התורה מתארת בפרשתנו את מעמד קבלת התורה, ואיך כבוד ה' נגלה לעיני כל העדה.
כשמתבוננים לעומק בדברי חז"ל, אנו מוצאים שהמושג תומ"צ לא נתחדש כלל: הרי האבות קיימו כבר תורה ומצווה אם כן, מהו החידוש במתן תורה?

המדרש מסביר זאת באמצעות משל על מלך שמעתה קבע כלל: לרומי – אסור לרדת לסוריה, ולסורי אסור לעלות לרומא.

אחרי זמן מה, חזר בו מהגזירה שגזר, ו"אני המתחיל" כך אמר. כך בנמשל: לפני מת"ת נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". אחרי מת"ת נאמר "וירד ה' על הר סיני" וכך החיבור נוצר. 'שמים' מסמלים אלוקות,רוחניות, ואילו 'ארץ' מסמלת חומריות, גשמיות. כשהמדרש מסביר שבשניהם לא יכל להיווצר חיבור הוא מתכוון שהייתה הפרדה בלתי ניתנת לגישור.

זוהי גדולת מעמד הר סיני, הנתק התבטל, וה' יכל להתחבר עם עם ישראל. כשלוקחים דבר גשמי, כמו עור בהמה, יוצרים ממנו קלף וכותבים עליו ס"ת או מזוזה נהפך קלף זה לדבר שבקדושה. בעצם, נוצרת כאן התחברות, בין הרוחניות לבין הגשמיות.

זהו הכוח שבהר סיני לנו ניתן להחדיר אלוקות בעולם הזה, כאן. לאבות, אף שקיימו מצוות, לא ניתן זה הכוח. הם יכלו להתקשר לה' רק ברגשות ובמוח, בכוחם לא היה להפוך דבר גשמי לקדושה, כי כוח זה ניתן רק במתן תורה. לפני מת"ת הייתה סתירה בין גשמיות לרוחניות, ומי שרצה להתקרב אל ה' נהג מנהג פרישות.

אך מעמד הר סיני לנו העניק היכולת להחדיר את האלוקות פה בעולם הזה באופן תדיר. אין הגשמיות את הקדושה סותרת, כי אפשר לחיות בגשמיות וגם לאלוקים להיות מחוברת, ע"י כך שהקדושה בגשמיות חודרת. וזהו תפקידי, תפקידך ותפקידנו עלי אדמות, לעשות לו יתברך פה בתחתונים – דירות!