סליחה.

היא קטנה אך משמעותה עצומה.

אמנם קצרה, אך מצריכה כוחות גדולים וגבורה.

מילה שככל שבאה ממקום עמוק יותר, כך גדל הקושי לבטאה.

סליחה – היא בעלת ערך רק כשבאה מעומק הלב וכשבאה מן השפה ולחוץ היא לא עושה את עבודתה..

לרובנו, קל מאוד להגיד סליחה לאדם אותו דחפנו בטעות ברחוב. (למרות שגם אז יהיו כאלו שבמקום לבקש/ את הסליחה הפשוטה יחלו להוכיח את השני על כך שלא מסתכל לאן הוא הולך..)

הקושי האמיתי מתחיל כשמדובר באדם קרוב, ומתגבר ככל שהפגיעה עמוקה יותר.

מה גורם לקושי? מדוע כל כך קשה להודות בטעות שעשינו ולבקש עליה מחילה? והאם "סליחה" סתמית יכולה לעזור במקרים כאלו?

הצורך הנפשי שלנו לדעת שהשני מכיר בכך שעשה לנו עוול ומתחרט על כך הוא גדול מנשוא. אדם שביקש מאיתנו סליחה, ולו על הדבר הפשוט ביותר, כאילו הוריד מעלינו את המשא הכבד שהטיל על גבנו.

לפעמים עצם העובדה שהסליחה לא בוטאה מונעת מאיתנו לעבור הלאה לסדר היום גם אם זהו דבר קטן. מה בסה"כ אנחנו מבקשים? סליחה.

מסתבר שאמירת הסליחה היא יותר מביטוי מילה בת שתי הברות.

במילה סליחה ישנה לקיחת אחריות על המעשה שנעשה, הרבה פעמים שלא במתכוון, אך הקושי הגדול יותר נובע מהחשיבה המוטעית שבהבעת סליחה ישנה הורדה מהערך – והודאה בכך שטעינו, מה שגורם לאנשים רבים להרגיש מושפלים כשהם מתבקשים להתנצל על דבר מה שעשו ולכן דוחים או מוותרים על העלבון.

אז נתחיל בכך שההפך הוא הנכון, כשאדם יודע להודות שטעה, הוא רק מוסיף לעצמו גדולה. מעבר לזה, לאו דווקא לכך התכוון המשורר.

כשאדם פגוע, הוא לא רוצה בהכרח שהשני יגיד שעשה מעשה רע ויודה בכך שהוא אדם לא הוגן ולא רגיש. הדבר המתבקש הוא קל בהרבה.פעמים רבות ברור לנו שלא נעשה לנו עוול במכוון, אך עדיין אנחנו פגועים מן האמירה או המעשה. כשאני פגועה, אני רק רוצה לדעת שהשני יודע שעשה מעשה שפגע בי, והוא מתנצל על כך שנפגעתי. לא בהכרח על כך שהוא (הלא רגיש, לא מתחשב וכו') פגע בי.

כשבעל אומר לאשתו (וכמובן גם להיפך): "אני מבקש סליחה. עצוב לי לראות שנגרמה לך עגמת נפש כזו ממה שעשיתי." (אף אחד לא הזכיר שהמעשה היה פסול..) הוא בכלל לא מתייחס  למעשה שלו אלא אך ורק לתוצאה. כך יוצא שהסליחה היא אותנטית מצד אחד ומצד שני לא פוגעת בערכו או כבודו העצמי של המביע אותה. כך יכול להחסך הזמן שעובר עד שהאדם מלבן עם עצמו האם הוא עשה מעשה לא טוב וראוי לבקש עליו סליחה או שמא יבטא סליחה מסוג: "סליחה, מה עשיתי?" שהרי לא פעם התירוץ לקושי הוא "אני לא עשיתי כלום, אין לך שום סיבה להפגע או להעלב.

 (במקרים בהם הפוגע לא מיצר על כך שהאדם הקרוב אליו ביותר נעשה עצוב וממורמר, כאן יש כבר בעיה מסוג אחר…)

המזור לקושי בהבעת הסליחה, אם כן, הוא בסה"כ שינוי בחשיבה ובתפיסה על מה בעצם מביעים את ההתנצלות.

אם תחזיקו בתובנה שהסליחה הנאמרת לאדם אהוב היא על המצב שנגרם, גם אם לא היתה כוונה, לבטח תוכלו לבטא עבור הזולת את מילת הקסם הזו, שמשחררת כל כך הרבה מטען…

בהצלחה!

ולאלו שנמצאים בצד הנפגע, הסיפור הבא הוא בשבילכם…

שני חברים יצאו למסע משותף.

במהלך המסע, החל להתעורר בין השניים ויכוח סוער וחבר אחד סטר על לחיו של החבר השני. החבר שקיבל את הסטירה לא החזיר מכה ולא אמר מילה רעה. במקום זה הוא הרים מקל וכתב על החול:

היום, החבר הכי טוב שלי סטר לי בפרצוף!

השניים המשיכו במסעם, עד שמצאו נווה מדבר והחליטו לטבול בו. החבר האחד נכנס למים ושכשך בהם בלי בעיה ואילו החבר השני, שקיבל את הסטירה, נסחף לאיזור של מים עמוקים והחל לטבוע.

חברו מיהר לשחות לעברו ולמשות אותו אל הגדה. לאחר שהתאושש, חרט החבר על האבן הקרובה:

היום החבר הכי טוב שלי הציל את חיי!

החבר שסטר והציל מטביעה, הסתכל בו בפליאה ושאל:

אחרי שפגעתי בך כתבת בחול ועכשיו אתה חורט על אבן – למה?

הסתכל עליו החבר השני וענה:

כשמישהו פוגע בנו אנחנו צריכים לכתוב את זה על חול כדי שרוחות של סליחה יוכלו למחוק מה שהיה, אבל כשמשהו טוב קורה או כשמישהו עושה עבורינו דבר נפלא, עלינו לחרוט זאת באבן כך ששום רוח לא תוכל לטשטש את מה שהיה.