלטות טובות שהקפדתי עליהן במהלך החגים. ההחלטות מזכירות לי מאיזו סיבה לקחתי אותן ובעקבות מה לקחתי אותן. זה לא קל, אבל יש לי כח מהמשלח. ולא רק לי… גם לך.

אור מאחור

חני ר.

גיל: 17 וקצת.
תלמידת "בית רבקה"
תשרי ראשון אצל הרבי.

נסעת כי: תמיד רציתי לנסוע לרבי בתשרי אבל אמרתי לעצמי שאטוס דווקא בתשרי בי"ב, כילדה גדולה עם יותר מוכנות וגם כי הרעיון התעכל בתוכי רק בי״א. לכן נסעתי קודם לכ"ב שבט שזה היה מין הכנה לתשרי להכיר את המקום כשהוא פחות מלא ואז לבוא לתשרי.

רגע שיא: היו הרבה רגעי שיא אבל הרגע שאני ממש זוכרת כי הוא היה גם בסוף ובלעדיו תשרי היה עובר כתשרי מאוד מרומם ומאוד יפה אבל הוא הפך את תשרי ל'וואוו'. היה בהתוועדות של "שמחת תורה". אחרי אכילה ב'סעווען סעווענטי', שמירת מקום והצטופפות אדירה במקום טוב שרואים ממנו. ניסיתי להתרכז בהתוועדות ולא להתעסק במסביב (היו וויכוחים על מקומות וכו') ואחרי כמה זמן, כשראיתי שאני לא מצליחה להתרכז ולהיות באמת בהתוועדות, נתתי למישהי שמאוד רצתה את המקום הטוב שלי ואני הלכתי לאחור, למקום שאיני רואה כלום אבל כן שומעת. ודווקא שם פתאום ראיתי דרך חרך קטן את ההתוועדות. אני מסתכלת וזה ממש מזכיר לי את ההתוועדויות עם הרבי שרואים בסרטים, רק שפה זה אמיתי! באותו מקום המוני חסידים מצטופפים, כך שאין מקום אפילו לסיכה! כולם לכיוון הרבי מנגנים בדבקות ושם פשוט מרגישים כל–כך בעצמה שרוצים לראות את הרבי. זה כל–כך דוקר, זה פשוט ממש חסר! זה רגע שהפך לי את כל תשרי למשהו אחר.

סיפור או לקח שלקחתי: למדתי שם הרבה שיחות שנחקקו בי ואני לוקחת איתי, אבל יש איזה שהוא תיאור שאחד הרבנים פשוט תיאר לנו את המחזה העוצמתי שהוא חזה בשמחת תורה עם הרבי, וזה מאד ריגש אותי. הוא סיפר שבשמחת תורה בשנה אחת אחרי שהרש"ג – גיס הרבי היה חולה והרבי היה רוקד לבד עם התורה. שמו את הבימה באמצע ועליה עוד בימה כדי שכולם יראו את הרבי וחיכו לראות מה הרבי יגיב. באותה שנה חזרו כולם רטובים מה'מבצעים' – שיצאו ל'תהלוכה' לשמח יהודים בבתי כנסת אחרים – כי היה גשם בחוץ והמזגנים פעלו בעוז, כך שנהיה ענן כזה של אדים וזעה בכל 'סעוען סעווענטי' והרבי ככה יוצא מתוך הענן. ממש מחזה אלוקי!!!

מורידה אורות לכלים: פה בארץ ישראל זה נורא קשה לחיות תשרי. כי שם הכל קדוש ורוחני וכשבאים לארץ ישראל ופתאום הכל גשמי… אז אני משתדלת קודם כל שיראו שחזרתי מתשרי. מקפידה על החלטה טובה שלקחתי בתשרי שזה נורא חשוב כי כשמחליטים משהו בתשרי כל פעם כשמקיימים את ההחלטה נזכרים ברגעים מתשרי וככה חיים תשרי! והוספתי עוד כמה דברים…

תשרי בגאולה: קודם כל זה יהיה בבית המקדש עם הרבי נשיא דורנו וכל עם ישראל ביחד בירושלים באחדות. אלוקות במוחש. בכל מקום "שמחת בית השואבה"  – שמחה אמיתית, שמחת הגאולה. אין! הכל יהיה הרבה יותר…