קראתי את הטור המרגש של מירי שניאורסון בעיון (באדיבות אשתי), את הסיפור הכואב אותו שיתפה ממסעה, על אשה צעירה שנטלה את חייה, את הכאב הרב העולה מן הדברים בעיקר בסיומם, אני מצטט:

"המעשה הוא העיקר: אל תתנו לחיים לנהל את עצמם. היו פרו־אקטיביות. קחו אחריות! כן. גם על הילדים הבוגרים שלכן. היו שם ואל תחששו להתעניין ו"להיכנס לפרטיות", אתן רוצות בטובתם ורוצות אותם בחיים לאורך ימים ושנים טובות עד מאה ועשרים. אתן חייבות לעשות זאת כי אין מי שיעשה זאת במקומכן."

שמחתי על כך שמירי (אני מבין גם, שמתוך ניסיונה עם נערות) מצביעה ומזהירה מפני הפאסיביות ואולי גם השאננות כאשר אנו נותנים 'לחיים לנהל את עצמם', ומפני החשש שלא להיכנס לפרטיותם של יקירנו אפילו הבוגרים, שמא, חלילה לא נאבד אותם.

לצערי לא אחת נקראתי להתערבויות טיפוליות שונות בתחום האובדנות, בעיקר בקרב בני ובנות נוער.

אני זוכר את תחילת דרכי כמטפל לפני שנים, עשיתי את הסטאז' שלי בביה"ח לבריאות הנפש איתני"ם שבהרי ירושלים.

עבדתי במחלקה האישפוזית הפתוחה, קיבלתי מספר מטופלים בני נוער ומעלה, אחד מהם בחור בן 23 במצב נפשי מורכב, שהיינו נפגשים על בסיס שבועי.

באחת הפעמים לאחר קשר של חצי שנה הוא סיפר לי שמחר הוא מתכנן לפגוע בעצמו, הוא סיפר זאת בטבעיות רבה, ואפילו שיתף אותי כיצד הוא הולך לעשות זאת, הוא תכנן את הכל מראש!

אני חושב שכפי שאני מציג את הסיפור כאן אולי זה נשמע מפחיד, אבל עבורי כמטפל שלו חשבתי שאני מכיר אותו כל כך טוב, זה היה נשמע לי מופרך לחלוטין שאכן הוא מתכוון למה שהוא אומר, הוא היה בחור כל כך חביב ונעים שיחה, אינטליגנט, שמח, כך שלא הייתי יכול לחשוב על כך שהוא אכן מתכוון למה שהוא אומר, אם כי לא יכולתי להתעלם מאותות המצוקה הכל כך משמעותיים .

כמטפל מתחיל פעלתי לפי הנהלים, לא לקחתי סיכון, הקשבתי לו בקשב רב ומיד בסיום המפגש נגשתי לפסיכולוגית הראשית במחלקה ושיתפתי אותה בדברים.

היה זה יום חמישי בו הוא היה אמור לצאת לחופשה לשבת, בעקבות הדיווח חופשתו בוטלה, הוא ראה פסיכיאטר והוחלט להעבירו למחלקה הסגורה לפיקוח צמוד יותר.

ביום ראשון שהגעתי לעבודה, חיכתה לי הפתעה, הוזמנתי לחדר הישיבות ובמעמד כל אנשי הצוות זכיתי לשבחים על ערנותי.

מנהל המחלקה שיתף אותי בכך שאכן חלה החמרה במצבו הנפשי והוא התכוון לבצע את תכניתו, הצלת את חייו הם סיכמו!

מנקודת מבטי לא ממש הבנתי את 'הרעש הגדול' שעשו סביב הסיפור, מה בסך הכל עשיתי?

בדיעבד לאחר מספר שנים שלצערי חלק משגרת תפקידי מלווה במקרים מסוג מורכב של איומים באובדנות, ניסיונות אובדניים וכד' הפנמתי את משמעות הדברים.

אותו בחור- מצא את המרחב המאפשר עבורו וראה בי את האדם הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון מבחינתו לשתף אותו במצבו הנפשי הקשה, הזעקה לעזרה הייתה כל כך קריטית מבחינתו, עד שהוא החליט לבקש ממני עזרה, אמנם בדרך שלו ובשפה שלו הוא שיתף אותי בתכנית המזעזעת שלו, אך מתוך דבריו שמעתי את הבקשה הזועקת מאחורי המילים: "בבקשה תעצור בעדי מלעשות את מה שאני לא רוצה לעשות" !

על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) מנתוני משרד הבריאות הבוחנת את מקרי האובדנות בישראל ובעולם, ישנה מגמה ברורה המצביעה על כך שאנשים המשתפים במחשבתם או בתכניתם לבצע ניסיון אבדני, בדרך כלל מבקשים את עזרתנו ומבקשים בעצם למנוע מהם לבצע את תכניתם!

אני חייב לשתף גם, שלא בכל המקרים להם הייתי שותף הצלחנו למנוע את ניסיון האובדנות, לצערי נתקלתי במקרים בהם אנשים הצליחו לממש את מחשבתם!

מטרת הכתיבה שלי כאן הנה בשתיים:

1. אלינו הקרובים ביותר אל יקירנו – מחשבות אובדניות, או ניסיון אובדני לא מתרחשים בין יום.  קדמו להם רצף אירועים קשים בחיי יקירנו שהובילו בסופו של דבר למחשבות אלו או ניסיונות אלו.

ישנם גורמי סיכון רבים לאובדנות: בד"כ מתייחסים לשלוש קבוצות אפיון עיקריות- א. גנטית-ביולוגית, ב. פסיכולוגית, ג. סוציאלית.

• גנטי-ביולוגי: היסטוריה משפחתית-הפרעות נפשיות, מאניה דפרסיה, אימפולסיביות בדמות התקפי והתפרצויות זעם בלתי נשלטות, שינוי/פגיעה בתפקוד ה- נוירוטרנסמיטרים-מוליכים עצביים במח (סרוטונין, מונואמין, אוקסידז, קטכולאמינים), ועוד.

• פסיכולוגי: פסיכופתולוגיה והפרעות פסיכיאטריות שונות, מצבי דחק קשים- התעללות מתמשכת, משבר זהות, פרפקציוניזם קיצוני, פוסט טראומה מתמשכת, היעדר תקווה וייאוש, הפרעת שליטה בדחף, הפרעה בבוחן מציאות, ועוד.

• סוציאלי: משבר משפחתי קיצוני, אובדן יקירים, התרסקות כלכלית, גירושין, הגירה, דחייה חברתית מתמשכת וקשה, בדידות חברתית, קבוצות מגדר שונות, תרבותיות, ועוד.

בדרך כלל מצב דכאוני מתמשך ועמוק (קליני- מז'ורי) מוביל למחשבות אובדניות.

כך שלא כל משבר מוביל למחשבות אובדניות ובטח שלא לניסיונות אובדניים! 

חשוב להדגיש זאת כדי לא ליצור בהלה בקרב הורים מודאגים, אולי הילד שלי בסיכון אובדני! 

זיהוי סימני מצוקה ותסמיני אובדנות מוקדם ככל האפשר יהוו עזרה משמעותית לטיפול ושיקום נפשי. הקריאה אלינו הקרובים:- גשו לאנשי מקצוע, פנו להתייעצות אולי יקירכם זקוק לעזרה מיידית!

2. פתיחות ושיתוף רגשי: הנם חלק משמעותי ביותר לזיהוי מצבי משבר. ככל שהקשר עם קרובנו יתבסס על שותפות רגשית ואינטימית על בסיס קבוע ומתמשך (בד"כ מילדות), כך נוכל להפחית מצבי משבר, ולגלות סימני מצוקה מוקדם יותר!

בעבר התייחסתי כאן באתר במאמר תחת הכותרת: "מדוע ילדי לא משתפים אותי?"

השאלה סביב סוגיית השיתוף הרגשי בין בני משפחה, שיתוף כזה יכול להתרחש כאשר אנו בעצמנו משתפים את ילדינו במרחב הרגשי שלנו ובכך מלמדים אותם שפה רגשית, שפת השיתוף. לעומת מצב בו אנו נמנעים מכל סיבה שלא תהיה מלדבר את שפת הרגשות והשיתוף הרגשי, ילדינו פשוט לא יהיו שם בכדי לשתף אותנו כאשר הם יהיו במצב נפשי זה או אחר הדורש שיתוף.

ילד שלא נחשף לשפת הרגשות, ולשיתוף רגשי בעיקר, מפנים שברגשות לא משתפים, הילד מבין מכך שהוריו לא נוהגים כן משום שרגשות הן דבר אינטימי ואישי שלא אמורים לשתף בו!

אז בכדי שיקירנו יעזרו לנו לעזור להם, נצטרך להשקיע בקשרים משמעותיים איתם, בעיקר סביב שיתוף רגשי!

אני אסיים כפי שהתחלתי, תודה לך מירי שהעלית את הקריאה הכל כך חשובה להורים, ואני אוסיף למורים, חברים, ולכל דמויות משמעותיות בחיי יקירנו:

אנא שימו לב לסימנים למצבי משבר, לכל שינוי או פגיעה בתפקוד, שינויים קיצוניים במצבי רוח, סימני דיכאון, התכנסות, סגירות, שינויים קיצוניים בהרגלי אכילה, בדידות, חוסר חשק לקום, ירידה קיצונית בלימודים, חוסר מגע ובילוי עם חברים, קרובי משפחה ואנשים בכלל, 'בילוי' בשינה לאורך שעות היום, חוסר יציאה מהבית, ועוד…

כל שינוי קיצוני זה או אחר הפוגע בתפקוד היום יומי של יקירנו הנו נורה אדומה הקוראת לנו להתבונן, לשוחח, לברר עם יקירנו מה עובר עליהם, במידה ואין שיתוף פעולה מצדם אפשר לפנות לגורם חיצוני שאנו סומכים עליו, שהוא קרוב ליקירנו, על מנת שהוא ינסה לדובב אותו.

השלב השני היעזרו והיוועצו באנשי מקצוע, אם אתם לא בטוחים מה משמעות התנהגות זו או אחרת של יקירכם, אל תהססו לפנות להתייעצות, היא יכולה להיות משמעותית עבורו!

והעיקר זיהוי מוקדם יכול למנוע את האסון הבא!

ר' מישאל אלמלם

פסיכותרפיסט מוסמך וחבר באגודה הישראלית הרב תחומית לפסיכותרפיה, מדריך מטפלים מוסמך, אחראי על מערך הנשירה בצפון ירושלים חט"ב וחט"ע מטעם עיריית ירושלים, מנהל מכון להדרכת הורים ולטיפול בנוער בסיכון בירושלים, פסיכותרפיסט לטיפול בנוער עובר חוק למניעת פגיעות בהוסטל בירושלים, ומוסמך בטיפול בפוסט טראומה, בהתמכרויות, בייעוץ החינוכי ובחינוך המיוחד.