שבוע אחרי הבר מצווה של בנה הקטן היא היתה מורדמת ומונשמת עם דלקת ריאות קשה.
מוצאי שבת, הטלפון צלצל, אבא על הקו: "הרופאים אמרו שנקרא לכולם להיפרד מאמא.. הם לא רואים סיכוי , הדלקת לא נסוגה"
כתבתי לרבי, והוא בתשובתו מתפלא: איך חסיד שלו מרשה לעצמו להיות לא בשמחה?
ואני בדילמה, להקשיב לרופאים, לשלוח הודעה לאחים בחול לבא לארץ, להיפרד? או להתחבר לרבי, להחליט שאני המנהלת של המציאות ולא הרופאים. עם דמעות בעיניים הפעלתי מוזיקה בבית ורקדנו, אמא בריאה אמא תבריא!
אין הרופאים אמרו, לא שולחת הודעות לאחים…

למחרת הגענו לתל השומר, הרופאה קידמה אותנו בחיוך וסיפרה שלראשונה הם ראו בצילומים נסיגה בדלקת.
אחרי חודש שאמא היתה מורדמת ומונשמת, אחרי חודש שנלחמנו עם המחשבות והרגשות שלנו- להתנהל לפי הרופאים או לפי הרבי-
היא התעוררה וחייכה אלינו.

הסתבר שהיא עברה זעזוע מוחי ולא יכלה לדבר. לאחר חודש ששכבה מורדמת טונוס השרירים (היכולת למתוח) ברגליים התקצר והיא היתה צריכה ללמוד מחדש ליישר את הרגליים וללכת.
אמא רצתה הביתה, אבל הפנו אותה למחלקת שיקום "היא תהיה פה שבוע שבועייים ובעזרת ה' תוכל לחזור הביתה"
כך הם אמרו לנו. לאחר שבוע קראו לאבא לישיבת רופאים ובטון חמור הודיעו לו שיש לה בעיה נוירולוגית שרק תלך ותחמיר, אין לה אפשרות לחזור הביתה, היא צריכה טיפול סיעודי צמוד ולכן "עליכם למצוא לה מוסד סיעודי או בית אבות ושם תהיה עד סוף חייה"
כשאבא סיפר לי את זה, כעסתי, אמרתי לאבא שיגיד לרופא שאמר לו את זה שיתייאש הוא מאמא שלו וישים אותה במושב זקנים.

ושוב עמדתי בפני הבחירה, להתנהל לפי שהמציאות הכתיבה לנו, בעצב וכאב ולהקשיב לרופאים או לבחור להיות המנהלת של המציאות: להתנהל לפי מה שטוב לנו לפי מה שהרבי אומר ולא להיכנע לרופא ההגיוני והמייאש.

ואמא רצתה הביתה, ובכתה לי עם דמעות ובלי קול כל פעם שהגעתי- תוציאי אותי מפה, אני רוצה הביתה.
אבל איך נוציא אותך אמא? את נושמת דרך חור בגרון (טרכיאוסטמי) ניזונה דרך זונדה, המצב שלך לא יציב ומי יקח אחריות ויטפל בך בבית?
התחלנו לחפש עובדות סיעוד- אבל כל חברת סיעוד שהתקשרתי שמעו שהיא רק בת 54 ואמרו שהם לא מתעסקים עם הגיל הזה, היא צעירה מידיי.
ואז הגיעה כוכבה, חבדניקית מקסימה שמנהלת חברה של עובדות סיעוד, היא נרתמה לעזרה ומצאה לנו גויה ממולדובה שהיתה מוכנה לקבל הדרכה מהרופאים בתל השומר ולהיות מטפלת צמודה לאמא.

הוחלט שאמא תהיה אצלי בבית עם העובדת הזרה. הבאנו ציוד מעזר מציון ויד שרה, פתחנו בבית מחלקה רפואית
ובכ"ח ניסן התשע"ז, האמבולנס הביא את אמא אלי הביתה.

אמא שמחה, ואנחנו ניצחנו את הפחד שלנו ואת ההיגיון המייאש של הרופאים.
הפכתי למנהלת שיקומית, התחלנו להביא לה טיפולים הביתה מכל מיני סוגים ומינים.
מי שראה את אמא, הזדעזע, הפזיוטרפיסטית שהגיעה לטפל בה בבית אמרה לי שהסיכוי שאמא תצליח לחזור וללכת נמוך.
אבל אנחנו דאגנו לשמור על מורל גבוה ולומר לה כל הזמן שהיא תבריא ותרקוד בחתונה של חני.

בחודש אייר מצאנו מטפל שעושה שיקום נוירולוגי בשיטה יפנית. הוא עשה לאמא דיקור במצח ואחרי הטיפול שלו אמא הצליחה להזיז לבד את כפות הרגליים. יום אחרי הטיפול כששאלתי את אמא מה שלומה, היא חייכה והחזירה לי בשאלה- "מה שלומך?" לא יודעת לומר ממה התרגשתי יותר, מזה שהיא דיברה אלי או מזה שפתאום אחרי כל כך הרבה חודשים קיבלתי התעניינות של אמא…
אבל יומים אחרי היא קמה עם 40 מעלות חום. הרופאה שהזעקנו עשתה בדיקות דם והורתה לפנות אותה מייד לבית הרפואה.
לפני שהיא יצאה והאמבולנס חיכה בחוץ, החזקתי לאמא את היד ואמרתי לה בחיוך- אמא אל תדאגי, את תחזרי אלי הביתה, רק יבדקו למה יש לך חום יטפלו בזה ואת חוזרת ותמשיכי להבריא!
היא חייכה אלי, ואמרה לי בקול- "תודה"

עד היום, היא עדיין לא חזרה אלי הביתה… זה היה ביום רביעי, ובשבת כ"ד אייר היא נפטרה, בלי שחשבנו על הכיוון בכלל…
אבא היה בטוח שהיא ישנה והלך להתפלל בבית הכנסת של הבית רפואה, כשחזר הרופאים הודיעו לו שמצאו אותה ללא רוח חיים.

כשנגמרה השבעה על אמא, חזרנו הביתה ופתאום היה לי הרבה זמן כי את כל העבודות שהיו לי בערב ואחר הצהריים ביטלתי כדי לטפל באמא.

ושוב עמדתי בדילמה- להתנהג הכי טבעי ליתומה טריה, להתנהל כמו שהמציאות מכתיבה ולשקוע בדכדוך של יתמות ואובדן
או להחליט שאני המנהלת של המציאות, כן לקבל את הגזירה של ה' אבל להישאר המנהלת של הרגשות שלי, ולהחליט שכל הכאב הזה הולך להרים אותי גבוה.

כעת עמדתי בפני הברירה- איך לנהל את הזמן שלי.
החלטתי שאני לא לוקחת שום עבודה בשעות שלי עם הילדים שלי. אני אמא ואמא יש רק אחת.

אבל איך נתפרנס?
'יש לך תואר שני בניהול, את יכולה לעשות מיזה מלא כסף!' ככה אמרו לי.
אבל הרבי רוצה אותי מורה בבית ספר שעדיין לא מוכר במשרד החינוך, אין לו כל כך איך לשלם לי ואני ממש לא הולכת לסמוך על משכורת ממנו…
אז נשאר להוסיף עבודה בלילות.

קבעתי מטרה- אני צריכה פרנסה שתעמוד בקנה אחד עם השליחות שלי.
קבעתי גבול: לא מוכנה למכור את הזמן והכוחות שלי רק תמורת כסף
לא מוכנה לעבודה שתגרום לי להשאיר את הילדים עם בייביסיטר בערב
ולא מוכנה לנהוג לבד בלילה בכבישים הלא סמפטיים של השומרון.

בחרתי להיות מנהלת, לא חיכיתי שימנו אותי אלא מיניתי את עצמי, למנהלת על הרגשות שלי, על הבחירה שלי איך להתמודד ועל פרוייקטים ודברים שחלמתי לעשות.

לפני 60 שנה, להיות מנהל זה היה אומר להיות סוג של רודן, לצוות ולכפות על הפקודים תחתיך לעשות מה שאתה רוצה.
היום- להיות מנהלת זה אומר להיות מנהיגה, להניע אנשים ולעורר בהם מוטיבציה להגיע למטרה שההנהלה בחרה. מנהל טוב יודע לזהות את הנקודות החזקות בצוות שלו ולהעצים אותם וכך לרוץ יחד עם הצוות להצלחה.

כשבחרתי להיות מנהלת על החיים שלי לא התעלמתי מהכאב, מהאכזבה ומהשאלה שלי ל-ה'- למה לא נתת לי עוד קצת זמן לרפא את אמא? למה לקחת אותה אחרי כל כך קצת זמן שהיא היתה אצלי?

רתמתי את הכאב לעשיה.
את כוחות הרצון שלי הפנתי למטרות שחשובות לי ועם הרבה אמפתיה לרגשות רצתי איתם למטרה. ולא נתתי להם להוריד אותי.

עכשיו, ערב חג החירות
היה חשוב לי לשתף אותך בכוח שיש לך ולכל אחת לבחור להיות מנהלת.
בכל התמודדות.

אפשר לבחור להיות מנוהלת ולבחור להעלב מהבעל, או לבחור לבכות על המצב הכספי.
לבכות שאמא אמרה לי ככה (או שאין לי אמא..) ואחותי עשתה לי ככה.
לבכות שלא קיבלתי משכורת מהמוסד של הרבי שאני עובדת בו ולכעוס על המנהלים
ואפשר לבחור לשים את עצמי למעלה ולהיות מנהלת של היחסים שלי עם אנשים ושל המצבים והמחשבות שלי.
אם בחרתי לעבוד במוסד שמבוסס על תרומות והוא לא הצליח לשלם לי, אולי אנסה להתרים או לעזור בהתרמה? לבכות ולכעוס לא יעזור ולא יזרז את השפע של ה' אליי.

בכל דבר בחיים את יכולה לבחור להיות פסיבית או אקטיבית. לקחת אחריות ולתפוס פיקוד או להתחפר באדמה ולבכות.

מנקודת המבט הזו נולד הרעיון של יעוץ ארגוני לשליחי חב"ד שהתחיל באתר שליחה יצירתית ועכשיו באופן רשמי ומסודר פתחתי את ה"עסק" השליחותי שלי באתר שליחות אפקטיבית שמוקדש לכך.

אני מנהלת, של מי? של החיים שלי, של המשפחה שלי ושל היחס שלי לכל מה שסובב אלי.
אני עובדת מהבית, ליד הילדים, ועובדת בעבודה שמקדמת את המטרות שלי.
אני יודעת שלעזור לשליחי הרבי עוזר לי להחזיר את אמא שלי הביתה בגוף גשמי וכל שליח ושליחה שיצליחו יותר בעקבות ההדרכות שאני מוכרת או נותנת חינם זה מקדם את תחיית המתים בעוד רגע.

סיפרתי לך את זה עכשיו כי אנחנו בפתח של חג החירות. אנחנו חוגגים אותו בכל מצב אפילו בחושך הכי גדול.
גם היהודים באושוויץ בחרו לחגוג ולשיר בתוך מחנה אושוויץ האיום "עבדים היינו לפרעה במצריים עתה אנו בני חורין" הם בחרו לא להיות עבדים למיצרים שלהם, זוהי חירות בנפש, שם הנאצים לא מנהלים אותם!

ברגע שבחרת להיות קשורה לרבי הרבי דורש ממך לעבור מצב, ממנוהלת למנהלת. להפוך את העולם!
ומנהלת טובה יודעת לקבוע מטרה, להעמיד גבולות ולרתום את כוחות הרצון של מי שצריך לעבר המטרה הזו!
אז.. תמני את עצמך למנהלת, תקבעי מטרות, תציבי גבולות ותממשי את החלומות שלך!

ואם את כבר מהמנהלות שמארגנות מידי פעם התוועדויות, פעילות לילדים, שיעורים או כל דבר אחר, הכנתי לך מדריך מתנה חינם עם חמש צעדי חובה שצריך בשביל לארגן אירוע שמי שאת רוצה שיגיע פשוט ישאב אליו!
את יכולה לקבל אותו באתר שליחות אפקטיבית www.effective-shlichut.com/
או לשלוח מייל ל [email protected] ואשלח לך את המדריך.
אל תפחדי למנות את עצמך למנהלת של החיים שלך ומשפיעה על הסביבה שלך!
את של הרבי, ומי ששייך לרבי מנהל את העולם ולא מנוהל.

סומכת עלייך!

נחמה סנדרוי

החדר של אמא בבית משפחת סנדרוי