יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
פורטל קהילתיעדיין שוברים את הראש אלו פעילויות ניתן לקיים בחופש הגדול במגבלות הקורונה? יש לנו בשורה מתוקה!
חדש מבית מקדמיה: ארטקולד – סדנת יצירה בשוקולד בהפעלה עצמית ובהתאמה מושלמת לכללי התו הסגול.
כל ילד מקבל ערכה אישית עם כל חומרי היצירה ואתם מקבלים הדרכה ברורה ומקיפה להנחיית הסדנה בעצמכם. כיפי, יצירתי ומעניק מזכרת מתוקה לכל ילד לבית.
הזמינו עכשיו ותקבלו את הערכות במשלוח מהיר עד אליכם
להזמנות לחצי כאן
הוא ידע את הסוד.
את סוד קיום העם היהודי מימים ימימה.
הוא ידע שלא יוכל לפתוח את פיו ולקלל בלי אישור מה'.
אך הוא בכל זאת ניסה.
וה' הטוב הפך את הקללה לברכה.
בלעם ראה את כל מחנה ישראל חונה לשבטיו. הוא הבחין בצורה המיוחדת שבה עומדים האוהלים. אפילו הוא, רשע מרושע שכמותו, התפעל מצניעותם של ישראל שפתח אוהל אחד מכוון כנגד גבו של האוהל שלפניו,
כך
מעוצם התפעלותו עלה בדעתו לברכם- "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".
הוא ידע גם ידע, את הסוד הגדול שלנו.
ידע, שכוחנו, בפרטיות שלנו, בצניעות.
בכל יום אנו מזכירים בסיום התפילה את שש הזכירות, שאחד מהם הוא- מחיית זרעו של עמלק- למחות את שמו.
מה, הוא לא נכחד?
אז זהו ש.. בכל דור ודור ישנו עמלק רוחני שמקרר אותנו בעבודת השם. ובכל דור ודור אנו צריכות לזהות אותו ולפעול בהתאם.
בלעם נמצא גם בדורנו, בתחפושת של עמלק.
מעניין לראות כי החלק הראשון של שתי המילים יוצר את השם 'בלעם' והחלק השני של שתיהן יוצר את השם 'עמלק'.
ולא בכדי, הם בדיוק מאותו השרש. בלעם – הוא עמלק.
עמלק מתגלגל בתחפושות רבות, שונות ומשונות, שהרי אם יבוא אלינו עם מסכה מבהילה- הלא מיד נרחיק אותו מעלינו.
הוא מפעיל אסטרטגיה ומפתח כשרון משחק, כך הוא מנסה למכור לנו את השקר שלו בשמות תמימים, מיוחדים, בעלי רייטינג גבוה- כמו "שרינג".. מילה עם צליל כל כך תרבותי ומסחרי.. או בתרגום שלה- "לשתף".
מה הבעיה לשתף?
לא תמיד יש בעיה, זה יכול אפילו להיות נחמד ומועיל, השאלה מה, את מי ולמה אני משתפת. מה אני משיגה בשיתוף? האם כך יהיו לי יותר עוקבים? אקבל יותר לייקים? ארגיש יותר בעלת ערך ומשמעותית? זה יתן לי כוח להמשיך לצלם ולחלוק עם כולם את כל מה שעובר עלי?
אבל אם רק אעצור ואחשוב לרגע-
איפה הפרטיות? איפה בעלי בסיפור הזה? האם שאלתי לדעתו -אם זה מתאים לו? או שקבעתי לו עובדה, הרי זוהי רק תמונה.. נכון? ואפילו אם הוא 'זורם' ואפילו מעודד, האם זה נכון שכל חברותייך יראו כמה תמונות של רגעי האושר שלך עם בעלך? הרי בינינו, מה את מעלה? את רגעי האושר, הלא כן? אבל אופס.. לא כל תמונה הופכת למציאות.. והן לאו דווקא יודעות שרוב הזמן החיים זאת עבודה, ולא תמיד נוצצת כבתמונה… הן שוכחות שיש פוטושופ בפלאפון אבל לא בחיים עצמם…
בתמונה את יכולה להיראות יותר רזה, עם עיניים יפות וחיוך מאוזן לאוזן,
השאלה איפה את בחיים? אולי במקום לשפץ את התמונה שתשלחי לכולן- תשפצי ותעבדי על החיים הפרטיים שלך ושל בעלך? תחשבי מה נכון לפעול ולעשות שם, בקודש הקדשים הפרטי שלכם, במקום להיות עסוקה בלעגל פינות ולהיראות יותר טוב על המסך. תשקיעי בלהרגיש יותר טוב בקשר ולדעת שאת באמת במקום הנכון. בעבודה הנכונה. בשיפוץ הפנים ולא החוץ.
מה תחושי כשתתמקדי בפנימיות, בעיקר, במהות? תראי שממילא הרצון לשיתוף הקבוצתי יפחת. ואילו השיתוף הפנימי, האינטימי- יעמיק.
שכן, השיתוף חסר הגבולות הוא רק תוצאה של משהו פנימי לא מסופק בתוכנו.
כשהכל בפנים טוב ורגוע, שלם ומסופק- לא מרגישים צורך כה נואש להראות, לשתף.. שיראו..שיחזירו לי לייקים..
וחוץ מזה – חשבת מה המשמעות של שיתוף כולם בחיים ובזוגיות שלנו? האם את רוצה שכל מה שקורה אצלכם, יהפוך להיות נושא לשיחה, נחלת הכלל? מרגע ששיתפת, או שהתרגלת לשתף, זה לא תמיד יעצור היכן שנח ומתאים לך, אולי דווקא מה שאינך רוצה שייצא החוצה, הוא זה שייחשף?
אני לא נגד שיתוף באופן גורף, פשוט בעד שנחשוב לפני.
אם יש לנו מידע חשוב שיכול לעזור לחברות- נשתף. רק בואי נשים לב שזה לא על חשבון אדם שיקר לנו. שזה לא על חשבון השקעה בזוגיות. שזה במינון ובאיזון הנכון, שלא התמכרנו לדעת הציבור הווירטואלית, ואנו כמהות לראות את התגובות לכל תמונה או פוסט שהעלינו..
בואי נזכור- שמירת צינעת הפרט זהו סוד הברכה של עמינו.
סוד המשכת השפע מאז ולתמיד-
'מה טובו אוהליך יעקב'- מה הטוב והסוד של משפחותינו? 'משכנותיך ישראל'- הצניעות שבשמירת פרטיות ביתנו. רוצה ברכה בבית? המשכה של שפע מלמעלה?
להפוך את הקללה לברכה?
זה המתכון- שמירת הפרטיות הזוגית, הביתית, המשפחתית. חווית וחיבור הביחד כמשפחה, ולא החצנה של הביחד..
כל פעם שאת מצליחה לעצור ולא לשתף כדעת העולם, ה' רואה ורושם למעלה את ההתאמצות שלך, את הרצון שלך לשנות, להיטיב לבעלך ולמשפחתך, ה' מעריך ומראה לך- "כי טוב".
פחות נשתף, יותר נתחבר לבעל.
פחות נחצין, יותר נפנים ונשמור על הפרטיות.
ואז הברכה, שהגיעה דרך בלעם תמשיך ותהפוך את החושך לאור והשפעת הברכה עלינו בזכות שמירת הצניעות כמו שבלעם התפעל ממנה וברך- שבזכות זה כבר תתגשם הנבואה שלו על ביאת משיח צדקנו תכף ומיד ממש!
לתגובות: [email protected]
—
קישור להרשמה: https://bit.ly/geula3
'גאן-תאי'🌅 נוסח בלעם
מנקה הרחובות התאילנדי גם הוא מרגיש שמשהו משמעותי קורה פה. הרחוב שקט מדיי, חנויות מעטות מנסות את מזלן למכור לתושבים המקומיים מזכרות, וכל אדם חדש שמופיע באזור מתקבל במחיאות כפיים.
במקומות רבים בעולם אמנם חוזרים לשגרה והשמחה הגדולה על בתי הספר ומקומות העבודה שנפתחו, כבר לא מותירה הרבה מקום למחשבות על עתיד שונה.
אך כאן, בשקט של רחוב רמבוטרי, ובעוד הרבה מקומות שעדיין סגורים, שומעים עדיין את הקולות שמדברים על עולם חדש שיפציע אחרי שהכל יגמר.
בכל העולם יש תחושה שקורית פה מהפכה, והשינוי הזה מביא אותנו לעולם טוב יותר, מואר יותר, מדויק יותר.
בתאילנדית קוראים לזה 'גאן-תאי' בעברית- גאולה.
כולם מדברים על זה כבר בחופשיות, קוראים לזה בשמות רבים, חזון אחרית הימים, עולם חדש, עולם מושלם, קץ
הימים.. זה כבר לא אוטופיה רחוקה מהמציאות, זה כאן ועכשיו.
ואני תוהה בקול רם, למה כל כך משמעותית האמונה בביאת משיח וגאולה? איך זה משנה את כל התמונה? האם לא עדיף שנתמקד בשאיפה לחזור לשגרת החיים שהיתה ונעבוד את ה' הכי טוב שאפשר בתנאים הקיימים בלי להתעסק או להטריד את מנוחתינו במחשבות על גאולה? מה באמת חסר פה בתמונה?
התשובה מגיעה ממקום לא צפוי בכלל.
פרשת בלק מספרת על הניסיון של בלק מלך מואב להילחם בעם ישראל בדרך מקורית. משה- כוחו בפיו, הבה נילחם בו בעזרת מישהו שכוחו בפיו. בלק שולח להביא אליו את בלעם בן בעור, נביא ממדין שהיה ידוע כאדם בעל כוחות נעלים שמסוגל לחזות את העתיד ולקלל את מי שחפץ.
בלעם מנסה את מזלו, אך להפתעת כולם, במקום לקלל-
הוא משבח את עם ישראל בסוד ההישרדות הפלאית "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ומברך אותם
בברכות עצומות. ויותר מכולן: נבואת הגאולה: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" "אראנו ולא עתה, אשורנו
ולא קרוב.. ומחץ פאתי מואב והיה אדום ירשה"
כאן מנבא על דויד המלך ועל המלך המשיח שעתיד לעמוד מבית דויד.
מדהים לגלות שאחת משלוש הראיות מהתורה על הגאולה, שבה אנו מובטחים שעם ישראל יהפוך להיות אור לגויים, נאמרה דווקא מפי נביא גוי.
הרמב"ם בספר 'היד החזקה' קורא להם "שני המשיחים"- דויד המלך ומלך המשיח. מהי הסיבה שדויד המלך מכונה כאן בשם 'משיח', למרות שהוא לא גאל את עמנו משום גלות?
ההסבר לכך נמצא בייחודיותה של נבואת בלעם. למרות שהיא כתובה בלשון מליצית – בזמן שישנן בתורה
הוכחות ברורות ומפורשות יותר ממנה (לדוגמה: ההבטחה מפי משה "ושב ה' אלוקיך את שבותך", המתייחסת
לקיבוץ הגלויות). ייחודיותה של הוכחה זו הוא בהתייחסותה לגאולה כמציאות שתתחולל על-ידי מנהיג בשר ודם – נתון שאינו מצוין באף אחת מהראיות האחרות.
דווקא נבואת בלעם הופכת את האמונה במשיח ובאופי מנהיגותו להלכה מחייבת מהתורה. מהות הנהגתו של
המשיח היא לשחזר את השלמות שהייתה בהנהגתו של דויד המלך.
על פי התורה, משיח הוא מי שמכונן בעם ישראל שלטון שמאפשר קיום מושלם של התורה והמצוות. דויד המלך
היה הראשון שהביא לכך. הוא היה המנהיג הראשון שהחל במשימת בניין בית-המקדש בירושלים – מציאות
שתלויות בה מצוות רבות מהתורה.
משיח בן דויד הוא מי שמביא את חזונו של דויד המלך לשיא השלמות. כאשר הוא יבנה את בית-המקדש השלישי וישליט את עם ישראל על כל האנושות, תתאפשר שלמות מאין כמוה בקיום התורה והמצוות. לכן מכנה הרמב"ם בתואר זהה את דויד המלך ואת משיח בן דויד, כי אופי ההנהגה של שניהם קשור קשר בל יינתק.
כיום, יותר מאי פעם, אנחנו קרובים לעידן הזה שעליו מדבר בלעם. כל ההבטחות של הגאולה מתממשות לנגד
עינינו. עם ישראל נמצא במרכז ההתענינות העולמי, ובמיוחד אחרי החודשים האחרונים, קל יותר לחוש מה עיקר ומה טפל בחיינו כיהודים. המדינות מתקדמות לכיוון של קץ המלחמות ועולם שמושתת על צדק ויושר. קיבוץ הגלויות מתרחש כל הזמן בעליה מתמדת לארץ, ומתקרבים לזמן שאודותיו הכריזו הנביאים : "וכיתתו חרבותם לאיתים" (מילים שכתובות על חומת בניין האו"ם)
במצב המבלבל שמסביבנו כולנו מרגישים את החסר במנהיג בשר ודם, משכמו ומעלה, מנהיג של אמת, שנוכל
ללכת אחריו בעיניים עצומות וללמוד תורה חדשה מפיו. מרגישים את הצורך לשחרר את התלות בצרכים הפיזיים ולהתמקד בחיים של חיבור לאינסוף. גם למנקה הרחובות אפשר לספר, שישאף ליותר מתקוה לשגרה טובה. זה הזמן ללמוד מחדש את המקור להבטחה- שלימות של קיום תורה ומצוות ועולם שמכיר במציאות האמיתית שלו.
שנזכה כבר לרגע הזה מיד ממש!
שבת שלום
בשורות טובות!
נחמי, בית חב"ד בנגקוק
לכניסה: לחצי כאן
להזמנות לחצי כאן
יעל שניאורסון / מגזין עטרת חיה
"כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לאמריקא, לפולין וכיותא-בזה, היו כאלו שחששו וטענו שאם ילכו בדרך זו (= הקפדנית – י.ש.), לא יהי' אף אחד… ובמילא צריכים לילך בדרך של פשרות. ובסופו של דבר התברר שדוקא דרכו של הרבי, לא להניח פשרות וקולות, דוקא דרך זו הצליחה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות – שהיו ריבוי תלמידים.
והסיבה לכך היא – שכאשר הולכים בדרך של פשרות, רואים התלמידים שנותנים להם לא חינוך אמיתי מצד עצמו, אלא מתנהגים עמהם לפי רוח הזמן; אבל כאשר לא מניחים שום קולות, אזי מרגישים התלמידים שנותנים להם ענין עקרוני, ענין אמיתי שאינו משתנה לפי רוח הזמן. וענין זה גופא מביא תנועה של קירוב מצדם של התלמידים. (משיחת אסרו חג השבועות, ה'תשט"ו)
ילדים ללא גבולות – אבודים!
בחינוך צריך ללכת בלי פשרות אומר הרבי מה"מ, להקפיד עם הילדים ולעמוד על הגבולות. מהם, איפוא, הגבולות הנכונים אותם נציב לילדינו/תלמידינו, ואיך נשמור עליהם?
"באופן כללי, הייתי מחלקת את הגבולות לשני חלקים" אומרת יהודית, מחנכת בבית ספר במרכז הארץ. "ישנם הגבולות הכלליים, המקובלים בכל מקום. גבולות מינימליים אם אפשר לקרוא להם כך, כמו למשל: לא להתחצף, להגיע בזמן לבית הספר, להתפלל, לשמור על צניעות ברמה מסויימת. וישנם גבולות מורחבים יותר, היחודיים לקהילות שונות, בתי ספר שונים ומשפחות שונות. כך לדוגמא, דרישות הצניעות בביגוד יכולות להשתנות מבית ספר לבית ספר. בדרך כלל, ההורים וגם הבנות המגיעות לבית הספר, מודעים לכללים הנהוגים באותו המקום ולרמת הדרישות והגבולות המוצבים, כך שהצוות החינוכי יצפה שהגבולות הללו יישמרו".
"לדעתי, הגבולות שומרים על הילדים שלנו, ובתת המודע שלהם הם מודעים לזה", אומרת חיה, גננת בחינוך המיוחד. "אצלינו בגן יש גבולות מאד ברורים, ואנחנו מקפידות עם הילדים מאד על העמידה בכללים ובגבולות הגן. אמנם, מטבע הדברים, ילדים תמיד מנסים לבדוק את הגבולות ואצלינו לפעמים יש קושי בהפנמה של הגבולות, או בשמירה עליהם בגלל קשיי עיבוד, קשב אימפולסיביות, או בעיות התנהגות. אולם דווקא משום כך, חשוב לנו מאד לשמור על הגבולות. ילדים ללא גבולות, הם ילדים 'אבודים'. הסביבה לא מספיק ברורה ובטוחה להם. וכאשר אפשר לנסות בכל פעם להתנהג באופן אחר ולא תתקבל שום תגובה. זה גורם להם לבלבול. כי הם שואלים את עצמם: 'איך בעצם אני אמור לנהוג? מהו הדבר הנכון לעשות?'…
הגבולות בעצם משקפים להם מראה לעולם. ודרכם הם לומדים כללי התנהגות נאותים וראויים בחברה. זה חיוני במיוחד עבור ילדים שההבנה החברתית שלהם לקויה והם מתקשים ללמוד מן הסביבה את כללי ההתנהגות הנאותה".
מרחב בגבול
גם שלומית, אמא צעירה לשני קטנים, מסכימה עם הדברים. "גבולות צריך להציב לילדים החל מגיל צעיר מאד. כך הם יכולים לגדול באופן נכון ולדעת איך להתנהל בעולם. כשהגדול שלי היה בן שנתיים, הוא היה מתעקש על כל דבר. לא מוכן להתקלח, לא מוכן להסתרק, לא מוכן ללבוש את הבגדים שהכנתי לו. על כל דבר היו וויכוחים. מנחת ההורים שעימה התייעצתי, הציעה לי לתת לילד מרחב בתוך הגבול. אך לא לוותר עליו. כמו למשל: לתת לו בחירה בין שתי חולצות שאני בחרתי. ולא לאפשר לבחור מכל הארון. או לתת לו להחליט אם להתקלח אחרי ארוחת הערב או לפניה. אך לא לוותר על המקלחת.
זה עבד מצוין. ולמדתי מכך, שמצד אחד הגבולות עוזרים לילד למקם את עצמו מול העולם. אך מצד שני, יש ילדים שזקוקים לתחושת שליטה, ולכך אנו כאמהות צריכות לגייס את היצירתיות שלנו, ולאפשר בחירה בתוך הגבול".
נציב גבול איתן
"ועוד מעלה בזה, טבע האדם הוא שכאשר יודע שלא יוכל לפעול מאומה – אזי מלכתחילה לא יתווכח" (שם)
יהודית מסכימה עם הדברים ואומרת "ילד צריך לדעת ולהפנים במשך הזמן שלא בכל דבר יש אפשרות בחירה. כיהודים שומרי תורה ומצוות אנחנו יודעים שבתורה ומצוות אין פשרות. אין יותר מדרך אחת לשמור שבת או לאכול מצה בפסח. נכון שכל בית יכול לקחת על עצמו הידורים נוספים. אך על הבסיס אין פשרות.
"כך גם ישנם דברים נוספים בחיי היום יום שלא נתפשר עליהם. ומנסיון, כשילד מרגיש שאני בטוחה עם הגבול הזה ושלימה איתו לחלוטין, הוא יפנים אותו ללא ויכוח. ישנו סיפור מוכר, על אשה יהודיה שהסתובבה במרכול בחו"ל וראתה אשה גויה עם בנה. הילד, כדרך הילדים, ביקש ממתקים שונים והאם ענתה לו 'זה לא כשר' והילד וויתר מיד. האשה היהודיה התפלאה, שכן הם לא היו נראים כלל כיהודים. היא פנתה אל האם ושאלה אותה: 'האם אתם יהודים?' הגויה השיבה בשלילה, וכשתהתה היהודיה בפניה על פשר ה'לא כשר' שהיא אומרת לילד. הסבירה לה הגויה, שלמדה מהכרותה עם היהודים, שכאשר אומרים לילד משפט כזה, הוא לא מתווכח… כך לגבי כל גבול. אם הוא ברור לי במאת האחוזים הוא יהיה ברור גם לילד".
ובכל זאת, המציאות מוכיחה שלא תמיד הגבולות נשמרים. ובמקרים רבים, צריך לאכוף אותם שוב ושוב. איך זה קורה? אני שואלת.
"זה מצב שקורה מכמה סיבות" עונה יהודית. "קודם כל, ילדים מנסים תמיד לבדוק את הגבולות שהמבוגרים מציבים להם. מעצם היותם ילדים… לכן, תמיד יהיו ילדים שינסו לעבור את הגבול. נוסף לכך, כיון שלא כל גבול אפשר וצריך להסביר, לפעמים יש קושי בקבלת עול, ישנה התמרמרות, למה צריך לנהוג כך ולא אחרת?"…
בראש אחד
"נקודה נוספת, לא קלה, קיימת אמנם במעט מן המקרים" מוסיפה יהודית, "אך לצערנו היא קיימת. ישנם הורים שאינם מסכימים עם גבולות מסויימים שמציבה הנהלת בית הספר, והם מעבירים לילדיהם את המסר שגבול מסויים הוא מיותר, לא נכון ולא צריך להעשות. כשילדה מקבלת מסר כזה מן הבית, היא תתמרד כנגד הגבול – כי אם אפילו ההורים שלה – שהם בעיניה הסמכות הכל יודעת – חושבים שזה לא נכון, אז למה היא צריכה לשמור על הכלל הזה?!".
ואם באמת מדובר במשהו שלדעת ההורים הוא מיותר, או לחילופין קשה או מכביד מדי עבור ילדים בגיל או במצב מסוים?" אני מאתגרת את יהודית.
"הורים ששולחים את ילדם למסגרת חינוכית צריכים לדעת שהם צריכים ללכת ב'ראש אחד' עם הנהלת בית הספר בכל הנוגע לחוקים, לגבולות ולכללים שהיא מציבה לתלמידים. אני לא אומרת שבית הספר תמיד צודק, וייתכן שיש מקום להעיר ולשנות דברים. אבל זה לא יכול להעשות בשום אופן דרך הילדים" עונה יהודית נחרצות. "אפשר לפנות למורה, למנהל, להביע את הדעה, לבקש לשקול מחדש דברים מסויימים ואולי אפילו להענות. אבל אי אפשר להעביר שדר לילד שהדרישות בבית הספר אינן נכונות או מוצדקות".
גבול תואם
חיה מבהירה נקודה חשובה נוספת: "צריך להתאים את הגבולות לרמת ההתפתחות וליכולת ההכלה של הילד. אי אפשר לדרוש מילד בן שלוש לחכות שעות ארוכות עד ל'קידוש'. אך מילד גדול יותר, בוודאי שנדרוש זאת ואף נצפה שיעמוד בכך. בנושאים הלכתיים ישנה התייחסות ל'גיל חינוך' וליכולת ההבנה של ילדים, אך בנושאים כלליים. כל אם וכל מחנכת צריכה לבחון היטב את יכולת העמידה בגבולות של ילדיה. את מידת ההתאמה לסביבה, לאפשרויות ולהתנהלות הבית באופן כללי.
"צריך לשים לב לא 'ליפול' משני הצדדים" מסכמת חיה. "לא לתת לילדים מצד אחד גבול שהוא מעבר ליכולת העמידה שלהם, אך מצד שני, לא להקל יותר מדי. הקב"ה חנן כל אמא ביכולת האינטואציה, שאם תפעיל אותה, תוכל בעזרת השם לדעת להעמיד את הגבולות הנכונים והבריאים לילדיה. וכמובן, תמיד אפשר להתייעץ עם אנשי חינוך ועם משפיעה על מנת לוודא שאת בדרך הנכונה".
בהצלחה!
מדברי הרבי:
הגמרא בברכות (כ, א) מספרת שפעם כשרב אדא בר אהבה הלך ברחוב וראה אשה – שהוא חשב שהיא יהודי' – שהיא הלכה במלבושים אדומים, הוא מיד קם וקרע את הבגד – שדרך אגב מיד יש לנו את ההוראה בזה; שבשעה שרואים אשה יהודי' הולכת בבגדים שהם בלתי צנועים, צריכים מיד לקום ולמחות על זה, וזהו לא כמו שיש טוענים שזה רק כמו הידור מצוה, ולא בכל זמן ובכל מקום – רואים מכאן מרב אדא בר אהבא שהוא קם ומחה על זה מיד – אע"פ שהוא הי' בגלות והי' אז פחד מהגויים, אעפ"כ הוא לא התחשב בכך. אח"כ בשעה שהוברר שאין זו אשה יהודי' – שאל הוא אותה: "מה שמך", והיא ענתה: "מתון", אמר לה: "מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא" – שהוא הי' צריך לשלם ארבע מאות זוזים על הבגד, והוא עשה לעצמו סימן, שאם הוא הי' מתון – הוא לא הי' ממהר – הי' חוסך ארבע מאות זוזים. רואים מכאן את הזריזות של רב אדא בר אהבא שלא המתין רגע, ומיד מחה.
('שיחות קודש' האזינו חלק א תש"ל ס"ה עמ' 59, ספר הצנע לכת עמ' קמ"ט)
הלכה למעשה מתוך חוברת של הרב ביסטריצקי שליט"א:
בגדים בצבע אדום
האם מותר ללבוש בגד אדום או בגד שיש בו דוגמא בולטת בצבע אדום?
בגמרא [ברכות דף כ עמוד א] מובא סיפור על אחד האמוראים שאסר על אישה ללכת עם בגד
אדום (בלשון הגמרא "כרבלתא", ורש"י פירש "לבוש חשוב". ובעל הערוך פירש שהוא בגד
אדום כמו כרבולת של תרנגול), משום שהוא מביא לידי עבירה.
וכן פסק להלכה הרמ"א שאסור ללבוש "בגד שנהגו בו עובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים" [ביו"ד סימן קעח ס"א]
כלומר, בבגד אדום ישנם שתי בעיות:
1. משום "חוקות הגויים" (אם מנהגם באותה תקופה ללכת בצבע זה).
2. משום פריצות וחוסר צניעות. לגבי הפרט הראשון כתב בדרכי תשובה יו"ד סימן קעח ס"ק ט"ז, שבזמן הזה שאין דרך עובדי כוכבים ללבוש מלבושים אדומים אין בזה משום חוקות הגויים. אך רבים מהפוסקים כתבו שבכל מקרה יש בבגד אדום משום פריצות, משום שנועד למשוך תשומת לב של הרואה, והלובשת בגד זה עוברת על "דת יהודית". ואף מן הטעם של חוקות הגויים, יש פוסקים שכתבו בחריפות בשם החתם-סופר כנגד לבישת בגדים אדומים בימינו, אפילו בנוגע לגרביים או סרט בשיער וכדומה[שו"ת באר משה (שטערן) ח"ד סימן קמז סקי"ג].
ולהעיר מדברי הרבי באחת השיחות, שעל הבגדים להיות לבושים שאינם מגרים ופועלים היפך הצניעות בנוגע למחשבה של האנשים (הבעל או האחים), אלא אדרבה באופן המדגיש ש"כל כבודה בת מלך פנימה" (תורת מנחם תנש"א ח"א עמ' 142).
לסיכום: לכמה דעות אין איסור בימינו בלבישת בגד אדום משום "חוקות הגויים", אך אסור ללבוש בגד בצבע אדום או כל גוון אחר הבולט ומושך את העין במיוחד משום "דת יהודית".
למעשה: מקפידים שלא ללכת רק בבגד אדום ממש, אך בגוונים דומים (כגון ורוד או בורדו) באם אינם מבריקים או רועשים במיוחד, ניתן ללכת.
האם בגד שיש בו רק דוגמא אדומה – אך הבגד עצמו אינו אדום – נכלל באיסור זה?
לדעת הרב שלמה זלמן אויערבאך ז"ל גם כשיש דוגמא אדומה גדולה על רוב הבגד, אין ללבשו. וכן פסק שאין ללבוש מטפחת או צעיף בצבע אדום. כמו כן יש להימנע מבגד עם כיתובים או ציורים, המושכים תשומת לב.
שימוש בשפתון אדום:
האיסור האמור הוא רק על בגד, אך לא על שימוש בשפתון אדום וכדומה. ברם, כתב ב'קצות השולחן' שמותר לצבוע השפתיים כפי הנדרש לשוות להם צבע טבעי בריא, אבל אין לצבוע בצבע אדום חזק ולצאת כך לרחוב (סימן קמו סקי"ט).
*
מוסיף הרב מנחם מענדל הראל:
חסידי חב"ד, הנה בכל מקום הוראות ההלכה שלהם הם לפי "הרב" היינו רבותינו נשיאנו, ובעניין לבישת בגד אדום בהמשך למעשה הגמרא המובא בגוף הכתבה הנ"ל כתב הרבי (מאמר ש"פ פרה ה'תשכ"ח):
"…דהנה ענין האדמומית מורה על לעמת זה כמ"ש גבי עשו האדום האדום הזה וכדאיתא בגמרא רב אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בגד אדום בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעי' מינה כו' והיינו לפי שבנ"י אין להם שייכות לאדמומית שמורה על לעומת זה".
לכן וודאי הדבר שלדידנו חסידי חב"ד לא שייך היתר לבישת בגד בצבע אדום (בכלל העניין, הדברים פורטו יפה בגוף הכתבה).
*
יישר כח, זכית ללמוד הלכה! בזכותך תבוא הגאולה!
תיקימי החלתה טובה של הכנס השנתי ותצטרפי ל"בזכותך נגאל" או לנסיכות ותכנסי להגרלה על טליון ממטבעה הרבי!
כל 3 נשים נוספות שאת מצרפת לקו מזכה אותך כניסה נוספת להגרלה מרבה זכויות נוספות!
"בזכותך נגאל" – 0733824197, (נשים, או ווטסאפ למספר 0526761787)
"נסיכות" 0733834644 (בנות א-ח)
וכולנו ביחד נזרז גאולה!
לקבלת חוברת הלכות ופרטים על קבלת ספר ’’הצנע לכת’’ במתנה אפשר לשלוח מייל ל-[email protected]
האינטנסיביות בבית מעמיס עלייך? הילדים סביבך ולא מרפים? הנה מספר רעיונות ישימים שיעניקו לך זמן איכות קצר ומרגיע לעצמך, לבד, כאיש אחד, כדי שתוכלי להיות אמא ואישה רגועה יותר – עם כל הלב לכל אחד · אי של רוגע בים הסוער / אריאלה דאשיף
מנוחת הנפש – מעל הכל
התקשרתי לחברה. היא טיפוס סבלן. מעולם לא שמעתי אותה מרימה את הקול… והנה בזמנים אלה זה ממש קרה! מעבר לקו שמעתי אותה… אז אם קרה לך דבר כזה – לא להילחץ.
ובכל זאת יש מה לעשות כדי לשפר את האווירה. דמייני לעצמך שאחד הילדים נכנס הביתה עם ערימה של לכלוך ביד ושופך אותה באמצע הסלון, בא אחיו וממש כועס עליו, אז גם הוא שופך מנה משלו – באמצע הסלון. ואז את מגיעה, רואה את כל הלכלוך וממש יוצאת מן הכלים (והכללים), ושופכת מנה משלך…לא נמשיך את הספור הזה, כי ההמשך ברור. ככה ממש קורה עם מריבות וקטטות. ואופן ההתמודדות הזה לא כל כך יעיל. אז מה עושים? קודם כל, נדאג שלא להוסיף ללכלוך את המנה שלנו. גם אם הילדים רבים ומעליבים – אנחנו לא נרד לוויכוחים (מצב שבו אנו, האמהות, מנהלות משא ומתן קולני עם הילדים), התפקיד שלנו הוא להיות "הקובעות", להיות הקברניט. לומר את מה שיש לנו לומר בנימוס, בדרך ארץ, בבהירות ובאופן חד משמעי, ואפילו עם חיוך… כן, גם דברים לא נעימים!!! דבר שני, ננסה להביא אותם "לנקות את הלכלוך"… להתחשב, להתנצל ולאהוב, אבל לא על ידי גערות בציבור, אלא בחדר לבד, בשיחה נעימה, אוהבת ומבהירה.
הברקה נוספת היא להתעלם… לא לראות את הלכלוך וה'בלאגן' (הגשמי הפעם), אלא אם כן הוא בלתי אפשרי לחלוטין!!! לעשות את מה שצריך, לא את מה שלא הכרחי. הלכלוך וה'בלאגן' לא שווים את העייפות והעצבים המרוטים שלנו, ואת האומללות של ילדינו. על זה אמרו דורשי רשומות "ילדים (והורים) לא אמורים לגדל קרני קורונה…".
מה הדבר הכי כיפי
לכל אחת מאיתנו יש מתנות מיוחדות שה' נתן לה. מתנות מתוקות, יפות, תכונות אופי, כישרונות, שהן הן הכלים שבעזרתן היא מבצעת את השליחות שה' הועיד לה בעולם. כשמביאים תכונות אלה לפועל, מתמלאים המצברים, הנפש מתענגת. בימים המוזרים ועמוסי הרגשות (והרי רגשות הן כמו ים: לעיתים סוער, לעיתים רגוע, אבל כל הזמן משתנה, לא צפוי, לא קבוע…) שאנחנו עוברים, באופן טבעי אנחנו מחפשות את השקט הפנימי, שממנו נשאב את הכוחות להמשיך להשיט את הספינה בים הסוער הזה. אז בשלב ראשון, כדי להשיג את המנוחה והכוחות שאנחנו מחפשות- נחשוב מהם אותם דברים שאנו נהנות לעשות – כל אחת לפי תכונות אופיה. נעצום עיניים ונדמיין את המקום הכי כיפי בעולם…ומה אנחנו עושות שם? נחות? קוראות ספר? מפטפטות עם הבעל? מכינות פטיפורים? עכשיו ננסה להגשים את הדמיון הזה.
לזמן את הזמן
אז נראה שזהו המשאב שהכי חסר למימוש התכנית, כשכל הילדים צריכים המון דברים ובעיקר 'צומי' מאמא, ומייצרים, אגב אורחא, עוד ועוד עבודות ניקיון… אז קודם כל (אני הולכת לומר כאן משהו ממש בנאלי…) מי שיש לה ילדים גדולים (גיל 6 + בגדול) – יכולה לתת להם את הצ'ופרים היומיים אחרי שעשו את חובותיהם (תפילה, אוכל, לימוד, תפקיד [תפקיד חשוב הוא ילד א' מסייע לילד ב']). אם אין להם עדיין כאלה צ'ופרים, לדעתי כדאי לייצר אותם. צ'ופרים מן הסוג שבהם הילדים יעסיקו את עצמם, כגון: זמן מחשב או טטריס, סיפורי דוד החקיין בטלפון, ציור ויצירה (למשל בישול, הכנת סרט וצילומו), טיול עם אבא (אם הוא בקטע) או אח, פגישות 'זום' (לא עם דבורים…), בניית אוהל ואכילת ארוחת צהריים בתוכו, ועוד כיד הדמיון. ואז, כשהם עסוקים, להקדיש זמן לעצמינו…
והנה עצה לאמהות לתינוקות ופעוטות (זו עצה בשביל אמהות של…): אם הגיע זמן המנוחה שלך, ואת חוששת שיהיה פיצוץ, והפצפון יצפצף דווקא אז – יש מה לעשות: לעשות לו אמבטיה חמה (זהירות לא לבשל!) וקצת ארוכה, סמוך ונראה, ואולי קצת אחרי זמן האוכל שלו, ואז – להאכיל אותו סעודה דשנה, סעודה ד'שינה… ולהרדים אותו. הוא אמור לישון הרבה וטוב…
אימון לאמונה
בים הסוער הספינה מטלטלת, אבל יש פתרון שעוזר לה להישאר יציבה במקומה – העוגן! העוגן הוא אותו חפץ שקושר את הספינה, ששטה בים סוער ולא יציב, אל הקרקע היציבה שבתחתיתו. כן, אי-שם מתחת למים הסוערים ישנה קרקע יציבה – ה' נמצא מאחורי הסערה. אמונה צרופה ביוצר כל. השהייה בבית היא הזדמנות נפלאה ללמד ילדים אמונה.
סיפור שקרה אתמול: הבית 'על גלגלים', השכנים מבלים אצלך את הזמן עד שיתאפשר להם להיכנס הביתה אחרי הריסוס (4 שעות), הילדים נלחמים האחד בשני בסלון, בסילוני מים לא קונבנציונליים בטעמים, ובמטבח באמצע הטיגון, נוצרה שלולית משמן שנשפך – את לא יודעת איפה לשים את הידיים קודם! זה הזמן להטיל עוגן. זה הזמן לצחוק!!! לצעוק לה' "תודה, תודה!!!" איזה מן מצב מצחיק זה!!! (אגב, אם את מצטערת על הרהיטים, אולי זה הזמן להבהיר שעד שהילדים יגדלו, לא כדאי לקנות סלוני יוקרה. זה או הילדים או הרהיטים!).
שנעבור את ההפלגה הזו בשלום עם עצמינו ועם אחרים, ובשלווה ומנוחה עד שנגיע אל היעד!
⚘האם את מחפשת תעסוקה עם המשפחה לחופש הגדול?
״גולאש״, כך הם קראו בלעג לנער ההונגרי ארוך הרגליים שהסתובב על מגרשי הכדורסל. בתו גילאת, המלמדת אומנות וחסידות מספרת בלהט רב: ״אבי היה ניצול שואה שהגיע לארץ אחרי המלחמה עייף, רעב ובודד.
לא היה לו מקום לישון והוא מצא לעצמו פינה בתחנת מכבי האש בתל אביב תמורת ניקוי ותחזוקת המקום.
כנראה שמו לב שמשעמם לו ולכן הציעו 'אתה בחור גבוה, יש פה בקרבת מקום מגרש כדורסל – תתאמן שם'.
אלא שהצברים המחוספסים של תל אביב בשנות החמישים לא הסבירו לו פנים בלשון המעטה, ו"גולאש" מצידו החליט ש"יראה להם" מה זה. יום אחד בלהט האימונים הוא נתקל במרצפת שבורה. ברגע הראשון נבהל, אבל אז אמר לעצמו: 'תנשום, אתה יכול לעשות מזה משהו טוב'.
והוא החליט בליבו: בכל פעם שאגיע למגרש, המרצפת השבורה המתנדנדת הזאת תהיה הסימן שלי, ממנה אקלע לסל.
מכאן הוא כבר לא פספס אף פעם. בתוך שנה היה "מלך הסלים" של הליגה, אחר כך קפטן ישראל.
שמו של גולאש היה ראלף קליין. הוא נחשב למאמן ידוע גם בישראל וגם באירופה ואף קיבל את פרס ישראל".
גילאת ממשיכה לספר: "אבא תמיד אמר לנו: 'זכרו ילדים, הכול התחיל מבלטה אחת שבורה. אפשר להכניס ניצוץ קטן במשהו שבור או מקולקל ולהפוך אותו לבעירה גדולה. קל מאוד להיסחף אחרי הזרם ולהתלונן על מה ששבור, במקום לגלות את המטמון החבוי שם להבין שגם זה אלוקות ולהודות על ההזדמנות".
בפרשת חוקת אנחנו נחשפים לתלונות חוזרות ונשנות של העם.
במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר הם מוגנים על ידי המתנות שמעניקות להם את כוחם וגדולתם של שלושת המנהיגים. בזכות מרים הנביאה – הם מקבלים מים בשפע, אהרון הכהן דואג לענני הכבוד המגינים עליהם מפני הקור, הגשם והשרב המדברי ומשה רבנו, רועה האמונה, זן ומפרנס – בזכותו מגיע המן מן השמיים. ובמשך ארבעים שנות ההליכה במדבר עם ישראל לא שואל מאיפה כל זה מגיע, ורק ברגע שכל הטוב הזה נפסק – פתאום שמים לב לקיומו ומתחילים להתלונן.
בארה של מרים היה למעשה סלע שממנו יצאו מים.
כאשר פסקו המים לצאת, מורה ה׳ לדבר אל הסלע כדי לחדש את הנביעה.
משה יצא להגנת עמו האהוב ומסר את נפשו, כי ידע שכמנהיג יש השפעה לכל מעשה שלו. משה רצה לסנגר על העם המתלונן שלו.
כפי שסיפרה גילאת, המסר שעבר אצלם במשפחה מאביה הוא שקל מאוד להתלונן, זה סוחף, זה מקובל, אך חשוב מכך – לגלות את המטמון, להבין שגם בקושי אפשר למצוא את אלוקים ולהודות על ההזדמנות.
מפרשת חקת נלמד להכיר טובה על ה"יש", אך גם למצוא את הטוב בחוסר ולהפוך אותו לאתגר שמקרב אותנו לקב"ה, בתפילה שישפיע עלינו רק טוב וחסד – ושנדע להכיר בו לא רק כשהוא חסר.
כנסו לפרטים על הייעוץ/אימון עסקי ואישי שלי:
לחצי כאן – http://bit.ly/2P9fctJ
שלך,
מירי
