מדוע רוצה ה' להשכין שכינתו במקדש? אך ורק בשבילנו!

כדי שדרך ההנהגה במקדש "נראה" אותו (מקדש שבו אנו שותפים פעילים) וכך נצליח לקבל את גילוי שכינתו אלינו.

כרגע, אין לנו מקדש בירושלים, והגילוי האלוקי בטהרתו נמצא בתוך ישראל. ה' לא השאיר אותנו לבד.

לכן העניק ונתן לנו – "איש אלוקים": אדם בעל גוף פיזי שבו מתגלה האלוקות (כבית–המקדש – שבו מתגלה אלוקות במקום פיזי, ובגלות מקומה ב"בית רבינו שבבבל" – 770).

רבי – הוא ביטוי האלוקות בטהרתה. דגם – של מי אנחנו באמת ולאן שואפים להגיע בתוכנו, למקום האמיתי שלנו. בעקבות הדגם החי שה' בחסדו העניק לנו – חווית החיים מקבלת עומק.

אנו חווים ומרגישים את החיים והעולם בחוויה מעוותת. למה? כיוון שהיא מסתירה על האלוקות ונותנת לנו תחושה של משהו אחר לגמרי, שאינו האמת. כסוג של "שומר מסך". מתבדחים על ביל גייטס ש"עלה" לשמיים ושאלו אותו: "לאן תרצה להיכנס לגיהנום או לגן–עדן?" – "אפשר לבדוק?" שאל ונתנו לו.

בחר בגיהנום ומיד לאחר שנכנס גילו לו את הגיהנום האמיתי… התקומם ואמר: "אבל בחרתי בגיהנום אחר! זה לא מה שהראו לי!" אמרו לו: "מה שראית בהתחלה, היה סוג של שומר מסך"…

כך בעולמינו, כל מה שמושך אותנו אינו האמת. רק 'שומר מסך'… – מבחינת הנטיות הבהמיות שלנו אנחנו נמשכים לכיוון ההפוך מאלוקות.

אנו זקוקים למישהו/משהו שיכוון אותנו לאמת. לכן צריך – בית–מקדש, כדי כשהיהודי יחזור הביתה, ויוכל להוריד את כל מה שראה – האמת ששם, לחייו הפרטיים.

ועד שיבנה בית–המקדש, תיכף ומיד ממש! גילוי האלוקות בעולמינו הוא – ברבי ובמקדש מעט שלו.

הרבי, מהווה דגם לאמת (כדי שלא נתבלבל מהשקר) שנזהה בתוכינו ומחוצה לנו היכן מה שחשוב באמת ומה רק "שומר מסך"…

בדגם הנ"ל יש שני כיוונים:

א. השפעה – הרבי כאב רחום: כל ההשפעות שהשם משפיע עלינו בגשמיות–ורוחניות (לא רק חווית רוחניות אלא גם השכלות המרוממות אותנו מהבועה שבה אנו חווים את החיים).

ב. הדרישה ונתינת האמון בנו – הרבי כמלך:

הדרישה מאיתנו לעמוד בדרישות האלוקיות. לשם כך אנו מקבלים הנחיות, הוראות וציוויים עם כוחות המלמדים ומראים לנו לאן אנו מסוגלים להגיע.

הרבי לא מפסיק להאמין בנו ובמה שאנו מסוגלים להוציא מעצמינו.

מלכות הרבי לא נובעת ממקום שתלטני ח"ו אלא מחינוך, חשוב לרבי שנגדל,

שנתבגר, שנצא מהתאוות של עצמינו, שנתעסק באמת, במה ששייך לעניינים אלוקיים כלל עולמיים.

כל מי שנצמד לרבי והולך בעקבותיו – מצליח להתרומם למקומות ולתפיסה אלוקית אחרת לגמרי וגבוהה יותר.

לדוגמא, שלוש נשים הגיעו לחתונה אחת, למחרת שאלו אותן: "איך היה?"

אחת אמרה: "האוכל היה טעים ואם הכלה התלבשה בטוב טעם!"

השנייה השיבה: "המוזיקה הייתה מקפיצה, הרגישו את השמחה והבנות רקדו כל כך יפה".

השלישית סיפרה: "הכלה הייתה מאד אצילית. מאד נהניתי והתרשמתי ממנה".

שלושתן היו באותה חתונה, אך כל אחת חוותה את הסיטואציה מהמקום שחווה בו את החיים.

אחת ברמה הגשמית, השנייה ברגשית והשלישית מהנפשית–הרוחניות של הכלה.

הרבי מאמן אותנו – נותן לנו הצלחות גשמיות אבל מטרתו שנזדכך ונתרומם לרבדים היותר נעלים ואלוקיים של החיים. שנהיה יותר שייכים לחלק העליון והמורם של הנפש האלוקית שלנו.

ביומולדת של הרבי – אנו רוצות לעשות לו נחת! מה שיעשה לו נחת זה לראות אותנו יותר ויותר מתרוממות ומחוברות לתוכניות, לרצונות, למאוויים ולמקומות שבהם הוא רואה חשיבות.

אם בסוף יום, בחשבון הנפש שלי, אני מרוצה שקניתי נעליים – זה נחמד. אבל אם אני מרוצה שארגנתי ערב נשים, גם אם לא הגיעו הרבה… או מזה שבני קרא "קריאת שמע" בכוונה, או מזה שהצלחתי שנה שלמה ללמוד "ספר המצוות"! מבחינת הרבי – זו המתנה! העובדה שזה סדר העדיפויות שלי – שהענינים הרוחניים גורמים לי סיפוק! זו הנחת לרבי!

יכול להיות שבזמן שהייתי עם הבן שאמר קריאת שמע בכוונה, במודע – הפסדתי עסקה גשמית. אך כשהרבי רואה תנועת נפש כזאת – הוא שמח! זה מראה לו שגדלנו, שהתרוממנו עוד טפח מעל למציאות.

אם פעם היה בשבילי חוק שעל שולחן השבת יהיו מפיונים, כי בלעדיהם אין שולחן שבת. ועכשיו מה שחשוב לי – שלא תעבור סעודת שבת בלי תוכן רוחני (יש מפיונים, אבל לא זה מה ש'עושה לי את זה!').

ביומולדת של הרבי חשבון הנפש שלנו מולו, בקשר איתו – הוא עד כמה הוא מרוצה מהצמיחה שלנו. עד כמה הרבי שמח שהקדושה הפכה להיות הנושא בחיינו ולא עוד חפץ שקנינו.

ברגע שאסתכל שנה אחורה ואוכל להעיד בפני הרבי – התקדמתי, הרוחניות יותר תופסת מקום בחיי. אני לא עוד אותו בן אדם. עברנו מנפש בהמית לשכלית ומשכלית לאלוקית. אם זזנו כלפי מעלה – שסדר העדיפויות והרצון שלנו השתנה – זו השמחה של הרבי!

איך עושים זאת? דרך עבודה, עשייה חיובית התבוננות, 'אתכפיא', לימוד, פריצת כל מיני מקומות שלא העזתי לגשת אליהם, תפילה ועוד. כל אלה, או אחד מהם זו המתנה שלי לרבי! שנזכה לגרום לו נחת ולהיפגש במקדש מיד ממש!!!